ביפולרית - מה שמעניין בעלי הפרעת מצב רוח, בני משפחה וחברים - דיכאון, חרדה, מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית - רותם בר אור, סולן theAngelcy, סובל מדיכאון ומחרדה

מה שמעניין בעלי הפרעות מצב רוח וקרוביהם
דיכאון | חרדה | מאניה דיפרסיה | אישיות גבולית

חפש
Facebook

"איינג'לסי" נוגעים בשמים ובלב

עם טקסטים שנעים בין הפנטסטי והמלנכולי, ה"איינג'לסי" מצליחים ליצור שירים עצובים עם נגיעות של הומור, שיגרמו לכם לזוז בהופעה

ה"איינג'לסי" היא חבורת מוסיקאים שאיגד סביבו הגיטריסט וכותב השירים רותם בר אור. פרט לכך שמלאכים רבים מוזכרים בשירים (רק באנגלית), נשמע שחברי הלהקה משמשים בעצמם כמלאכים השומרים על בר אור הסולן מלרדת אל תהומות אישיים-יצירתיים, שמהם עלולים לצאת שירים מדכאים.

"כאמן בודד הרבה יותר קל לשקוע במלנכוליה. זה היה נוכח מאוד בהופעות של רותם לבדו", מעיד עליו אחד ממלאכיו.

אך השירים של ה"איינג'לסי" אינם מדכאים כלל. הם אמנם עצובים ברובם, אך בו בזמן מרוממי רוח ולעתים אפילו מצחיקים. בשבת הקרובה הם יופיעו בלבונטין 7 בתל אביב.

גילעד פיקר, שייסד את ה"איינג'לסי" (סוכנות של מלאכים) עם בר אור לפני כשנה, אחראי על הפקת הסאונד המיוחד שלה. עוד בלהקה: מאיה לי רומן מנגנת בוויולה (שמופיעה בין השאר לצד דודו טסה ואייל גולן), אורי מרום בקלרינט וב"חליל פלסטיק שרותם קנה בזלוטי" (סטודנט לתואר שני בניצוח וקומפוזיציה), ענר פקר המצוין מנגן בקונטרה בס ודב רוזן עם מעיין זמרי מתופפים. כן, ביחד. שני מתופפים זה לצד זו על מערכת תופים אחת. צריך לראות כדי להאמין כמה טוב הם נשמעים.
אף שיש בה את כלי הנגינה המתאימים (ויולה, קונטרה בס וקלרינט), ה"איינג'לסי" אינה עוד גרסה של להקת אינדי-כלייזמרים עכשווית מהסוג שלא חסר בנוף המקומי.
הסגנונות המוסיקליים נעים מפולק ורגאיי דרך בלוז וגוספל וכלה באקפלה ואפילו מוסיקת מערבונים א-לה אניו מוריקונה. כל אלו מתערבבים לכדי בלילה הומוגנית וטעימה שעוד תניב אלבום בכורה. בינתיים הוציאה הלהקה את "Beginners' Love", אי-פי מבטיח שכולל גרסאות ראשוניות של שישה שירים.
התמות הטקסטואליות החוזרות בשירים של ה"איינג'לסי" הן אקזיסטנציאליסטיות, כמעט דתיות. מהאימהות, הילדות, המוות וריבוי המלאכים בשירי הלהקה מתקבל מעין ציור נוצרי עתיק. הרגישות שבר אור מקרין בקולו העדין, הגבוה והרועד לטובה היא מצמררת, אך שוב - המוסיקה הזאת אינה באה להחזיר את המאזינים אל מתחת לשמיכה. לא רק שהיא עשויה לגרום להם לנענע את גופם בהופעה, הומור לא נעדר ממנה. כך למשל מרום מצטט את מלות השיר המשעשע "A Pile of Compost" (איבדתי את אהובתי בערימה של בצל קצוץ / קל היה לבכות).

