זוגיות במאניה - מחיר האושר

המאניה הייתה מאוד נעימה עבורי, וקשה מאוד לכל הסובבים אותי, בעיקר לבנזוגי.

הוא לא אהב את רכישות היתר, שהסתכמו בשיאי לכ-10,000 שקלים שהשקעתי בעיצוב הסלון.

רציתי מאוד לשכור או לקנות דירת חדר, שתשמש אותי כמשרד, שבו אוכל לכתוב בשקט את הספר שלי, בלי הפרעות סביבתיות.
פעלתי להשגת המטרה שלי בלא הרף - פניתי לצורך העניין לעזרת אבי, כיוון שהוריי בעלים של דירת חדר במרכז תל אביב.
הוא סירב בזעם, מסיבות הגיוניות, ואפילו רב אתי על זה - המריבה הראשונה בינינו ב-20 השנים האחרונות.

אבל אני מיאנתי להבין.

בשיאי, חודש לפני המיון הפסיכיאטרי, הזמנתי לעצמי כרטיס לפסטיבל אוזורה בהונגריה, לשלושה ימים, כולל חדר במלון, בניגוד לרצונו של בעלי.

בסופו של דבר לא נסעתי, כי חליתי בוירוס הקאות למשך שבוע (אני חושבת שזאת הייתה הרעלת סרוטונין), שבמהלכו הגבר טיפל בי במתיקות אין קץ, על אף זעמו.

כיוון שהייתי חייבת לעשות דברים כל הזמן, הכנתי בלי הפסקה עציצי סוקולנטים, ואף פירקתי את רוב התכשיטים שלי, כדי לקשט את הצמחים בתליונים ובחרוזים.

חמותי, בעברה מורה למלאכה, ציידה אותי בערכת חרוזים עשירה, וכשלא עיצבתי עציצים, השחלתי חרוזים. ייצרתי עשרות שרשראות וצמידים מכוערים, וענדתי אותם בהתלהבות. בני מאוד אהב את זה, במיוחד שכשיצרנו ביחד.

כחלק מהתחביב החדש שלי להתאים חפציי הישנים למטרות חדשות, גזרתי גם את כל הטישרטים שלי, כי הרגשתי שהם חונקים אותי.

המשכתי לחלק ניכר מהחולצות של בני, שנאלץ לחיות עם השיגעון החדש שלי וללכת עם חולצות גזורות. כל כך מביך אותי להיזכר בטירוף הזה שלי, שבראשית תקופת הדיכאון מסרתי לצדקה את כל החולצות הגזורות שלי ושל בני.

לאורך כל תקופת המאניה הרגשתי צורך עז לעשן, כל הזמן.

בנזוגי, שלא היה יכול יותר לשאת את צחנת הגראס, נלחם בי כל הזמן על כך שהעדפתי לבלות בעישון במרפסת, במקום לעשות פעולות משותפות איתו ועם הילד, ובמקום להושיט עזרה, כשהתבקשתי.
תמיד רציתי עוד שאכטה, גם כשעשיתי כל דבר אחר, וזה מעצבן. אין ספק. זה לא מתחשב בסביבה.

הגבר נאלץ להתמודד גם עם האלימות המילולית שלי.

בגלל שאהבתי את עצמי מאוד, יותר מאי פעם, ובהתאמה הייתי יותר חזקה מאי פעם, נלחמתי על כל דבר שהיה חשוב לי, והתקשיתי מאוד להתפשר.

הוא אף איים שייפרד ממני, אחרי 16 שנות זוגיות.

במהלך אפיזודת המאניה, הייתי היפראקטיבית. חייבת לנוע, חייבת לעשות משהו, ללא מנוח, בניגוד גמור לדיכאון, שבמהלכו השאיפה העיקרת היא לא לנוע כלל.

לאורך אפיזודת המאניה התקשיתי מאוד לשבת לכל מטרה - מעבודה ועד צפייה בטלוויזיה.

במאניה, גם כשהגוף משתוקק מאוד למנוחה, המוח לא מאפשר לו.

לראות מישהו זז בלי הפסקה, ללא מנוח, זה לא נעים לסובבים, כי זה מייצר תחושה לא נוחה, של חוסר שקט.

