אין ספק שיציאה לריצה היא הפעולה הקשה ביותר שאפשר להעלות על הדעת בזמן דיכאון (מלבד לקום מהמיטה בבוקר, לפגוש אנשים, לפגוש את עצמך, ולצאת מהבית...).
לוקח לי יותר משעה להתארגן ולשכנע את עצמי לצאת מהבית, ולהשלים עם המאמץ שאני עומדת להשקיע, כדי להשתחרר מעט מהכבלים של הדבר הזה שמוריד אותי למטה.
כמו קומדיה
יש קומץ אנשים שהריצה טבעית להם יותר, אבל אני, שנטולת נטייה ספורטיבית מלידה, שהצלחתי לרוץ לראשונה, בניגוד לכל הסיכויים, לפני פחות משנה, נראית כמו קומדיה בזמן שאני רצה. כמו בובת צעצוע מפורקת וחלודה, שנעה בהילוך איטי, אדומה-בורדו ומזיעה לכל עבר, סחוטה לחלוטין...
אבל ברגע שאני רואה את הים מגיח בקצה רחוב גאולה, משהו קטן נפתח בתוכי, נדהם בכל פעם מחדש מנפלאות ההשפעה של הכחול-מרגיע הזה.
נכנסת לזון
אז אני רצה לאט לאט, מתמקדת בים, ואחרי רבע שעה מתחילה להרגיש, בצד ההתשה, צמרמורות נעימות שגורמות לי לחייך. ואני עוצמת עיניים, ופתאום רואה עוד צבעים מלבד שחור, אני נכנסת לזון.
הים מעניק לי בהתחשבות, בצד נוף מדהים, גם רוח קלה, שרק בעזרתה אפשר לרוץ בחוץ בימים האלה.
מדי פעם אני לוקחת הפסקה מהריצה כדי לשתות מים, בוהה בקצף הגלים ובמים שנעים ברוגע, סופגת לתוכי את שלוות הים, ונושמת.
לא ייאמן כמה מאמץ אני מאלצת את עצמי לעשות כדי לחוש הפסקה קלה מן האימה. אבל מרגע שעולה בידי לשגר את עצמי מהבית, זה כל כך שווה את זה.
ממליצה.היוגה מפגישה אותי עם כל הכשלים
בחודשים האחרונים אני גם מנסה את מזלי גם ביוגה, ששמעתי מכל הכיוונים (
וגם מוכח מחקרית!) שהיא נהדרת נגד דיכאון וחרדה.
היוגה מפגישה אותי עם כל כשלי הגוף שלי שמלווים אותי מגיל אפס, ומאוד הקשו עליי, בעיקר כילדה:
- היעדר הגמישות ושיווי המשקל
- החולשה הקיצונית
ועם פגמי המוח שלי:
- הקושי האדיר להבין וליישם תנועות חדשות ולכן, הפחד מלימוד כל תנועה חדשה
- הקושי להתמקד בהווה, בנשימה, ולא בשדים שמתרוצצים בפנים, בזמן שעוצמים עיניים, ולמעשה כל הזמן
- החרדה החברתית
אבל המדריכה (בת שבע לוי) כל כך מוארת ומוכשרת, והמפגשים מתקיימים על גג של חברה-שכנה, אז אני פשוט מגיעה שוב ושוב, מנסה לצמוח מנפילה לנפילה, ומקווה לטוב.