 

"אני פוחד מהכל - כישלון, הצלחה, מלחמה, אהבה, חוסר אהבה, מהצל של עצמי"

רותם בר-אור חיפש את עצמו והסתובב חצי שנה באירופה כהומלס בודד, עד שבנסיעה להודו, בגיל 27, פתאום הוא התחיל לשיר. כיום הוא מוביל את להקת "The Angelcy", ששרה בעיקר שירי דיכאון, עם מוזיקה נעימה ושמחה

מקורות: מתוך כתבה מאת אסף נבו | mako |  05/06/13 | כתבה מאת שי סגל | טיים אאוט | 9 בינואר 2019 | כתבה מאת מלאני שטרן | רעש | 28/11/2016 | אורי זר אביב | הארץ | 19.12.11

-על מה אתה כותב?

"אני כותב רק על עצמי. על הנפש שלי".

-איזה אדם ניבט מהשירים שלך?

"בן אדם שמאוד מאוד מפחד, מתמודד עם הרבה מאוד פחדים, מהכל - מכישלון, הצלחה, אהבה, חוסר אהבה, מהמלחמה פה כל הזמן, פחד שאנשים לא יאהבו אותי - מכל מה שאפשר לפחד ממנו, מהצל של עצמו".

-היצירה מקלה על הפחדים?

"נורא לדמיין איפה הייתי בלי זה. היא מקלה, אבל אני לא איש שמח. זה מקל עלי שבאים 500 איש לשמוע אותי מביע את הרגשות שלי, אבל אני לא חופשי, אני לא במקום טוב. יש רגעים, למשל לפני שנה כשהתחלנו לתפוס תאוצה, היו כמה חודשים שהרגשתי טוב, אבל אני לא נח ונרגע. האובססיבה והחרדה מתועלות לעשיה, פחות להרס עצמי והרפתקנות. אני לא חי חיים של נחת".

מחשבות התאבדותיות

יש לבר אור צד מורבידי. זה כבר ידוע, אבל בשירו  cetacean stranding, כשהוא שר "When I think of suicide I think of my mom and dad and I can't go through it" הכוח המילולי נותר בעינו והמורבידיות לא עוברת כמוטיב לעוס.

המוות נוכח מאוד בחייו, וכמה יפה היה יכול להיות התרגום לעברית, בפרייזינג קצת אחר: "כשאני חושב על התאבדות/אני חושב על אימא ואבא שלי/ואני לא יכול לעשות את זה".

-יש אצלך הרבה מלאכים - גם בשם הלהקה וגם בשמות של השירים.

"זו היתה תקופה כזו. לא חשבתי על זה, אבל זה נהיה מוטיב ששיחקתי איתו מכל מיני זוויות ונהיה חלק מהיצירה. אולי כבחינת המושגים של טוב ורע, טהור ולא טהור, אולי כמיהה להיות מחוץ למציאות היומיומית, של הבשר ודם".

-על איזה סוג של מלאך אתה שר?

"בכל שיר זה מלאך אחר. ב-' people of the heaven' זה יותר אנשים שיש להם כריזמה מאוד גדולה, כוח מאוד גדול, שליחות כזו ולא ברור להם בעצמם, ולמי שמכיר אותם, לא ברור הטוב והרע. אנשים כאלה מובילים אנשים ויכולים להביא לגאולה של קבוצה מסוימת ומצד שני יש להם הפרעת אישיות גבולית. קראתי את הביוגרפיה של בנימין זאב הרצל והוא היה אחוז דיבוק אובססיבי.

אני אוהב התעסקות עם חיים על הקצה, שכמעט ולא קורים במימד הזה, לדלג בין העולמות".

-מתי הרסת את עצמך?

"אני אסמטי והייתי מעשן כבד הרבה זמן. זה הרס לי את הקול להרבה זמן, וגם החוויה של לקחת את עצמך לקצה גבול האנושיות נעה על הגבול העדין של הרס עצמי".

