ביפולרית - מה שמעניין בעלי הפרעת מצב רוח, בני משפחה וחברים - דיכאון, חרדה, מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית - בלוג ביפולרית: פרק 15 | פנקס הבכי | ילדות בדיכאון - חלק א'
לפעמים אני מזכירה לעצמי, בכוח, מה בכל זאת נוצר, בין הבוקר ללילה, בעיקר מאז שהפסיכולוגית אמרה שאני מאיינת את כל הדברים שאני עושה למען עצמי. את הרגעים שבהם אני מצליחה להתגבר, ואת הרגעים שאינם קשים מנשוא
נפרדתי מהפסיכולוגית שלי, מיוזמתי, לאחר יותר מחצי שנה של קשר מחייב.
הרגשתי שאין לי מה לומר יותר, שאני חוזרת על עצמי, שאני לא יכולה יותר לשמוע אותי חוצבת מתוכי בקושי עצום מלל משומש מדי...
מתי אני מבינה ששקעתי בדיכאון עמוק? כשאני מפסיקה לאט לאט ליהנות מכל הדברים שאהבתי לחוות. מצפייה בטלוויזיה, דרך כתיבה ויצירה ועד אכילה מנחמת.
כשההבנה נוחתת, אני עוברת למצב המתנה.
אין ספק שיציאה לריצה היא הפעולה הקשה ביותר שאפשר להעלות על הדעת בזמן דיכאון (מלבד לקום מהמיטה בבוקר, לפגוש אנשים, לפגוש את עצמך, ולצאת מהבית...). אבל ברגע שאני רואה את הים מגיח בקצה רחוב גאולה...
לאחר שחלפה האפיזודה הדכאונית האחרונה שלי, מצאתי את עצמי עולה במשקל. אז החלטתי לעשות מעשה (מטופש) ולהוריד קצת את כמות הליתיום, כי כולם אומרים שליתיום זה משמין.
הפנקס נעלם מתישהו, באורח מסתורי כביכול. נראה לי ששנים לא היה ברור לאיש מלבדי לאן הוא נעלם. אני כמובן זרקתי אותו למעמקי הזבל, שיפסיקו לעצבן.
שאלתי את אבי לאחרונה, כמעט שלושה עשורים לאחר ימי פנקס הבכי, אם היה קשה לגדל ילדה כמוני, שבכתה הרבה. המון.
והוא אמר: "מילא הבכי, אבל הכמות....". יש כמות סבירה לכל דבר. כך אמר.
עכשיו, עשור כמעט לאחר שהייתי לאם לתינוק צווחן וילד שבוכה הרבה, אני יכולה להבין שההתמודדות עם בכי היא לא פשוטה.
יחד עם זאת, אולי פנקס הבכי אינו השיטה המיטבית לטיפול בבעיה…
אולי היה כדאי שאבי ינסה לחבק אותי מפעם לפעם ויראה אם זה עובד.
על הבן שלי זה עובד.
החיבוק הראשון שאבי חיבק אותי ונותר בזכרון שלי הוא כשהייתי בבית החולים, בגיל 14, לאחר שניסיתי להתאבד.
אולי היה כדאי להגיד לי משהו שיעלה לי את הביטחון העצמי הכי נמוך בארץ.
אני לא מפסיקה להגיד לבן שלי כמה אני אוהבת אותו וכמה הוא יפה, ומוצלח ומקסים.
הפעם הראשונה שאמרו לי שאני יפה הייתה באותו גיל פחות או יותר, במחנה של התנועה, בקפיטריה של קיבוץ חצבה. לא זוכרת מתי הייתה הפעם הראשונה שאמרו לי שאוהבים אותי. אולי גם אז בבית החולים.
אולי היה כדאי לפנות לפסיכולוג ולבקש עזרה.
הפעם הראשונה שהלכתי לפסיכולוגית הייתה בגיל 14, לאחר ששוחררתי מבית החולים עם הצהרת פסיכיאטר שהכול בסדר איתי, ואני רק צריכה טיפול פסיכולוגי.
חצי שנה לאחר מכן הוריי בחרו להפסיק את הטיפול.
עניין העור הדק והרגישות היתרה לא היה ייחודי לי. למרות שכל החיים הרגשתי כל כך לבד איתם.
מתברר שיש עוד אלפים ברחבי העולם שמתמודדים עם אותה בעיה בדיוק (HSP), שהיא גם ברכה. אנחנו מלאים ברגש, באהבה, בכושר אבחנה, ביצירתיות. לא רק בעלבון שחור מרוכז מכל אמירה שיש בה רוע.
הילדים נהגו לעוף על זה בשיא ההתלהבות, כי מתברר שאין דבר משמח יותר עבור ילדים פופולריים מלראות ילדה דחויה ממררת בבכי, בייחוד כאשר הבכי מגעיל ומביש, מאדים פנים, צוואר וחזה, ומייצר נקודות אדומות, דמויות אלרגיה, על הסנטר ועל הצוואר.
פנקס הבכי
אבי הגדיל לעשות כשהייתי בת 5 בערך וכתב את פנקס הבכי. בפנקס הייתה טבלה מסודרת שכללה את שעת הבכי, משך הבכי וסיבתו. כך הייתה מונצחת כל אפיזודה.
אני זוכרת סיבות מפורטות לבכי. היינו מנסחים אותן יחד, אולי כדי להכניס היגיון לתהליך הכה מזוקק רגשית הזה? בין סיבות הבכי הזכורות לי היטב: “נכנס אוויר מחלונות האוטו וכל הדפים שלי מתעופפים”, “לא רוצה לאכול סלק”, כאלה.
אף אחד מבני משפחתי לא העלה על דעתו שאולי אני בוכה כל הזמן כי אני בדיכאון, ושבירה, וכל דבר קט חודר אליי.
