ביפולרית - מה שמעניין בעלי הפרעת מצב רוח, בני משפחה וחברים - דיכאון, חרדה, מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית - על חרדה והימנעות

מה שמעניין בעלי הפרעות מצב רוח וקרוביהם
דיכאון | חרדה | מאניה דיפרסיה | אישיות גבולית

חפש
Facebook

אנחנו משתפים כדי להיתמךגירויים - הימנעות או התמודדות?
ברוכים השבים לפינה השבועית 😉
בחרתי לכתוב היום קצת על גירויים, כי ראיתי כאן לא מעט פוסטים בנושא בימים האחרונים.
אז קראו להנאתכם ואחר-כך ספרו דעתכם 🙏
לכל אחד יש סף גירוי מסוים
יש אנשים שכמות גירויים מסוימת תפעיל אותם - תציף, תעורר או תערער.
ויש אנשים שיצטרכו כמות גבוהה יותר כדי ליצור את אותו האפקט.
אני באופן אישי מוצא שדרושה כמות נמוכה יחסית כדי להפעיל אותי.
אני מניח שהרבה מחברי הקבוצה גם מרגישים דומה.
אז יש אנשים עם סף גירוי נמוך מאחרים
זה אומר שדרושה כמות נמוכה יותר של גירויים כדי לעורר אותם, להציף אותם, או להוציא אותם מאיזון.
אני מאמין שהסף הזה הוא תלוי סיטואציה - הוא תלוי בזמן, במקום, בהקשר ובעיסוק באותו הרגע, ובהרבה משתנים אחרים שעשויים להשפיע.
למשל,
אדם שמתקשה לנהל שיחה עם חברו באמצע רחוב סואן, אבל יכול לנגן ולשיר בלי בעיה ממש באותו רחוב.
אותו אדם עשוי לומר משפט כמו "אי אפשר להתרכז כשיש רעש" - משפט שמשאיר רק אפשרות אחת ומכליל בתוכו את כלל האנשים.
זאת כי אנשים רגילים לתלות את האחריות בסביבה
בהקשר של גירויים, אנשים נוטים להאשים את הגירויים עצמם (כבישים, צפירות, מכוניות מהירות, אנשים שצועקים, אופניים חשמליים, ריחות חזקים וכו') בחוסר האיזון שהם חווים.
הגירויים שמשפיעים עליי הכי הרבה הם אודיטוריים - גירויים שמיעתיים.
הרעשים של עיר סואנת יכולים להרגיש לי כמו קקופוניה מוחלטת, ואני מעדיף להיות במקומות שקטים עם פחות צלילים - ולפחות שחלקם יהיו נעימים.
אז במשך שנים האשמתי את תל-אביב שהיא עיר נוראית ופשוט רועשת מדי.
אבל במקביל, אני גם תומך גדול של לקיחת אחריות. הגישה שלי בחיים אומרת שעליי לקחת אחריות על כמה שיותר מחיי, ואני מאמין שאת רוב הדברים אני יכול לפתור או לשפר בדרך כזו או אחרת.
ושני אלו לא עובדים ביחד.

אני לא יכול להשליך את האחריות על חוסר המיקוד וההצפה שאני חווה על הסביבה.

זאת משתי סיבות:

  1.  אם האחריות היא לא עליי, אז אין בכוחי לשנות את המצב. וזה מאוד מתסכל, וגורם לי להרגיש מובס וחסר אונים. הסביבה לא בטוח תשתנה. ובהרבה מקרים, היא בטוח לא תשתנה. חבל לי לחכות לתל-אביב שתהפוך להיות קיבוץ בערבה. היא לא.
  2. ואני רק מבזבז את הזמן אם אני מחכה.
אז עדיף לי לקחת אחריות על המצב שלי ולבדוק איך אפשר להתחיל לתקן אותו.

