הביוגרפיה המורכבת של שי גולדן ושל אחיו רן גולדן, נחשפה ב־2010 בתוכנית "מחוברים": אם שנטשה אותם כשרן היה בן שנה ושי רק נולד, ואבא שאת זהותו הם לא מכירים. שש שנות ילדות עברו עליהם בבית יתומים, מצפים שבכל רגע תשוב אמם לאסוף אותם. התקווה התנפצה כשאומצו על ידי אריה ואוולין גולדן, עולים חדשים מרומניה, חשוכי ילדים ולמודי סבל, שהחליטו לשקר לילדים ולהכריז על עצמם כעל הוריהם הביולוגיים.
לפני כמה חודשים סבלתי מפריצת דיסק חוזרת. השיט הזה מלווה את חיי כמו צל בשנים האחרונות. נו מילא, גוף האדם ומעלליו. החסרתי עשרה ימי עבודה. זה היה מאוד לא נעים, אבל הייתי משותק. כל תנועה הייתה מלווה בכאב שרק שותפים לעניין מסוגלים להבין.
בבוקר היום שבו הגב שלי חזר להידמות לכזה שמחובר לגוף של בן אדם, והתעתדתי לחזור לעבודה, חטפתי התקף חרדה נורא.
לא התקף לייט, של כמה נשימות ומדיטציה וחשיבה חיובית ושינון מנטרות מעודדות, כי אם הדבר האמיתי. התקף לופת, חונק, מקצר נשימה. כזה שעושה לך גוש בגרון ושחור בעיניים ומחשבות - הו, אלוהים - שמפחיד אפילו להעלות על הכתב. המחשבה על להיכנס לרכב ולנסוע למערכת נדמתה מופרכת. כי בעיצומו של התקף כזה, אתה לא חושב באופן מעשי. אתה נכנס לתודעה הישרדותית ומחשב רק כיצד להישאר בחיים. כן, ממש כך. זו לא הגזמה. כשחרדה מגיעה לדפוק על דלתך, היא עושה את זה עם פטיש אוויר. בום. בום. בום.
עכשיו, בעיה: כבר החסרתי כמעט שבועיים. והודעתי שאני בא. איך ע כ ש י ו אני עושה סיבוב פרסה ונשאר בבית? אין סיכוי, אפילו קטן, שאצליח לנהוג למערכת (על לתפקד, להיות במחיצת אנשים, להפיק מעצמי משהו מועיל - אין מה לדבר בכלל). ובקצרה - אני מוכרח להישאר בבית. יום נוסף. אבל אני לא יכול לומר את הסיבה לאיש. למה? ככה. כי אי אפשר. כי אי אפשר לומר למנהלים שלך - "יש לי התקף חרדה משתק, אני נשאר היום בבית". ולעובדים שלך? לכפופים לך? להוציא משפט כזה מהפה באוזניהם? אז בדיתי שיש נסיגה במצב הגב, השתקתי את הסמארטפון הארור והתכנסתי לתוך התמודדות עם מחשבות ורגשות השווא האלה.
וחשבתי לעצמי, בשוך העניין, כמה פעמים החסרתי מהעבודה בגלל חרדה. וכמה פעמים הלכתי לעבודה עם חרדה, והתמודדתי, פשוט כי לא הייתה ברירה אחרת. וחשבתי על כמות האירועים, המפגשים החברתיים והפגישות שהברזתי מהם, פשוט כי החרדה שיתקה אותי. תצטרכו להאמין לי: מדובר באינספור מקרים. שלא תהיינה אי הבנות. אני אדם מתפקד. אפילו לא רע. אני מצליח לעבוד, לקיים קשרים ואפילו למצוא זמן ליצירה ולהנאה. אבל החרדה - היא תמיד שם. חלק בלתי נפרד ממני ומחיי. אני לא מכיר חיים בלעדיה, והיא לא מכירה חיים בלעדיי. ועדיין: ממשיכים. דה שואו מאסט גו און. והקטע הוא - שאני לא לבד. אני לא חריג. ארגון הבריאות העולמי קובע כי אחד מכל חמישה אנשים סובל מחרדה. ואף חרדה אינה דומה לרעותה. אבל תצטרכו להאמין לי כשאני אומר לכם: זה חרא שלא ברא השטן. בעצם, זה חרא שרק השטן יכול היה לברוא.
