מתי אני מבינה ששקעתי בדיכאון עמוק? כשאני מפסיקה לאט לאט ליהנות מכל הדברים שאהבתי לחוות. מצפייה בטלוויזיה, דרך כתיבה ויצירה ועד אכילה מנחמת.
כשההבנה נוחתת, אני עוברת למצב המתנה זוועתי ומשמים מעין כמוהו. ברור ששום דבר לא יעניין או יאתגר או יעורר. אז אני מחכה שמשהו ישתנה, שתתחיל להיקרע הקליפה שעוטפת את כל המהות שלי ומונעת ממני להיות.

ובדרך אני משככת את הכאב בשאכטה...

אבל שאכטה מבזבזת סרוטונין, ואז ה"החלמה" מתעכבת, כמו שמסביר הפרופסור, ובינינו, השאכטה לא ממש עוזרת, רק מחלישה את הווליום.
אז מה. בהיעדר נחמות, אני מסתפקת במה שיש.

ורוב הזמן התחושה ששולטת בי היא של כלי חלול.

אני יודעת שהיה שם תוכן בעבר, תוכן מרגש וסוער ועצום. אבל כרגע אין שם כלום, צחיח ממש.

וזה לא להיט להסתובב בעולם, או לשבת בלי תזוזה, כשכל מה שיש בתוכך לתרום לעצמך ולעולם מסתכם באפס, בשילוב פחד תמידי לא מוסבר ומסכה מתפוררת של "הכול בסדר".

אני מתאבלת על אותו חצי שלי שנם לבד בחושך עכשיו, כלוא בכלוב המוח שלי.

אם יש בי רצון קלוש למשהו, זה לקבל את החצי החבוי שלי בחזרה.
ואין לי באמת מושג אם אי פעם ישוב אליי, ולכמה זמן.
אני רוצה בבקשה את היצירתיות שלי. את הרצונות והשאיפות שלי. את השלווה שלי (הייתה שלווה? לא בטוחה). את המוטיבציה לנוע, לעשות, להיות.

אני רוצה את החצי שלי שלבו לא פועם בבהלה מבוקר עד ערב וגופו אינו מתנועע רועד ופתט בעולם.

אולי אם אצליח לרצות מספיק זמן ברצף אז הוא ישוב?
ואולי ישוב, כמו שמשער הפסיכיאטר, בעוד כמה חודשים, כשמאגרי הסרוטונין יתמלאו, אחרי שמוחי יתאושש מהפגיעה שגרמתי לו?
כן כן, אני, שבחרתי להוריד לעצמי את מינון הליתיום, רק כדי להפסיק להשמין....