ביפולרית - מה שמעניין בעלי הפרעת מצב רוח, בני משפחה וחברים - דיכאון, חרדה, מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית - בלוג ביפולרית, פרק 26 | חזקה בדיכאון

מה שמעניין בעלי הפרעות מצב רוח וקרוביהם
דיכאון | חרדה | מאניה דיפרסיה | אישיות גבולית

חפש
Facebook
בלוג ביפולרית, פרק 26  | חזקה בדיכאון  

בלוג ביפולרית, פרק 26 | חזקה בדיכאון

לפעמים אני מזכירה לעצמי, בכוח, מה בכל זאת נוצר, בין הבוקר ללילה, בעיקר מאז שהפסיכולוגית אמרה שאני מאיינת את כל הדברים שאני עושה למען עצמי. את הרגעים שבהם אני מצליחה להתגבר, ואת הרגעים שאינם קשים מנשוא
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית, פרק 25 | נפרדתי מהפסיכולוגית  

בלוג ביפולרית, פרק 25 | נפרדתי מהפסיכולוגית

נפרדתי מהפסיכולוגית שלי, מיוזמתי, לאחר יותר מחצי שנה של קשר מחייב. הרגשתי שאין לי מה לומר יותר, שאני חוזרת על עצמי, שאני לא יכולה יותר לשמוע אותי חוצבת מתוכי בקושי עצום מלל משומש מדי...
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית, פרק 24  | מלאה בריקנות  

בלוג ביפולרית, פרק 24 | מלאה בריקנות

מתי אני מבינה ששקעתי בדיכאון עמוק? כשאני מפסיקה לאט לאט ליהנות מכל הדברים שאהבתי לחוות. מצפייה בטלוויזיה, דרך כתיבה ויצירה ועד אכילה מנחמת. כשההבנה נוחתת, אני עוברת למצב המתנה.
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית, פרק 23 | על ריצה, יוגה והדיכאון שלי  

בלוג ביפולרית, פרק 23 | על ריצה, יוגה והדיכאון שלי

אין ספק שיציאה לריצה היא הפעולה הקשה ביותר שאפשר להעלות על הדעת בזמן דיכאון (מלבד לקום מהמיטה בבוקר, לפגוש אנשים, לפגוש את עצמך, ולצאת מהבית...). אבל ברגע שאני רואה את הים מגיח בקצה רחוב גאולה...
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית, פרק 22 | משחקת במינונים  

בלוג ביפולרית, פרק 22 | משחקת במינונים

לאחר שחלפה האפיזודה הדכאונית האחרונה שלי, מצאתי את עצמי עולה במשקל. אז החלטתי לעשות מעשה (מטופש) ולהוריד קצת את כמות הליתיום, כי כולם אומרים שליתיום זה משמין.
 לחצו להמשך
 

חלפה יותר מחצי שנה מהרגע האחרון שבו הרגשתי סיפוק, שביעות רצון, התרוממות רוח. יותר מחצי שנה של אפיזודת הדיכאון הנוכחית, שהיא לא שחורה כמו הדיכאון הכבד של השנה שעברה, אבל כמות החרדה שהיא מפזרת עליי פשוט בלתי נסבלת.
נסיבות החיים (מעט מדי עבודה...) מזמנות לי במהלכה הרבה זמן למחשבה, שבו אני יכולה להתאבל על המחצית האהובה שלי, זאת שהלכה לישון, או אולי דווקא להתיידד עם זו שנשארה?

כי מי אמר שדיכאון זה רק חולשה?

אז נכון, כל בוקר נפתח באימה גדולה מפני כל הזוועות שיזמן לי היום, וכל לילה נסגר בתפילה שלא אצטרך לעולם להתמודד יותר עם השיט הזה.

נכון, אני רגישה מדי, ובוכה יותר מדי, ומרגישה שאני מורכבת מאטומים של סטרס. אפילו השעון שלי מתריע כל הזמן שאני צריכה להרגיע את עצמי. תודה לך באמת. אין דרך לחמוק מזה, זה מאוד נוכח.

ואז לפעמים אני מזכירה לעצמי, בכוח, מה בכל זאת נוצר, בין הבוקר ללילה, בעיקר מאז שהפסיכולוגית (שממנה נפרדתי בתחילת הדיכאון הנוכחי) אמרה שאני מאיינת את כל הדברים שאני עושה למען עצמי. את הרגעים שבהם אני מצליחה להתגבר, ואת הרגעים שאינם קשים מנשוא.

די, אי אפשר רק לקטר

אז... היו רגעים מתוקים עם הילד ועם הבנזוג. היה בהם צחוק.

עבדתי קצת, אומנם בדופק מואץ על גבול ההתקף לב ובבטן מכווצת, אבל עשיתי את זה, וזה לא מובן מאליו.

המשכתי לרוץ כל יומיים גם השבוע, על השביל הסמוך לים, בכל פעם יותר משעה. אין ספק שנדרשו ממני כוחות על גם כדי להוציא את עצמי מהבית, גם כדי להוביל את עצמי לשם וגם כדי להמשיך לרוץ, בלי לוותר לעצמי. בדיכאון הקודם לא יכולתי אפילו לדמיין את זה מתרחש.

נפגשתי עם חברים השבוע, ואפילו הצלחתי לדבר קצת, בלי להתפרק. לפעמים יותר ממשפט ברצף. בדיכאון הקודם זאת הייתה משימה בלתי אפשרית עבורי.

הצלחתי להתגבר על הפחד וללכת לסופר-פארם ולמכולת.

אני חזקה, בטח, גם אם הקול הפנימי מפמפם לי בלי הפסקה כמה אני ירודה ועלובה, כמה אני מתקשה, כמה אני נטולה. והחוזק גבר על החולשה בכל הימים שחוויתי עד כה, כי אחרת לא הייתי כאן כדי לספר על כך.

אז אולי החוזק הזה אפילו יציל אותי מעצמי באחד הימים.