וחשבתי על העובדה שאני לא לבד. ושסביבי, וסביב כל אחד, מצוי מישהו - ברגע זה ממש - שסובל מחרדה.
ואני לא רואה. ואני לא ער לזה. וגם אם אני ער ורואה, אין לי הרבה מה לעשות עם זה. ואני מבין למה כולם מתביישים להודות בזה, ואני מבין למה מפחיד כל-כך להיחשף. ביקשתי מאנשים שיכתבו בשמם על החוויה שלהם עם גברת חרדה, עבור הגיליון הזה, ושבעה אמיצים ואמיצות הסכימו. ואני מעריץ אותם. באמת. אבל רבים, לא תאמינו כמה, התביישו, פחדו, חששו, העדיפו לוותר. הם חששו שזה יפגע בפרנסה שלהם; חששו שיסתכלו עליהם בעין עקומה; חששו להצטייר כחלשים, לא יציבים, פגומים. ומי רוצה - בעידן הזה, שכולו העמדת פנים של עוצמה מזויפת - להודות שהוא סובל מחולשה?
וחשבתי על המנהלים, ועל העובדים, ועל הארגונים ועל החברות, שהחרדה נוכחת בחייהם ובין כותליהם, וסובבת אותם, וממלאה אותם, וגם על כך שאף אחד לא מדבר על זה בגלוי, ולא מתמודד עם זה, ולא נותן לזה גיבוי ותמיכה. וחשבתי שהתופעה הזאת מספיק רחבה, ומספר האנשים שמושפעים ממנה ביומיום כה רב, עד שהכרחי לדבר עליה. בגלוי. בלי בושה. ובלי דעה קדומה.
והאמת היא שהגיליון הזה נולד אז, בעיצומו של התקף החרדה ההוא, אבל אני רוצה להאמין שהוא ייתן פה וקול ומילים להרבה מאוד אנשים שחיים במחשכים, בהסתרה, בהכחשה, בבושה, בחרדה. ומה שאנחנו מנסים לעשות פה, בין העמודים הללו, הוא לשתף את אלה שהעניין זר או עמום להם, במבט פנימי כן והוגן ואמיץ, אל תוך התופעה אדירת ההיקף הזו. ואולי גם כלים להתמודד. אבל גם - ובעיקר - לתת לקורא/ת שמרגיש/ה מעט בודד/ה ובוודאי לא מובנ/ת, את התחושה הזאת, שקשה לעיתון לפעמים לתת לקוראיו: שהם לא לבד. את לא לבד. אתה לא לבד. אנחנו אחד מחמישה. ואנחנו מוכרחים לגרום לאחרים להבין. ואם לא להבין - לפחות לראות. לראות דרך המילים שבאות אחרי המילה הזאת. האחרונה.
גיליון G ירד לדפוס שעות ספורות לאחר שהג'יהאד האסלאמי התחיל לבחון את עמידות העורף הישראלי. כך שמסתמן שיותר מאחד מחמישה ישראלים סבלו השבוע מחרדה. אז הגיליון הזה מוקדש לכל מי שאזעקות ופיצוצים הפכו לפסקול חייו העכשווי, ולכל מי שחווה השבוע פחד וחרדה.
