על החיים כשור מועד - איך חיים עם זה שהסטטיסטיקה של מחלות נפש עובדת לרעתך?

מגיל קטן סימנו אותי בעולם הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה כפצצה מתקתקת, כשור מועד הדורש מעקב צמוד.
ואני רקעתי ברגלי וסירבתי להיות הסטטיסטיקה התורנית, עד שדווקא ההסתרה הפכה לנבואה המגשימה את עצמה.
אל תטעו - פרויקט הגנום האנושי הוליד מהפכה של ממש בחברה האנושית.
כולנו לאסופה של סלילי ד.נ.א ומקבץ נתונים סטטיסטיים הנובעים מהם ותו לא. שורות של חברות מחכות רק ללהגיד לך מה לאכול לפי הגנים שלך, מי הקרובים שלך מאתיים דורות אחורה, ובאיזה מחלות אולי תחלה פעם.
אמור לי מי הם הגנים שלך - ואומר לך מי אתה.

כשמגלים שיש נטייה גנטית למשהו, התחושה היא: אין מה לעשות, זה גנטי, זה  בדם שלנו. זה הגיוני - זה רק גנים.  
חלקים גדולים מחיי ביליתי דווקא בניסיון נואש לברוח מהגנטיקה, לברוח מהשמות האלה, מהתוויות האלה, לברוח ממה שזורם שם בדם, ממה שאולי נמצא בתוכי, ממה שהוא אולי אני.
זה שחלקם - חלק מהמשפחה שלי הם כאלה - לא אומר שאני גם חייב להיות כזה, אמרתי לעצמי שוב ושוב.

תבינו, זה לא קל לגדול בסביבה שבה אנשים מאבדים לאיטם את שפיות דעתם.
דוד אחד שלי חולה בסכיזופרניה פרנואידית ולאחותי הקטנה יש דיסתימיה, שזה בשפה פחות קלינית אומר אישיות דיכאונית.
ובכל ספרי הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה המדופלמים הכל כתוב בשפה מאוד קלינית ונקייה. ב- DSM-4, בין ההגדרות הקליניות למה צריך לחפש כדי לדעת אם לאבחן את המטופל כך או אחרת, כתוב מפורשות: שאל לגבי קרובי משפחה. קרוב משפחה חולה סכיזופרניה מגדיל את הסיכויים של בן משפחה ללקות בדיכאון פי כמה וכמה, וכך גם לגבי דיסטמיה.  
הנה, שחור על גבי לבן, אני מקרה קליני קלאסי.
סטטיסטיקה מתקתקת שעלולה להתפוצץ בכל דקה.
כל רגע ורגע יכולים הגנים הלא נכונים להשתחרר ולהתפרק, ולהפוך גם אותי למקרה קליני ותו לא. רוב הפסיכולגים או הפסיכיאטרים לא יתפלאו כמובן, זה הרי עובר בגנים.
להפך, המקרה שלי פשוט מבחינתם, אפילו משעמם, מקרה קלאסי מדי.
מצב רוח ירוד? צ'ק.
קרובי משפחה בעייתים? צ'ק.
ובכן, יש לך כך וכך ואתה צריך לקחת כך וכך.
נקסט.

הפחד ממה שזורם לי בדם, ממה שנמצא אצלי בפנים, היה מבעית, משתק.
אני לא אתן להם את הסיפוק הזה, אני לא אהיה משוגע כמותם.
אני בסדר אני.
ולכן, עדיף שאף אחד לא ידע מה קורה בבית, עדיף שאף אחד לא ידע על המשפחה שלי, עלי.
 כי אחרת, מיד יקבעו כולם עמדה גורלית כלפי, זה הרי הכל בגנים, ומשפחה זו משפחה.
ואם הם כאלה, אז ודאי גם אני.
או לפחות, יסמנו אותי כשור מועד לפורענות, וכל דקה יציצו בבהלה לראות אם עברתי כבר מהגנה להתקפה.

וככל שנקפו השנים הכתם הזה בדמי הלך וגדל.
הכתם שניסיתי להסתיר, שניסיתי להדחיק, שניסיתי לברוח ממנו כמו מאש - הלך וגדל.
עם כל ניסיון הדחקה הוא רק הלך וקיבל ממשות יתרה.
אות הקין שנטבעה על מצחי עם היוולדי הלכה והתבססה בחיי.
עד שבסוף הכל נשבר וקרס, והעמדת הפנים שאצלי הכל בסדר, התרסקה.

הרופאים במיון לאחר סבב שאלות קצר עלי ועל משפחתי מיהרו לקבוע: דיכאון קליני, התנהגות אובדנית, ייתכן מחלות נפש כאלו או אחרות, יש צורך בהמשך טיפול ובירור בקהילה וחתמו על טופס השחרור.
ואצל הפסיכולוגית שנבחרה לטפל בי מהרתי לברר: אותם דברים שהם קבעו בטופס, לא יכולים להיות נכונים, שהרי, אני לא כמותם, נכון?
אני-אני.
זה לא הוגן אמרתי לה, מרגע שמספרים לכם אנשי המקצוע על הבית שבו גדלתי, מיד המסקנה נחרצת.
אבל אולי בכלל הטירוף הגדול יותר זה לעבור את כל זה, לחיות כאן במזרח התיכון עם כל מה שקורה, ולצפות שנפשך לא תיסדק ולו במאומה?

וגם היום, כשמדי פעם אני הולך לפסיכיאטר, אני רוצה להטיח בו: תשאל אותי כבר מה שלומי ומה איתי.
אל תשאל רק שאלות קליניות על תסמינים ותופעות לוואי: שנתך ערבה?
אתה מרגיש לחוץ?
כאבי ראש?
לעיתים בא לי לצעוק עליו: אני לא רק סטטיסטיקה ותסמינים, לא רק אוסף רנדומלי של סלילי ד.נ.א., אלא אדם בשר ודם היושב לפנייך, מחייך ואומר: אצלי הכל בסדר, אין לי תופעות לוואי.