מי שמכיר כבר את פרי עטו של בר-אור מאלבום הבכורה , מזהה מיד את הנטייה שלו לגעת בנושאים עמוקים ואוניברסליים דרך היומיומי והטריוויאלי, תוך שימוש באמרות כנף שפונות לקהל רחב ועם זאת נותנות את ההרגשה שהשירים מתכתבים אך ורק איתך.

למשל, בשיר המוכר והנפלא "My Baby Boy" שמדבר על מלחמה ואבדן, הוא פונה ישירות לליבו של כל אחד ואחת מהשומעים (ובקונטקסט המקומי פי כמה) דרך אמרות כנף מוכרות ("My baby boy is in the army"/ "Tossing and turning in his bed"). גם בשיריו הטריים, בר-אור מערבב בין עומק ליומיום עד שלגמרי מטשטש הגבול ביניהם; הוא שר על מחשבות התאבדות ומיד מצטער על שהגה אותן בכלל כשנזכר בהוריו, על דאגה בלתי פוסקת, שהיא לכשעצמה מהווה עיסוק יומיומי אך גם מהווה את משמעות הקיום. טשטוש הגבולות ממשיך כשהוא שר על אדמות קדושות שמאז ימי פרעה אנחנו כבר לא באמת מעוניינים בהן, ואף בשיר גאוני במיוחד הוא שר על לזיין את מונה ליזה, כאילו הייתה הבת של השכן. לא רק אני הייתי מרוצה מהחומרים החדשים, כפי שניתן היה להבין מתגובות הקהל, שהצטופף בכל פינות הקפה, הריע במחיאות וקרא להדרן.
_____________________

אחרי מלאכים, חיילים הם הדבר הנפוץ ביותר בשיריו. "יש לי טראומה של ג'ובניק", מספר בר אור ומצטרף לסטטיסטיקה, "לא ירו עלי, אבל זו הייתה תקופה מאוד חשוכה".

לדבריו, כל אפיזודה של דיכאון שחווה עד כה הגיעה ממפגשים שלו עם מסגרות.

בשיר "My Baby Boy" שר בר אור מנקודת מבטה של אם לחייל "בצבא חוסר האמונה". על כתיבת השיר הוא מספר כי "פתחתי טלוויזיה בתקופת מבצע עופרת יצוקה וראיתי בפעם הראשונה בחיי מסוק שמפציץ. הצילום היה ממצלמה שמחוברת אליו ויכולתי לראות אנשים בורחים. נשמטה לי על הלסת, השתקתי את הטלוויזיה וכתבתי את השיר הזה. זה לא שתיכננתי לשיר בתור האמא. פשוט החזרתי לטלוויזיה".

ב"People of the Heavens", המחבר רגאיי עם אווירה של קברט, הוא שר "מנגן את המוסיקה שלי לאזניים בתולות". אבל גם לאוזניים מנוסות יש מקום לחידוש וריגוש, כשהמוסיקה מגיעה מסוכנות של מלאכים.

ילדות

רותם בר-אור נולד באילת, אבל משפחתו עברה דירה כל שנתיים בממוצע. "אבא שלי היה מדריך תיירים בסיני כשנולדתי, אחרי שהחזירו את סיני הוא עבר לירושלים ומשם לרחובות, אחרי זה נס ציונה", הוא משחזר. "ההורים שלי קנו דירה ופרצה האינתיפאדה הראשונה אז לא היתה עבודה בתיירות. הם פתחו עסק עסק שהתרסק, מכרו את הדירה ולמרות שהיו שמאלנים קנו בית בהתנחלות חילונית, כסיכוי האחרון להתבסס. ואז הסכמי אוסלו ייבשו את ההתנחלויות. אני למדתי בקרית גת בבית ספר 'שלאון', שנקרא על שם מפעל למסכות אב"כ".

מתי התחיל החיבור למוזיקה?