"הרגשתי שאני מתפרק": איש התקשורת שי גולדן במאמר חושפני ומטלטל
שי גולדן |09.05.18
״הפרוזאק לא טוב לך״, הפסיכיאטר אמר ורשם לי ״ציפרלקס״. עשרים מיליגרם. זללתי את הכדור בקפדנות ובנאמנות ובחלוף ימים ושבועות בודדים, המצב השתפר
״גופי היה חכם ממני /כוח הסבל שלו היה פחות משלי״
(יונה וולך)
לפני שמונה שנים בערך, לאחר סרבנות - כמעט אידיאולוגית - להיעזר בתרופות פסיכיאטריות, נכנעתי והתייצבתי אצל פסיכיאטר מדופלם וביקשתי עזרה באיזון המתחים החשמליים שלי במח וההרכבים הכימיים המשובשים שלי.
הייתי מצוי, אותה שעה, בתקופה אישית קשה והרגשתי שכוחות המח והרצון והבקרה שלי אינם יכולים לנפש שלי, שהייתה מצויה בסבל גדול והתקשתה להתאזן. הפסיכיאטר שוחח עימי ארבעים דקות. רשם לי ״וייאפקס״ וגבה ממני 800 ש״ח. וזה עבד. וזה הקל. לא פתר. לא העלים. לא הבריא. לא תיקן. הקל. אבל אותה שעה הייתי מוכן לעשות הכל עבור מעט הקלה. אז הייתי לקוח מרוצה.
התחלתי נוטל את התרופה בקביעות, ובימים שהייתי מחסיר, דרך שכחה שכזאת, גופי היה שולח לי אותות מצוקה - זרמים חשמליים דוקרניים, סחרחורות, בחילות, תחושת סף עלפון ורעדים קטנים. אז הקפדתי לקחת, לא בגלל שההקלה הספציפית נדרשה - שהרי המשבר הקונקרטי חלף - אלא בגלל שפחדתי מתופעות הלוואי במקרים בהם שכחתי ליטול את התרופה; וגם כי האמנתי שהתרופה מסייעת לי לשרוד את היומיום ולתפקד במידה הנדרשת. אולי ״נסבלת״ היא המילה הנכונה יותר לעניין.
שנים חלפו. שלוש או ארבע. ומצאתי עצמי שוב, מצוי על פי תהום נפשי. סובל מביטויים עזים, כמעט בלתי נשלטים, של חרדה, ובתדירות גבוהה, ובעוצמה גדולה, מכפי שחוויתי, או שזכרתי שחוויתי, בעבר. בצר לי פניתי למכווץ ראשים. שוב. הוא אמר שהשפעתו של ה״ווייאפקס״ אינה אפקטיבית עוד וכי הגוף למד לעקוף אותו ולהתחסן בפני השפעתו. הוא רשם לי ״פרוזאק״, במקום. זה היה נורא. בשבועות הראשונים למפגש עם ה״פרוזאק״ הייתי עלה נידף. עזבו את התגובות הרגשיות - גופי כמעט והתפקע. צלצולים באוזניים, צמרמורות ממושכות, גירוי בלתי פוסק בעור, עצירות, אימפוטנציה, והנורא מכל - חלומות בעתה. סיוטים ליליים נוראיים, ממושכים ותדירים ובלתי פוסקים, שהפכו את השינה עבורי לעילה לחרדה מרגע הכניסה למיטה. הרגשתי שאני מתפרק. שבתי לפסיכיאטר. ״הפרוזאק לא טוב לך״, הוא אמר ורשם לי ״ציפרלקס״. עשרים מיליגרם. זללתי את הכדור בקפדנות ובנאמנות ובחלוף ימים ושבועות בודדים, המצב השתפר. תסמיני ה״פרוזאק״ התנקו מגופי ואותם החליפה תלות חדשה, התמכרות לכל דבר, בקהות החושים שזימן לי ה״ציפרלקס״.
