ביפולרית - מה שמעניין בעלי הפרעת מצב רוח, בני משפחה וחברים - דיכאון, חרדה, מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית - בלוג ביפולרית: פרק 18 | להיות אמא, בשנים הראשונות, זה להיות רוב הזמן לבד |אמא בדיכאון - חלק ג'
זה הזמן להתוודות בפניכם, שלושת קוראיי, ש-25 הפרקים הראשונים של הבלוג הזה נכתבו בזמן היפומאניה, במהירות שיא של ימים אחדים. מעולם לא כתבתי כל כך הרבה (20 אלף מילים) בכל כך מעט זמן.
השאלות הכי פשוטות וטבעיות בעולם מוציאות אותי מאיזון ומשקשקות את עולמי הצר:
מה עשית היום? כיוון שכנראה שלא עשיתי היום שום דבר יעיל, או משהו קרוב לכך, השאלה מדגישה את היעדר העשייה...
ברברה תקפה בלא רחמים את הצמחים האהובים עליי, בעיקר את הסגולים, והשפיעה עמוקות גם עליי.
שפע גורמים חברו זה לזה כדי לכווץ אותי, ומצאתי את עצמי בטווח הביניים שבין הקולאוס לגרניום.
אני מניחה שקיבלתם ביקורת שלילית מלקוח ושרדתם. בעולם העיצוב הגרפי זה מגיע לאחר שעות של יצירה מדם לבך, ונשמע כך: "זה מאוד בנאלי", "תסלחי לי על הכנות, אבל זה מכוער", "לא מתאים לך לשלוח סקיצה כזאת".
אין משהו שמוריד אותי יותר מלהגיד על עצמי משהו רע, כמו עבר זמני, אין בי שום יתרון, אני אמא ובת זוג גרועה. כאלה.
השריון הרעוע שאני מייצרת לעצמי כדי לשרוד ולפעול נוטה להיסדק לאט לאט כשאני אומרת דברים
צווחותיו של בני פחתו משמעותית מגיל 5 ואילך, וגם למדתי להתמודד עם הבכי ולהכיל אותו.
כשהוא הופיע מדי פעם, במינונים מופחתים, חיפשתי את הפתרונות לכל בכי בתוכי.
לימדתי את הילד לגשת לצד כשהוא מרגיש שהוא עומד לבכות, לנשום עמוק, לספור עד עשר ולנסות להירגע.
למדתי לחבק אותו ולהכיל אותו כשהוא בוכה, ולנסות לפתור איתו את מה שמציק לו, במקום לברוח ישר למרפסת ולשאכטה שהיא טומנת בחובה.
לאורך כמעט 10 שנות חייו, אני והילד מאוד התקרבנו, ואני חשה שחלק מזה בזכות הרגישות ומצבי הרוח הקיצוניים שמאפיינים את שנינו.
שנינו לא לבד, כי תמיד נבין זה את זו וזו את זה. רק מי שהיה שם, במעמקי העצב, בשיא העלבון והכאב הנפשי, יכול להבין.
למרות כל המאמץ שלי לצאת מגדרי ולהנעים את זמנו של בני בשלל פעילויות, הוא בכל זאת בחר בלי שום תהייה או ספק באבא, שנח איתו על הספה, והתעלם ממני. הוא אפילו לא הסכים שאומר לו לילה טוב, למשך שנים.
"אק אבא" (השגיאה במקור...).
זה הפסיק מתישהו מעצמו, אבל עד שהפסיק, היה מאוד מאתגר.
עד 4 הילד במסגרת. אחר כך את אחראית בלעדית לבדר אותו, כי אבא בעבודה.
מה תעשו? מה שיגרום לו להתעניין ולא לצווח.
ג'ימבורי. גינת שעשועים.
מה את תעשי בזמן הזה?
תסתכלי עליו, תעודדי אותו, תחליפי לו חיתול, תשקי ותאכילי אותו, תשתעממי. תבלי שעות ארוכות במקומות שבחיים לא היית מתקרבת אליהם עם מקל.
עם מי תדברי?
מקסימום עם מישהי שאת מכירה יומיים והבן או הבת שלה משחק.ת יפה עם הבן שלך.
פסגת השאיפות היא לבלות עם מישהי כמעט זרה שתפיג את השעמום ואת הבדידות, כאשר אני בכלל אינטרוורטית שסובלת מחרדה חברתית.
וללא כל ספק, אבא תמיד היה הורה טבעי יותר ממני. זה בא לו בקלות. כאילו נולד עם זה. כשהילד סבל ממצוקה כלשהי, הוא פשוט הניף אותו באוויר או דגדג אותו והכול איכשהו הסתדר.
אחרי הצהריימים המשותפים שלנו הולידו הרבה אתגרים….
החלפת חיתולים על הדשא של גנים ציבוריים, כשהילד מתנגד בצווחות עזות ועם כל הגוף, וניחוח הקקי נפוץ לכל עבר, ואני נוטפת מזיעה, וזבובים עוקצניים חגים סביבנו...
התמודדות מתמדת עם התנגדויות. התשובה המובנית לכל דבר הייתה "לא". כולל לבקשה/ציווי: "שב בעגלה", "בוא נלך לג'ימבורי", "תשכב בלי לזוז בזמן שאני מחליפה לך חיתול".
מגיל שנתיים ואילך - בילויים של שעות רבות בשיחה עם אימהות רבות, בעודי משותקת כמעט מחרדה חברתית. רובן הגדול של האמהות לא עניינו אותי כל כך, בלשון המעטה, אבל בשנים הראשונות אי אפשר להשאיר את הילד אצל חבר ולברוח.
לא היה ילד נוסף בגן שבא אליו בכל יום חבר אחר…
העדפתי להתמודד עם החרדות שלי מדי יום, כדי שבני חלילה לא ישתעמם, עם כל ההשלכות הווקאליות של זה.
היה לזה גם צד חיובי - בזכות המפגשים עם חברים מגיל מאוד צעיר, הילד צמח להיות חברותי ומתחשב, מקסים וטוב לב. ואני פגשתי כמה חברות חדשות ונפלאות שאין סיכוי שהייתי מתיידדת איתן אחרת.
פרק 18: להיות אמא, בשנים הראשונות, זה להיות רוב הזמן לבד
"רק אבא"
החלפת חיתולים על הדשא של גנים ציבוריים, כשהילד מתנגד בצווחות עזות ועם כל הגוף, וניחוח הקקי נפוץ לכל עבר, ואני נוטפת מזיעה, וזבובים עוקצניים חגים סביבנו...
