ביפולרית - מה שמעניין בעלי הפרעת מצב רוח, בני משפחה וחברים - דיכאון, חרדה, מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית - #ME-TOO | ביפולרית

מה שמעניין בעלי הפרעות מצב רוח וקרוביהם
דיכאון | חרדה | מאניה דיפרסיה | אישיות גבולית

חפש
Facebook

#ME-TOO | ביפולרית

מוקדש בחוסר חיבה לא, כתב טלוויזיה מפורסם היום, שדר רדיו בתחילת דרכו אז

אתה מנשק אותי כמו רווח בין בועות הקצף באמבטיה שלי. מנשק, ואני כמו כמו בובה על חוטים פותחת וסוגרת, פותחת וסוגרת, ממתינה שייגמר כבר, עייפה מכדי להימלט.

אתה רוכב עליי, ונושך אותי, ומוצץ אותי, ומחטט בי. ואני זזה כמו מריונטה, ואתה מושך בחוטים ולוחץ על כל הכפתורים מבלי שהורשית.

מאז תחילת הפגישה שלנו, באוטו שלך (או שלי?), לפני שעתיים, סיפרתי לך שוב ושוב שאני מחפשת אהבה, לא זיון. נשאתי על כך נאומים שלמים, מורכבים ומנוסחים היטב, שהתברר כי הופנו לאוזניים ערלות.

אחר כך הצעת שנמשיך לבית הוריך, שנוכל לדבר עוד, בחדר שלך. הסכמתי.

חלשה לאחרונה

אני אישה עם עקרונות, אבל הגוף שלי קצת חלש לאחרונה.

אני נותנת לעניינים לעבור, לנוזלים להישפך, ורק לעתים רחוקות עוזרת להם לזוז. סומכת על העולם שיסתדר גם ללא ההכוונות שלי.
אני מוצאת את עצמי בוהה בנקודה מסוימת מרוחקת בתקרה החשוכה, ובוהה בגוף שלי המשמש כחומר ביד היוצר המבעית. ואינני מבועתת. הוא אפילו לא טרח להפשיט אותי כדי לבצע בי את סטייתו. מזל.

אני רחוקה. מנותקת.

נוסעת הביתה בפול גאז, לאחר שהושפלתי והורמתי והורדתי ונהפכתי.

הוא מציע קודם להסיע אותי הביתה או להזמין מונית כי שתיתי יותר מדי. אירוני.

אני מדליקה סיגריה, על אף שאסור לעשן במכונית של ההורים.

מנסה לצעוק ואין לי אומץ. שומו שמיים, אולי חלילה אשמע את עצמי...

אני נוסעת ומקשיבה לגלי צה”ל, חוששת לשמוע את קולו ברדיו, אבל לא יודעת איך מעבירים תחנה ומפחדת להירדם תוך כדי נהיגה.
משחקת בשיערי, שהתקשה מהזיעה שלו, ומוצצת  את הסיגריה במאמץ עילאי. שואבת לה את הצורה.

העייפות והמחנק והרצון להתחבא תחת בית כבד משתקים אותי.

כל כך משתקים, שמדי פעם אני פשוט ממציאה תנועות ומבצעת אותן. העיקר זה לא להירדם.

לפתע אני נזכרת שיש גם עיקרים אחרים בחיי ועוד דברים שמטרידים אותי מלבד העייפות האוכלת הזו, ותחושת הגועל.

חושבת עליהם לרגע, ואז מעיפה. במהירות.
המוח שלי כל כך מסומם מהעייפות הזו, ואני, שמתחשבת לפעמים בצרכים הגופניים שלי, לא רוצה להכביד עליו.

...ואז חושבת על אלוהים. חושבת על כך שזה די עצוב שאני לא מאמינה בו, כי זה בטח גורם לו לא לחשוב עלי עכשיו.

הוא בטח בוחר לו כמה אנשים על הכביש בשביל להרוג עכשיו, והוא בטח שם את האתאיסטים והכנועים בעדיפות ראשונה.
המחשבה ממש מפחידה אותי, ואני מאלה שמתקשות לשאת בהלה.

מחליפה מחשבות אלה באחרות, ומדחיקה רצון משתלט לגעת בגופי הזר, המזוהם, להעלים זכר.

חוששת מן המגע. חוששת כי הנגע יתפשט, וכל גופי יהיה לנמק, והכול ינשור וייצור ערמה רקובה של חלקי אדם אפורים.

...ביום למחרת אני מתקשרת לכל המכרים, כולל בת הדודה שלו ש"שידכה" בינינו, שהיא חברה שלי ללימודים:

“אתם שומעים אותי, אנשים טובים, אני די מסכנה, תרחמו. שוב נתתי שישתעשעו בי ואולי אפילו עודדתי את הרעיון”.

כולם, כמובן, מזרימים אלי אמפתיה, חלק צוחקים ותוהים מה חדש. הם שמעו את זה כבר ממני. כזאת אני - אחת שבועטים בה, והיא מושיטה את הפצע השני, שיחטטו לה בו, שהדם יפרוץ וישאג.

 (בחור אחד אמר לי פעם שאני לוקחת את התפקיד של הפריק בחברה, ושזה יתנקם בי ביום מן הימים. פתאום אני מוצאת את המשפט שלו מהדהד בי. אני נהנית להיות ליצן. נהנית שיצחקו עליי, בכל הזדמנות. נהנית מתשומת הלב המפוקפקת. אולי בכלל מניחה לדברים לקרות כדי שיהיו עוד סיפורים משעשעים לספר, במלים מפולפלות, בשנינות אופיינית. אולי מניחה לגועל להיכנס אליי, ולא נלחמת בו, כי חייבת לשמור על תפקיד הליצן העצוב, אך הגרוטסקי להפליא).

מנתקת בסוף את הטלפון. שוכבת על המיטה ומחכה שהזמן יעבור.

מחבקת את הכרית בחוזקה ומאמינה שהתנוחה העוברית והמוגנת תציל אותי אם אתמיד בה בשעות הקרובות.

אני לא בטוחה שהטלפון צלצל. יותר מדי שקועה בעצמי. מחכה עוד שלושה צלצולים, מצפה לעצמי שאתעורר.

זה הוא על הקו. אני מפגינה קשיחות. הוא מחייך דרך הטלפון. נשמע אכזרי. חלאה. מציע שניפגש שוב, מספר שנהנה מאוד להכיר אותי. אני אומרת בקרירות שזה לא יקרה, שאני בשוק שהוא חשב שזה יקרה, אפילו לא טורחת להסביר למה, ומנתקת בכבדות.

...ומשתבללת לחצי שנה או משהו, וחוזרת לחיים. כאילו כלום.