עכשיו, חשוב להבין - התרופה אינה משעה את החרדה או הדיכאון, ורחוקה מלהעלימם, אבל היא נותנת לך תחושה שהם ניתנים להתמודדות; שיש בכוחך לתפקד, במידה סבירה - לעיתים למעלה מסבירה ולפעמים למטה מסבירה. הטווח קטן. המנעד הצטמצם. הייתי מסוגל לשלוט בקשת רגשות שבעבר הייתה שולטת בי ומנהלת אותי. זו הייתה הקלה. התרופה אינה מעניקה כוחות. היא אינה מגרשת מחשבות שווא. אינה הופכת פסימי לאופטימי. אין לטעות בכך. התרופה מאפשרת לפסימיסט להמשיך למרות הפסימיזם המאיים להשביתו. הנה - מצאתי את שביקשתי לתאר: התרופה מסירה את איום ההשבתה שחל תדיר על הנפש. הנפש הזאת לא תשבות. הגוף הזה - נוע ינוע.
אומרים שהתרופות מחלישות את היצירתיות ומדכאות את התחושות - השליליות וגם את החיוביות.
אבל כשעוצמת הרגשות השליליים כה דומיננטית, העסקה שנכרתת - קהות חושים כללית (רפה. לא זומבית) בתמורה לאובדן יצירתיות מסויים ויכולת לחוות עונג, סיפוק, שמחה או הנאה עמוקה; ובכן, העסקה הזאת נדמית הוגנת למי שהחרדה הולכת לצידו כל חייו, באשר יפנה, וברצותה - היא משביתה אותו. לא ולא! איסור שביתה, זוכרים?
ממשיכים.
לפני מספר חודשים זיהיתי שתגובות החרדה שלי נעשות ממושכות ועזות יותר מהרגיל. כמו אז. איזה ״אז״? איני יודע עוד לומר - אבל איזה ״אז״ כלשהו שקשור להשפעת הכדור ולתודעת ההיזקקות של הנפש לו, כקב, כעוגן, כבולם זעזועים. כך או כך - הזעזועים לא נבלמו. נהפוך הוא. הם התגברו. מצאתי עצמי שוב על פי התהום. פאקינג איי - איך זה יכול להיות? הרי אני עוטה את שיריון ה״ציפרלקס״ עליי! אז זהו: שהנפש, ובעיקר המנגנונים הכימיים שלנו, בריות משונות ותבוניות עד מאד המה. הגוף, למדתי, נלחם בפולש. ו״ציפרלקס״ הוא פולש לכל דבר. והגוף לומד לפתח עמידות מולו. עם הזמן. גרוע מזה - כאקט של השבת מלחמה שערה לפולש, שמנסה לפגוע ולשבש את המנגנונים הפנימיים שלנו, הגוף מפתח לא רק עמידות, כי אם תוקפנות. הוא מעצים את המלחמה בסם, מתוך מטרה לדכא את השפעתו, ובהפוך על הפוך, אירוני ומושלם, הוא מעצים את התסמינים שטבועים בו, אותם נועד ה״ציפרלקס״ לדכא מלכתחילה. ובשפת חכמינו: ברבות הזמן ה״ציפרלקס״ בא לברך ויוצא מקלל. בא לרפא והופך להיות מאיץ ומעצים המחלה.
קראתי על כך רבות בשבועות האחרונים. הרבה יותר מדי, למען האמת, והחלטתי להיגמל מהתרופה. פסיכיאטר עמו שוחחתי הציע לי לשנות מינון או להחליף תרופה, אבל אני את הקרקס הזה החלטתי להוציא מחיי. זו לא ההתמכרות, זו לא התלות, אלה לא התסמינים, שהביאו אותי לבסוף להחלטה - זו ההבנה שהתרופה פועלת במחזור שטני שבסופו של מסלול הורס יותר מאשר מתקן, מחריב יותר מאשר בונה. אז החלטתי להיגמל. התייעצתי עם חברה ידענית גדולה בעניין והיא הדריכה אותי בהפחתת המינון המבוקרת מהגוף, כדי לא לייצר אפקט של שוק או טראומה מההפסקה הפתאומית; ובחלוף שלושה שבועות הפסקתי ליטול את הגלולה לחלוטין.