"הכל התחיל מרותם לבדו עם הגיטרה", מספר דב רוזן (מורה לתופים ובוגר SAE אמסטרדם לטכנאות סאונד). בתחילת שנות העשרים לחייו, שהה בר אור תקופה ארוכה בדירתו של פיקר בתל אביב ואתו עשה ניסיונות שונים ומשונים במוסיקה. "נראה לי שזה התחיל משניים-שלושה אלבומים גנוזים בעברית שהוא כתב", מספר גלעד פיקר, שייסד את האנג'לסי עם בר אור.

-מתי התחלת לשיר?

את כוחו בשירה גילה בר אור רק כשקם מהספה של פיקר וטס לטיול בהודו.

"הייתי בן 27 כשגיליתי שאני יכול לשיר. פתאום היה לי כוח שמסוגל לכנס אנשים. שם פגשתי את דב, באחד משיאי האגו-טריפ שלי". בשלב מסוים בטיול התאהב בר אור ברעיון הרומנטי של נוודות. הוא טס חסר כל לאירופה, טייל במשאיות של היפים ובמשך תקופה לא מבוטלת היה נגן רחוב.

"הכל לוקח לי מלא זמן. אני מהחבר'ה שכאשר מגיעים למקום עם מים, שעה עד שאני נכנס פנימה, בסוף צועקים עלי תיכנס ואני נכנס. התגלגלתי הרבה. ניהלתי מסעדה בלונדון, חזרתי לארץ, הייתי אבוד.

נסעתי להודו לשנה ושם התחלתי לשיר.

היה לי חלום להיות נגן רחוב באירופה, הייתי שם חצי שנה וחייתי כהומלס הגשמתי את זה. הייתי ישן בפארקים, מנגן ברחוב, מתקלח בנהר. זה היה הומלס-טור. זה היה אקסטרימי, הושפעתי מסיפורי אהוד בנאי על איך שהיה מנגן ברכבת התחתית בלונדון".

"זה הגיע לשיא כשגזרתי על עצמי שתיקה בצרפת. בסוף כל יום הייתי מטיל מטבע שלוש פעמים ורק אחרי 16 יום, כשיצא ‘Heads' שלוש פעמים ברציפות, שבתי לדבר". הדמויות ששלטו אז במחשבותיו היו בודהה וישו, אך יותר משניהם היה זה צ'רלי צ'פלין הגיבור שלו.

-איך זה לישון חצי שנה ברחוב?

"לישון ברחוב זה מדהים, מלא השראה, החיים בשיא הגודל. מצד שני יש רגעים הכי שחורים. זה להיות לבד כשאתה לא מדבר את השפה, במקום זר, מתחיל לרדת גשם, אין לך כסף, אין לך לאן ללכת ולאף אחד לא אכפת. בחרתי ללכת למקום הקשה. יכולתי לסדר לי עבודה בארץ. בחרתי לכת לשם, למקום הקשה הזה".

-יש לך חברה?

"אין לי היום. היתה לי. היו לי כל מיני דברים בחיים. רוב סיפורי האהבה שהיו לי בחיים היו מוזרים או קצרים יחסית. לא היתה לי מערכת יחסים שהיא גם נורמלית וגם יציבה לאורך זמן. אני לא מכיר את זה יותר מחצי שנה. למשל, היה לי רומן של חצי שנה עם אישה נשואה פה בארץ. כשהייתי הומלס באירופה הכרתי גרמניה ברחוב בפרייבורג. היא היתה בדרך לפריז, הכרנו ברחוב, נשארנו שבוע ברחוב ובסוף היא לקחה אותי אליה הביתה. זה החזיק שם חודש ואז היא באה לבקר אותי פה לכמה שבועות אצלי. זה עדיין מהדהד כי השיא שם היה מאוד גדול. או שפה בארץ רדפתי אחרי מישהי, היינו צמודים, לא באינטימיות או רק אינטימיות, משהו מאוד קשוח ועם עומקים, אבל לא סימטרי וטוב ונורמלי. אבל אני רוצה חברה".

"הופעה ראשונה היתה בספטמבר 2011.

