ספרה של תמר צורן, שמתאר בבהירות ובדיוק את תחושת הדיכאון, הגיע לידיי בתקופה מאוד רלוונטית, שכן אני מוצאת את עצמי מזדהה עם כל תיאור ותיאור, כאילו היא נכנסה לי לתוך הגוף ומספרת לכל מי שרק רוצה לשמוע איך זה מרגיש.
הספר מתחיל כאשר הגיבורה נגה נערה, והיא מתאשפזת במחלקה פסיכיאטרית לאחר שבלעה כמות גדולה של כדורים. היא חולה בדיכאון, וכמעט ואינה מדברת. בדיוק כמוני בדיכאון.
היא מציירת במילים את הדיכאון שלה:
"דחפתי והדפתי מלט, נלחמתי בו על כל הרמת רגל או הזזת יד. זזתי באיטיות, הבגדים ספוגים ורוויים, והנעליים מלאות וכבדות. נשמתי ואכלתי מלט, ולא יכולתי לראות, לשמוע קולות, או להריח ריחות. ולדבר? ניסיתם פעם לדבר בתוך מים? הפקה של כל מילה היתה מבצע כשלעצמו, דחיסת מילים החוצה במאמץ, מילה אחרי מילה, מול כוח התנגדות כמעט מוצק".
"כמה תכונות ומאפיינים ברורים היו לו: הוא היה קשה, מוצק ודחוס. אי־אפשר היה להתיך או להמיס אותו, לפורר או לשבור אותו. הוא מילא אותי מבפנים בכאב, כאב נורא, שאיכל וכילה כל דבר שלא היה הוא".
"ככל שנופלים למטה בתוך התהום ההיא, ככל שצונחים עוד ועוד בנפילה הזו שצוברת מהירות, כך מתחילים להבין את הנורא מכל: שאפילו תחתית או סוף אין לה, לתהום. וכל מי שנופל לשם, מעבר לקו־החיתוך החד שבו מסתיים העולם, נמצא במצב של צניחה מתמדת. וכך, הציפייה לתחתית כלשהי – לחבטה, להתרסקות, קשה וכואבת ככל שתהיה אך לכל הפחות מסמנת סיום – מתמשכת לאין קץ... כי הנפילה לעולם לא מסתיימת, הסוף אינו מגיע. כל מה שנותר הוא ליפול ולהמשיך ליפול, בתוך אימה נוראה שהולכת וגוברת יחד עם מהירות הנפילה".
"במקום שהייתי בו לא היה באמת שום דבר... שניתן לראות אותו, למשש או לשמוע. כי הדבר היחיד שהיה קיים שם, היה כאב. כאב חריף ונורא שהמית בעצם קיומו כל דבר אחר. והתהום הכילה לכל מלוא עומקה – רק שלילה..."
"הוא גדל כל כך עד שכבר עבר אותי בגודלו, ומימדיו הענקיים כמעט ולא אפשרו עוד הסתרה. הוא בלע אותי, הוא הפך להיות אני, הוא היה אני, ואני הייתי הוא. שום דבר לא יכול היה להיכנס, שום דבר לא יכול היה לצאת. ועכשיו לא נותרו עוד מרווחי זמן, פערים, הפוגות או הסחות־דעת. הוא היה שם כל הזמן, גדול ומוצק וקשה וכואב".
הגיבורה חולקת גם את המחשבות האובדניות שהתלוו לדיכאון:
"ובאותם רגעים ידו של הדבר ההוא היתה על העליונה בוויכוח הנורא הזה, שהתנהל ללא סוף.
"בשביל מה? לשם מה להמשיך לסבול? – כך הוא לועג. כי גם אם הפעם את תתגברי, הלא שנינו יודעים שיגיע הרגע שבו אני אחזור, ובסופו של דבר, יגיע גם הרגע שבו אנצח... לכן, ככל שיקדם, כך טוב יותר: חבל על כל יום של סבל ומאמץ... כי גם אם תצליחי לשרוד את היום הזה, וגם את היום שלמחרת, כל זאת בכוחות על־אנושיים ממש, מה מצפה לך לאחר מכן – ביום שלאחר מחרתיים, שבוע אחרי, חודש או שנה אחרי?
"באופן קר ומחושב, הדבר ההוא היה ממשיך ומסכם את השיקולים בעד המעשה: הלא בלאו הכי כך ייגמר הדבר הזה, הטעות הזו, שהיא את, שהם חייך".
הגיבורה מספרת שהיו הפסקות מפעם לפעם, שבהן היא חשבה ש"ניצחה" את הדיכאון. אבל אז הוא חזר, מעיק וקשה מאי פעם:
"אמנם נכון, הדבר ההוא היה נותן לי הפוגות מדי פעם. לפעמים, לתקופות קצרות, הייתי יכולה לשכוח מקיומו. אלא שהוא היה אומן־תעתועים, מחליף צורה או מעלים את עצמו ואז שוב צץ ומפתיע מכיוון אחר, במקום אחר. כמו מכרסם ערמומי הוא היה מאתר נקודות חולשה, נובר בהן וחופר לו מחילות חדשות וסמויות ואז מתפרץ שוב בעוצמה מחודשת".
"שוב ושוב הוא מופיע, תמיד במלוא נצחיותו, עריץ המחסל את כל מתנגדיו. כמו צונאמי אימתני הוא מתפרץ בגל ענק, סוחף יחד איתו פיסות חיים שנעקרות ממשמעותן, שודד כל רגע של שמחה מהעבר, כל נחמה אפשרית מההווה, כל תקווה מהעתיד. כשהוא חוזר ומגיע כפי שהוא עתיד לעשות שוב ושוב, כל היכולות, התובנות וההישגים שנאספו בעמל, נהרסים עד היסוד, נעלמים ללא זכר"
"לא מועילים מאמציי המתמידים לצבור את הטוב, לספור ולכמת אותו, לערום אותו בערימות קטנות ולבנות מחומריו חומת מגן שתשמור עלי בימים הקשים, הרעים. כי שוב ושוב אני חוזרת אל נקודת ההתחלה, ונותרת בדיוק כמו אז – ללא קורת גג, ולו רופפת, של בטחון או ודאות, צמאה ומורעבת למעט תקווה, מעט הפוגה מכאב, ומנותקת מהעזרה, שאינה יכולה לעבור בדרכים ההרוסות והמשובשות, שאינה מצליחה לחצות את המרחק הנורא הפעור ביני ובין שאר העולם".
מוקד העלילה הוא בתהליך הטיפול הפסיכולוגי שנגה עברה, ובמטפל המיוחד שמצאה אחרי שנים של טיפולים מאכזבים.
הפסיכולוג לימד אותה להעניק מילים לכאבים שלה, אחרי שנים של שתיקה והסתרה, ולמצוא בחייה ובתוכה רגשות, צבעים וקסמים שמתקיימים בצד הגוונים האפורים.
רק עם הפסיכולוג הזה הצליחה לרקום קשר אמיתי ומשמעותי. הוא המטפל הראשון שעורר בה עניין שמעבר להיותו בעל מקצוע המאזין לה. רק עם הפסיכולוג הזה הצליחה לדבר על הזכרונות המכאיבים, שמתוכם צמח הדיכאון.
