לא רק המילים נעלמו לי בתקופה הבלתי אפשרית הזאת, שאני מתקשה להאמין שהיא מאחוריי (לעת עתה, כי אני יודעת שהיא תשוב, כי כך קורה לרוב במניה דיפרסיה, אצל אחרים).
כולל הצורך לאכול.
רזיתי יותר מ-10 קילו לאורך תקופת הדיכאון. מי אמר שדיכאון זה לא פאן?
כולל הצורך להפגין אכפתיות כלפי עצמי
לאכול בריא, לעשות ספורט – להתלבש יפה, למרוח קרם לחות, להתאפר, להשתמש בתכשיטים
כולל הצורך לקנות דברים לעצמי ולאחרים.
מאז ומתמיד הייתי חולת שופינג, ברמה מוגזמת, כך שהפסקת היכולת ליהנות מקניות הייתה מאוד מוזרה.
פתאום נכנסתי לחנויות, ולא הרגשתי שום דבר מלבד מועקה.
הכל נראה לי מכוער ויקר מדי. לא הצלחתי לקנות לעצמי כלום, גם דברים שהייתי צריכה, במשך יותר משנה. חשבון האיביי שלי, שבאמצעותו השקעתי בעבר אלפי שקלים בחודש בבגדים ובשלל חפצים לעיצוב הבית, הוזנח לחלוטין למשך יותר משנה. אפילו לא הוספתי חפצים לסל הקניות, לרכישה עתידית…
הכול היה שחור.
לא הצלחתי להבין למה קניתי פריטי לבוש צבעוניים כל כך לאורך השנים. הצלחתי ללבוש רק שחור.
באופן כללי, לא הצלחתי להיזכר למה כל כך אהבתי צבע, למה כל הבגדים והאקססוריז שלי צבעוניים ותחפושתיים, למה בבית שלי אין קירות לבנים.
לא התרגשתי יותר ממשתלות, שהיו גורמות לי בעבר למיני אורגזמה.
לא נהניתי מאף חנות, גם לא מהחנויות הצבעוניות ביותר, שכל כך נהניתי לרכוש בהן בעבר.
נעלם הצורך להשקיע גם בצמחים שלי שאותם אהבתי מאוד, ממש הרגשתי אותם, וכעת לא חשתי כלפיהם דבר, אז הזנחתי אותם עד שמתו.
הפסקתי להקדיש זמן בעיצוב הבית שלי, שהיה מאז ומתמיד תחביב מענג ופתאום לא עניין אותי.
לא יצאתי יותר לבתי קפה לעבוד לבד, למרות שמאז ותמיד מאוד נהניתי מזה, אבל בדאון פחדתי לצאת לבד מהבית, גם לקיוסק, כי חששתי לתקשר עם המוכר, ופחדתי לפגוש מכרים מהשכונה בדרך.
פחדתי להישאר ערה לאחר שבן זוגי הלך לישון, ובכל פעם שנרדם הדמעות התחילו לזלוג.
פחדתי להתעורר בבוקר, בגלל הידיעה כמה משעמם, מדכא וקשה יהיה היום שלפני.
כמעט בכל בוקר נשארתי שעות במיטה, ערה, לרוב בהתקף חרדה, בגלל הפחד המשתק לקום מהמיטה.