כמו ב'מבצע סבתא' התחלנו הכי חזק שאפשר ולאט לאט אנחנו מגבירים. להופעה הראשונה בלבונטין 7 הגיעו 120 איש. קהל קטן הכיר אותי מלפני זה, רחוק מהזרקורים וגם אנחנו שישה, אז יש הרבה חברים והרבה מאוד אנשים מסביב שעוזרים לזה לקרות, אחרת זה לא היה קורה. הם אוהבים את השירים והמוזיקה וחרדים לגורל של הדבר הזה".

-מה מייחד אתכם לעומת אחרים?

"מה שגורם לנו להיתפס אצל אנשים הם השירה, הסאונד, השירים, הגישה", הוא אומר. "אלה שירים שאני כתבתי ואני מאמין בהם. הם טובים. מצאנו משהו שהוא מצד אחד מאוד קומוניקטיבי ומצד שני מעניין. יש הרבה דברים מעניינים בתל אביב, אבל הם פחות קומוניקטיביים, פחות קליטים. לנו יד שירים שכל הקהל שר, עם תחושה של עומק רגשי, וזה מאוד לא ברור מאליו בעולם הזה. את הסאונד גזרנו מאותה נקודה מאותו מקום - העיבודים באים ממקום שאמור להיות ברור, אבל לא ברור מאליו".

-משייכים אתכם לאופנת הפולק.

"אנחנו לא עושים פולק. הרבה קוראים לזה ככה, אז אולי אני היחיד שלא רואה את זה. מה שפולקי זה שאני מנגן גיטרה אקוסטית, אבל לא המבנים ולא המוטיבים - הם לא פולקיים. מזמינים אותנו להופיע בפסטיבלי ג'אז ובפסטיבלי מוזיקת עולם, זה נופל בין לבין. נופיע בליטא באוגוסט, בפסטיבל מטאל ופרוג - הרבה פרוגרים אוהבים אותנו, ואני לא בא משם. אולי מבחוץ אנחנו נראים, ככה לא יודע".

-על מה גדלת?

"דילן, אלביס, לאונרד כהן. מצד שני נירוונה, סוניק יות', פיקסיז, מקס רומיאו, בלוזים ישנים כמו רוברט ג'ונסון, בוב מארלי ישנים. חיפשתי יושן מל כיוון - זה מה שהכי השפיע על השירים".

-ומוזיקלית?

"אני נמשך להשפעות פרה-בלוזיות, ממש להמצאות הבלוז. מהרבה בחינות לא הצלחתי להיות 'פרימיטיבי' במוזיקה כמו שאני באמת רוצה. יש משהו מאוד חזק בשבילי ומאוד עובד בהיזכרות בדברים קדמוניים. כשהייתי נער בין 14-15 היתה לי נוסטלגיה לסיקסטיז, נגנבתי מההיפים. לבלוז הגעתי מהקאברים של לד זפלין, ואז אתה הולך אחורה ואחורה, ואז מגיע לשלב שנגמרות ההקלטות - אי אפשר לדעת איך זה נשמע במאה ה-19. שמעתי גם הקלטות של מוזיקה יוונית מתחילת המאה ה-20, יהודית וצוענית. אז יש לי אהבה לזכרונות, התעסקות ברומנטיקה, נוסטלגיה, דברים עתיקים. שירים הם זכרונות עם קפסולת זמן שמחזירה אותך לרגע שהשיר קרה".

-איך אתה כותב?

"את 'My Baby Boy' כתבתי מנקודת מבט אימהית. אני עובר שם בין דמויות. זה היה בזמן ש'עופרת יצוקה' התחיל והיו שידורים ישירים של הפצצות. הטלוויזיה היתה במיוט והקאתי את השיר. מבחינת המצב הרגשי אני מאוד כאן ועכשיו. אני עובד עם דמויות, אבל לא ממקום של דמיון של סופר שעף וממציא לדמות רקע. הכל על מה שקורה איתה עכשיו. אני כותב מתוך הצפה של רגש מיידי, זה ממש לפרוק ולכתוב. למשל ב'מאד'ר לאבר' זה דברים שלא הייתי אומר לעולם בקולי".