לכן, כל שאיפתו של בנזוגי לאורך התקופה הזאת הייתה שאשב ולא אפעל.

 מאידך, הצורך לזוז מאוד יעיל, כי הוא מאפשר את ביצוע עבודות הבית, בהנאה צרופה....

לאורך תקופת המאניה יזמתי מפגשים רבים עם אנשים.

במהלך הפגישות לא רק הקשבתי, בניגוד לתקופת הדיכאון, אלא גם דיברתי, בלי לחשוב יותר מדי, וכך יוצא שחשפתי פרטים שלעתים קרובות היה רצוי שאשמור לעצמי.

כשאני במאניה, אני מדברת מהר יותר, כדי להדביק את קצב המלל שרוחש במוחי ומשתוקק לפרוץ החוצה, כמו לבה.

בנזוגי לא מחבב את זה, לא רק כי אני חופרת בלי הפסקה וללא גבולות, אלא גם כי אני מביעה את צרכיי בקול רם, ופעמים רבות הם לא תואמים את צרכיו.

איור: mummy-clipart-kush

זוגיות בדיכאון - מלופ ללופ

לאורך כל תקופת הדיכאון, בנזוגי נאלץ לשמוע אותי מקטרת בכל פעם שדיברתי (כמעט ולא, כאמור, אבל עדיין), לסבול התקפי בכי, לעתים כמה פעמים ביום, להכיל ולעודד.

קשה להעביר ביחד זמן משותף כאשר הגבר שתקן  והאישה (החופרת לרוב….) איבדה את יכולת  הדיבור.
היינו מבלים יחד את כל שעות היום, במיוחד החל בתקופת הקורונה, בשתיקה שעבורי הייתה רועמת.

הייתי מתוסכלת מהשעמום.

כשדיברתי וקיטרתי, בין היתר על היעדר יכולת הדיבור ועל הכשל הקוגניטיבי שלי, הוא טען שאני בלופ, אז הייתי צריכה לסתום.

נהגתי לשאול אותו למה בעצם הוא נשאר איתי (ואנחנו יחד כבר 18 שנים).

אמרתי לו שאני לא מבינה איך אפשר לאהוב מישהי מטומטמת, נטולת ידע, דעות, יצירתיות וכישורים חברתיים, שמזניחה את עצמה פיזית, שסרוחה על הספה מבוקר ועד ערב, שלא סובלת את עצמה.

לאחר שהבעתי בפניו את פחדיי, חששתי שהוא יקבל רעיון ויילך, בגללי. עוד סיבה להתקף חרדה. מצד אחד חששתי, אבל מהצד השני, רציתי בכך. גם בשבילו וגם בגלל ההרס שרציתי לייצר לעצמי.

כל כולי הייתי גוש מריר ודולף של שנאה עצמית והרס עצמי.

האמנתי שהוא הפסיק לאהוב אותי, ושהוא נשאר איתי רק בגלל הילד, ובגלל שהוא טוב לב מדי כדי לעזוב דכאונית מסכנה לאנחות.

כל הזמן הייתי בטוחה שעוד מעט הוא יעזוב או יאשפז אותי.

לא מעט פעמים ביקשתי ממנו לאשפז אותי, שלא ייאלץ לטפל בי לבד, על כל ההשלכות הקשות של הדינמיקה הזאת, של גבר המטפל באשתו.

אישה מטופלת, בוכה, תלותית, נזקקת וחלשה - זה לא סקסי במיוחד.

כאב לי מאוד גם שאני כל כך חלשה ומרוקנת, שהוא לא יכול להישען עליי, במידת הצורך.

קשה קצת להאמין, אבל בעלי העדיף אותי באפיזודה הדכאונית על פני כל גל אחר.

כי הייתי צנועה, נטולת רצונות, שקטה ואדיבה.
כל הזמן טרחתי סביבו במלאכות הבית רק כדי לא לשקוע במחשבות שחורות.

עשיתי ועשיתי למען הזולת ולא למען עצמי, כי אני לא הייתי קיימת בתוך הדיכאון, רק צל שחור ועלוב שלי.