כמו מעשן כבד שנפטר מכל קופסאות הסיגריות והמאפרות והמצתים, גם אני: השמדתי כל נוכחות לתרופה בארון שלי.
הימים הראשונים היו קשים. הגוף נאבק. הנפש הסתחררה ונרעדה. הזרמים חזרו. השינה הייתה מסוייטת. ושוב - העצירות הזאת. אבל בחלוף שבועיים, הרגשתי טוב יותר. תנודתי הרבה פחות. והרגשתי משהו נוסף - שהקצוות שלי התחדדו. לטוב ולרע. מצאתי עניין רב יותר במילים שקראתי; כוח הכתיבה שלי נעשה חזק ונחוש מאי פעם. טעמו של המזון נעשה עז יותר. אפילו כושרי הגופני השתפר. אבל ידעתי שהאתגר עדיין לפניי. ידעתי שדי ביום אחד מסוייט, מונע בטריגר של התרחשות, בכדי שאחזר שוב על הפתחים של הסם. וזה סם לכל דבר, אין לחשוב אחרת. וגם לא לומר.
ואשר יגורתי - בא לי. היום עברתי את אחד הימים המטרידים והקשים יותר שעברו עליי מזה זמן רב, ושעה שאני מתמודד עם הנדרש, עם פי התהום המתקרב, מוחי ונפשי וגופי ניהלו ביניהם קרב מודעות לגבי המתחולל בעולם האמיתי, לזה הפנימי ולזה שמתפתה לפנות לסם כדי למצוא הקלה. רק הקלה. הקלה ותו לא. אבל לא נכנעתי לפיתוי. נמנעתי מה״ואבן״ (תרופת הרגעה שבה הייתי משתמש במקרי קיצון) ו״ציפרלקס״ לא היה אפילו אופציה. היישרתי מבט לרגשותיי, חוויתי אותם, התמודדתי איתם. לא שבתתי. אפילו לא לרגע. כן, היה דרעק שלא מהעולם הזה. אבל עמדתי שם, מול הרגע, ויכלתי לו. יכלתי לו בהיבט של התמודדתי איתו. לא ברחתי. לא קרסתי. לא התפרקתי. הבטתי בעיניו של הרגע וידעתי שאני מסוגל לו. מפחיד ומחריד ככל שיהיה, מצמית ומפתה לכניעה ולתבוסה רגשית, אני מסוגל לו.
והניצחון הקטן הזה, שחוויתי היום, על ה״ציפרלקס״ ועל נפשי המאיימת לפעמים להתפקע מרוב חרדה, היה ניצחון גדול. ניצחון גדול מאד. אני מרגיש בסוף היום הקשה הזה, שיש בי את כוחות הנפש לגבור על שדיי, ולשכלי ולהיגיון הבריא שלי לעשות סדר במחשבות שאין בהן כל היגיון; ושיש בי אומץ ונחישות וכח יותר משהיו בי. סליחה, עליי לתקן: אומץ ונחישות וכח בדיוק כפי שהיו לי מאז ומעולם ופשוט בחרתי לדכא גם אותם קצת, לטובת ההקלה. אז לא היה לי קל. אבל הוקל לי. ולראשונה מזה שמונה שנים בערך, נדמה לי שהיום שמעתי לראשונה את קולי הפנימי - והוא לא הבעית אותי. היינו הוגנים וישרים אחד כלפי השני. אפשר ומדובר בתחילתה של ידידות מופלאה.
החיים הם נס, ליידיז אנד ג׳טנלמן. וההוכחה לכך היא האדם. ואני אדם, שבוחר בנס החיים.
שי גוֹלדֶן הוא סופר, עיתונאי ואיש טלוויזיה ישראלי.