-הופתעת כשגלגלצ אימצו את "Dreamer" ו"My Baby Boy"?

"ברור. 'Dreamer' אפילו לא עבר מיקס, לא שלחנו אותו לרדיו לא הוצאנו סינגל רשמי מעולם. מכרנו דיסק בהופעות שלא כתוב עליו כלום, אפילו לא השמות שלנו, לא זכויות שמורות. חבר'ה מגלגלצ קנו את הדיסק ונחשפו, זה הגיע לישיבה שלהם ושבר סטיגמות. מה שהיה נראה בלתי מושג ומצריך גדודי יחצנים - פתאום גילו אותנו. זה כמו סרט על רדיו בשנות ה-50'. אני זוכר שוידיאו מההופעה הראשונה ראשונה עלה אצלכם ב-mako. אני הגעתי 'מהיער' לא ידעתי מה זה אינדינגב. לבונטין 7 נראה לי יעד מבוצר שקשה לכבוש אותו".
 

רותם בר אור, סולן, כותב ומלחין כל שירי הלהקה החביבה עליי, theAngelcy, סובל מדיכאון ומחרדה.

Breakdown

TheAngelcy |> Nodyssey

I'm on a breakdown
I'm afraid of your eyes
I'm afraid of your kisses
All the things that used to make me shine
now bring me to pieces
feels like my heart
is clenched well
and i run fast
i'm afraid of my own darkness
and I can't help but stay riding to it
 
[Chorus 1]
but if somehow you don't leave me
I'll get myself much better
believe me
I have been running forever
now what if I can just stay with you, stay
 
[Verse]
I'm on a breakdown
I drive myself in loops
round and round
through the dark side
while I come to you like a wounded old stray dog
to scratch and bleed at your bedside
my heart
is clenched in a fist
my own fist
 
[Chorus 2]
But if somehow you don't leave me
I'll get myself much better
believe me
I have been running forever
now what if I can just stay with you, stay
what if we make it together
and let it cut in deeper and braver
I have been running forever
the demon never sleeps but I'm still hanging in here
 
[Bridge]
and as my inside's crushed somehow I still get to make you laugh
you shine
and I
I pray
to never hurt you
but I don't know
if I'm your shelter or I'm a storm
if I'm your shelter or I'm a storm
this room is a loving broken home
 
[Chorus 2]
but if somehow you don't leave me
I'll get myself much better
believe me
I have been running forever
now what if I can just stay with you, stay
what if we make it together
and let it cut in deeper and braver
I have been running forever
the demon never sleeps but I'm still hanging in here
 
I have been running forever

יש דרך אחת ליהנות מהאלבום החדש של האנג'לסי

כמעט חצי עשור חלף מאלבום הבכורה של האנג'לסי ועד האלבום השני. "Nodyssey" נעים להאזנה בתנאי שמנטרלים את הציפייה להתפתחות, אבל מצליח לשמור על הילת התופעה

זה לא פשוט להיות "תופעה". לא תופעה פוליטית, לא תופעה תרבותית, לא דודו פארוק ולא המסך הלבן. גם לא האנג'לסי – להקת הפולק רוק של רותם בר אור, שהחל מ־2014 הפכה למושא של קהל הסובל מבולמוס ורק רוצה עוד ועוד, ואם אפשר עוד אז עוד. באינדינגב. ביערות מנשה. בפסטיבל פרימוורה בברצלונה. בבארבי. באמפי שוני. ברדיו. האנג'לסי, שיצרו מוזיקה נוגה והמנונית לכל המשפחה, גדלו למדדים של דמויות בסרטי מארוול והפכו בזכות עצמם לתופעה. ולתופעות, מן הסתם, יש מתנגדים ותוקף. כמו שנופחים בהן, כך גם יוצא האוויר. הכל קורה מהר, לכן ולכאן.

