זה הזמן להתוודות בפניכם, שלושת קוראיי, ש-25 הפרקים הראשונים של הבלוג הזה נכתבו בזמן היפומאניה, במהירות שיא של ימים אחדים. מעולם לא כתבתי כל כך הרבה (20 אלף מילים) בכל כך מעט זמן.
השאלות הכי פשוטות וטבעיות בעולם מוציאות אותי מאיזון ומשקשקות את עולמי הצר:
מה עשית היום? כיוון שכנראה שלא עשיתי היום שום דבר יעיל, או משהו קרוב לכך, השאלה מדגישה את היעדר העשייה...
ברברה תקפה בלא רחמים את הצמחים האהובים עליי, בעיקר את הסגולים, והשפיעה עמוקות גם עליי.
שפע גורמים חברו זה לזה כדי לכווץ אותי, ומצאתי את עצמי בטווח הביניים שבין הקולאוס לגרניום.
אני מניחה שקיבלתם ביקורת שלילית מלקוח ושרדתם. בעולם העיצוב הגרפי זה מגיע לאחר שעות של יצירה מדם לבך, ונשמע כך: "זה מאוד בנאלי", "תסלחי לי על הכנות, אבל זה מכוער", "לא מתאים לך לשלוח סקיצה כזאת".
אין משהו שמוריד אותי יותר מלהגיד על עצמי משהו רע, כמו עבר זמני, אין בי שום יתרון, אני אמא ובת זוג גרועה. כאלה.
השריון הרעוע שאני מייצרת לעצמי כדי לשרוד ולפעול נוטה להיסדק לאט לאט כשאני אומרת דברים
הבעיה העיקרית עם מאניה דיפרסיה, היא שלא משנה באיזה מצב את נמצאת, הדיכאון והמאניה תמיד שם.
אם את באפיזודה דיכאונית, את חווה את מר דיכאון מבוקר ועד ליל - באפיסת כוחות, בדמיעה מתמדת, בהתקפי חרדה ממושכים ובמחשבות טורדניות בלתי פוסקות - ומפחדת משובה של המאניה.
אם את באפיזודה מאנית/היפומאנית או במצב יציב, את נהנית מהרגע ככל האפשר, אבל בצד זאת - את חוששת בלי הפסקה מכך שהדיכאון ישוב עוד רגע, וישתלט שוב על חייך, בלי שום אזהרה.
אין רגע אחד של מנוחה אמיתית מהפחד שהשד ישוב, בין אם ילבש צבעוני ובין אם יתהדר בשחור.
הפחד מהדיכאון שישוב מדובר בלי הפסקה במפגשים השבועיים עם הפסיכולוגית שלי, ואני מרגישה שלא נמצא לו ממש פתרון שם.
אחד הדברים שהכי עצבנו אותי, שאמרה הפסיכולוגית בהקשר הזה, היה ש"הדיכאון לא חייב לחזור".
נו באמת…. ברור שהוא חייב לחזור, אני ביפולרית.
ברור מאליו שבאחד הימים אתעורר לתוך דיכאון שוב, זאת מהות המחלה.
המשפט שלה כל כך עצבן אותי ששקלתי לעזוב אותה כשאמרה אותו. בהמשך, סיפרתי לה כמה התחרפנתי מהגישה שלה, שלמעשה מתעלמת מהמחלה שלי והמאפיינים הידועים שלה.
בסוף נשארתי איתה. והפחד נשאר איתי.
וגם הדיכאון, בתוכי, מכודרר בקטן, ממתין להתפרץ בגייזר אדיר ביום מן הימים, ואין שום הכנה שאוכל לבצע לקראתו שבאמת תפחית את הזוועה שהוא טומן בחובו, השחור המגעיל הזה.
הצטיידות אובססיבית
לאורך מחצית השנה האחרונה, מאז תום האפיזודה הדכאונית הכבדה שלי, מצאתי את עצמי בחיפוש אובססיבי, מבוקר עד ערב, אחרי פתרונות ישימים לדיכאון. רציתי (ואני עדיין רוצה) להצטייד בארגז כלי קסם שיפתור באחת את הדיכאון, כשיגיח.
אמרתי לעצמי שעכשיו, כשאני חזקה, כדאי שאכין את עצמי ככל האפשר לשד הצפוי, שממתין בסבלנות מעבר לפינה.
אבל בינינו, כשהוא מגיע, השחור הדביק הזה, שום דבר לא באמת עוזר. אולי חיבוק.
חוסר אנרגיה משתלט על הגוף, מקשה עלייך להזיז כל איבר. את לא נהנית משום דבר, גם לא מאף אחד מהדברים שממלאים לעייפה את סל הפתרונות שלך, כמו מוסיקה או גינון או ספורט, ובטח שלא מצליחה ליישם פסיכולוגיה חיובית, שמעוררת בך אנטגוניזם עז בזמן דיכאון.
המרחק בין המנטרה שאני מתעוררת והולכת לישון איתה בדיכאון "אני כל כך כל כך רוצה למות" לבין משפטי המוטיבציה למיניהם גדול מדי לגישור.
היא פשוט בולעת כל אחד מהם לארוחת הבוקר.
כתיבה, שהיא פתרון מדהים לזיכוך הנפש בימים רגילים, לא אפשרית בכלל בזמן דיכאון כבד.
את במעקב?
אחד הדברים המעיקים ביותר בכך שכולם סביבי יודעים על המחלה שלי, היא ההרגשה שלא מרפה ממני שהם מנסים תמיד למקם אותי על שיאו של גל - דיכאון או מאניה.
לפני חצי שנה, כשסיימתי את אפיזודת הדיכאון, ופגשתי מישהו שלא ראיתי הרבה זמן (כי בזמן הדיכאון נמנעתי מלפגוש אנשים), לא יכולתי לפספס את המבט הבוחן שלו, ואת הבירור: "תגידי, את במעקב של רופא? חשוב לוודא שזאת לא מאניה".
הרגשתי שאני לא יכולה באמת ליהנות מההפוגה הקלה מהעצב, כי כל התלהבות, כל דברנות יתר, כל פרץ אנרגיה, כל רכישה, כל צחוק היסטרי - כולם יכולים להתפרש כמאניה.
החשש העיקרי מהמאניה התבטא אצל בן הזוג שלי, שכל ביקור שלי ב"ניצת הדובדבן" התפרש אצלו כהתקף מאני.
אז הודיתי לכל המודאגים.
הבהרתי שאני אכן במעקב פסיכיאטרי צמוד, ונוטלת שני סוגי מייצבים, כך שלא סביר שאני במאניה. אם כבר אז אני בדאון, בגלל שביררתם.
מה שאף אחד לא שאל זה - תגידי, את לא מפחדת שהדיכאון יחזור?
אם היו שואלים, התשובה הייתה כמובן חיובית.