אנשים בוחרים להימנע מגירויים

בתור פתרון, אנשים בוחרים להימנע מהדברים שמגרים אותם ומשאירים אותם בתחושה של הצפה רגשית, חוסר איזון או עוררות יתר לגירויים.
וממש כמו שריר או עצם, אם לא מאמנים אותם - הם הולכים ונחלשים.
כשאנחנו נמנעים ממשהו, יש לנו כוונה חיובית עבור עצמינו.
אולי אנחנו מחפשים שלווה או ביטחון, שקט נפשי או חופש.

אבל האם ההימנעות אכן משיגה את המטרה הזאת?

האם אני באמת מרגיש חופשי יותר כשאני נמנע מהתמודדות עם מה שמגביל אותי? לא.

ההימנעות מגירויים רק מנמיכה את הסף והופכת את האדם לרגיש יותר לגירויים

אנשים שנמנעים מתנהלים מתוך ההנחה שהם רגישים עד כדי-כך שהם לא יכולים אפילו להיחשף לגירוי.
ממש ברמת האמונה והזהות, אדם מלמד את עצמו דרך דפוסים של הימנעות שהוא חלש מהדבר שהוא נמנע ממנו.
ואז הוא מרגיש מוגבל ומנוצח, במקום שירגיש חזק, מוצלח ומסוגל.

אז אם הימנעות היא לא הדרך הנכונה, איך ניתן להתמודד עם הגירויים?

יש כל מיני דרכים להתמודד עם הגירויים.
אם לסכם אותן, אז מילת המפתח כאן היא בדיוק זו - "להתמודד".
לתת פרשנות אחרת לגירויים זו עוד דרך להתנהל איתם - שאולי אפילו תאפשר ליהנות מהם.
למשל, כל-כך שימח אותי אתמול הרעש בשוק מחנה יהודה, כי זה אומר שלבעלי הבאסטות יש עבודה ושאנשים מטיילים בשוק ונהנים!
(דבר שהוא לא מובן מאליו בכלל בשנה האחרונה)
וצעקות של אחיינים שלי בארוחת שישי יכולות לשגע אותי, אבל גם אז אני זוכר להודות על כך שהם ילדים מאושרים ובריאים שמשחקים ונהנים!

חשיפה לגירויים מאפשרת מציאת דרכים יצירתיות להתמודדות איתם

דרך אחת להתחזק מול גירויים חושיים היא להיחשף אליהם.

בשלב מסוים פשוט תמצאו דרכים יצירתיות להתמודד עם הגירויים.
אתם תמצאו גם את המינונים הנכונים לכם - רמת הגירוי החושי האישית שאתם יכולים לחוות.
כך גם תוכלו לאמוד את התהליך שאתם עוברים בנושא.

ומתישהו נוחתת ההבנה שהכל זמני - כל צליל, מראה או תחושה.

וכל גירוי שמתחיל גם נגמר.

וכל-כך הרבה פעמים, המקום היחיד שהגירוי באמת נשאר בו הוא אצלנו בראש - ומכאן שהאחריות אצלנו.

החיים לא סטטים, ומותר לצאת מאיזון

כמו עונות השנה, כך הן העונות של הלב.
יש רגעים טובים, ויש פחות…
יש רגעים של מיקוד ואיזון, ויש כאלו של בלבול…

הניסיונות "להכריח" את עצמנו להיות במצב אחד בלבד הם בדיוק אלו שמייצרים את הדיסוננס בין הרצוי למצוי.

בחיים יש רגעי שפל ורגעי שיא.
זוהי עובדה שחשוב לקבל אותה.

חשוב גם ללמוד לחוות בשוויון נפש את רגעי השפל ואת רגעי השיא.

לפעמים אנחנו למעלה, ולפעמים למעלה.