רותם בר אור, אנטי גיבור מהסוג של דילן – סינגר סונגרייטר שנראה לכל היותר כמו בן דוד או חבר לבירה – הוא האדם שלחץ על כל כפתורי העונג של המאזינים. יש לו כישרון מובהק להלחנת מלודיות ויכולת לכתוב טקסטים צנועים ומתבוננים. הדיסוננס בין האיש שמאחורי המוזיקה לבין התזמורים המפוארים של האנג'לסי, להקה שמורכבת ממוזיקאים מיומנים, הוא הנסיוב של המוזיקה. הקוד לכספת. הסיבה שבגינה להקה הופכת לתופעה. הסיפור של בר אור התחבר לכדי משהו שאפשר לספר לחברים, לחברים של חברים, לאימא ולאבא וכו'.

אלא שמאז אלבום הבכורה, "Exit Inside", חלף כמעט חצי עשור וכוחה של הלהקה נחלש באופן טבעי. גם כי קצב המופעים בישראל ירד (וגבר בחו"ל) וגם כי הרפרטואר נותר דל ומורכב אך ורק משירי האלבום הראשון.
רק עכשיו, כעבור לא מעט זמן, מגיע "Nodyssey" (הלחמה בין "לא" ו"אודיסאה"), האלבום השני ובו 11 שירים חדשים שכתב בר אור. "היום חלמתי חלום/מחר לא אחלום עוד", הוא שר בשיר הנושא, שהוא מעין וידוי אינטימי של מוזיקאי נודד הנכשל במסעו אך מודע היטב להוויה סביבו, לטבע שמתייצב לצדו. בהרבה מובנים, בעיקר הטקסטואלי, זה קטע יוצא דופן באלבום.

"Nodyssey" הוא שיר הדגל שעליו שם בר אור את כל הז'יטונים שלו. הלהקה, לעומת זאת, מושקעת דווקא בשירים האחרים שהעיבוד בהם הרבה יותר עשיר וטקסטורלי, ואולי מפצה באופן לא מודע על מילים מעט פשטניות (כמו אלה בשיר הפתיחה "Rising" וב"I Worry" שבא אחריו).
התמהיל הנוכחי מזכיר מאוד את האלבום הקודם, שיש בו שירי כוח של קולקטיב, שירים מיניאטוריים ואלה שבאמצע, כמו "The Call", שיש בהם את המינון המדויק מבר אור ומהלהקה.

לעברית העירומה יש עליונות על האנגלית העירומה, ובר אור יכול היה להפיק מכך הרבה באלבום הזה לו היה עושה בחירות קצת אחרות. אבל האנג'לסי מכוונים מערבה, זה ניכר אז וזה ניכר היום. הלהקה לא עברה איזה תהליך פרוגרסיבי משמעותי. אמנם אין בכך רע והאלבום הזה עוד עשוי לשמור על הילת ה"תופעה" של האנג'לסי, ובכל זאת אי אפשר שלא לחשוב איך בר אור היה נשמע בסיטואציה קצת פחות נוחה, פחות משפחתית, וכן – גם בעברית. "Nodyssey" הוא אלבום נעים שכדאי לשמוע, אבל לא לפני שמנטרלים את הציפייה לשלב הבא באבולוציה של האנג'לסי.

The Angelcy – Nodyssey, 2019

Cetacean Stranding

TheAngelcy |> Nodyssey

When I think of suicide
I think of my mom and dad
And I can't go through it
I've been staring at the fall
Now don't we all?
It’s not like I'm gonna do it
Gonna do it

When I feel the will to die
I apologize to the sky
Just for thinking of it
I can't stand myself no more
And I feel shame for it
You know I feel shame for it

I've been looking for an exit
For an ultimate defeat
And every window pops the question
But I'm still here
I’m only waving
Empty guns
Great plots of leaving
No rest on broken meanings
I’m being pushed off burning buildings
I mean, the dark’s too dark
It’s too dark for even dreaming

Heal me
I would do anything

Baby whale cry out cry out
We all hand out our little lights
Down here
In the dark dark water