איזון הוא בעצם פעולה מתמשכת ולא בהכרח מקום שנמצאים בו

אנשים בדרך כלל אומרים "יצאתי מאיזון"
אני בעצמי כתבתי את זה למעלה, ומשתמש לא מעט בביטוי הזה.
אבל הביטוי הזה מציע שאיזון הוא מצב נתון שיש לשאוף ולהגיע אליו.
הוא "מקום" שניתן להיכנס אליו ולצאת ממנו.
אני חושב על איזון יותר כמו על פעולה מתמשכת - כמו ללכת על סלאק-ליין.
אם אעלה על הסלאק-ליין, אתנהל בנוקשות ואנסה כל הזמן להשאיר את הגוף ישר ולמנוע מהסלאק לזוז שמא "יוציא אותי מאיזון" - סביר להניח שאפול.
לעומת זאת, כדי ללכת לאורך הסלאק בהנאה ובהצלחה, עליי להתאים את עצמי לתנודות שלו ולהיות מסוגל להסתנכרן איתו ולהוביל את שנינו למרכז.
איזון בסלאק הוא פעולת פיצוי מתמשכת של העברת משקל מימין לשמאל (ולפעמים גם כיוונים אחרים) - הוא לא מקום או מצב נתון.

כשאנשים בהימנעות הם מגבילים לעצמם את רמת החופש שהם יכולים לחוות

כמו בדוגמה עם הסלאק, אדם שמגביל את עצמו (כדי לא להתמודד עם הגירויים), הוא מגביל גם את כמות האפשרויות שעומדות לרשותו.
ובהנחה שחופש הוא מושג שמתאר "העדר אילוצים ואפשרויות פעולה בלתי מוגבלות", אז ההגבלות שאדם שם על עצמו למעשה פוגעות בתחושת החופש שלו.

לעומת זאת, ככל שאדם מתרגל ומסוגל להתמודד עם יותר חוויות, כך הוא חופשי לחוות יותר מהחיים.

כך הוא חופשי לבחור ביותר אפשרויות פעולה ופחות נתון לאילוצים של עצמו.
הוא עשוי להיתקל בקשיים בדרך, והם עשויים להיות חזקים ממנו בהתחלה.
אבל ההתמדה תביא אותו לניצחון.
עם חשיפה ותרגול, אפשר להתרגל לגירויים וללמוד להתמודד איתם

היום אני לא נמנע מגירויים יותר.

במקום זאת, בחרתי כיצד לחיות את החיים שלי כדי שאוכל להיחשף לגירויים ולחזק את השריר הזה.

אז אני גר במושב, ואני בדרך כלל נמצא בסביבה שקטה ונעימה.
אבל כשעולה הצורך (או אפילו הרצון) לנסוע לאנשהו, סף הגירוי שלי כמעט ולא משפיע על ההחלטה.

כשההמולה העירונית או הרעש של המשפחה בארוחת שישי מוציאים אותי מאיזון, אני פשוט נושם, זוכר את כל מה שלמדתי וחוזר על כל הכלים שרכשתי כדי להתחשל אל מול הגירוי.

וזה אשכרה יכול להועיל.
כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, חיפשתי ביוטיוב City Sounds ובחרתי את האפשרות הראשונה שיצאה - שעה שלמה של צלילים ורעשים היישר מלב מנהטן.
ההיגיון (או בעצם הרגש...?) הציע בתחילה לנגן משהו רגוע - גלי תטא או פסנתר מרגיע...
אבל אז חשבתי שאם אני רוצה לכתוב על התמודדות עם גירויים, אולי הדבר הנכון לעשות הוא לייצר גירויים שידרשו ממני יותר משאבים מנטליים כדי להתרכז ולהישאר מאוזן.
הרעש שחלף באוזניי לאורך כתיבת הפוסט דווקא הכניס אותי למוד של יצירה וכתיבה; גם כי זה בדיוק הנושא שבחרתי לכתוב עליו, וגם כי בחרתי להתייחס אל הרעש הזה כאתגר ולא כאיום.

שינוי קורה בצעדים קטנים ועקביים, וחשוב לעקוב ולשים לב להבדלים הקטנים

אם ניקח על עצמנו אתגרים קטנים, ונרחיב את אזור הנוחות שלנו קצת בכל פעם, נאסוף הישגים קטנים שהאפקט המצטבר שלהם הוא גדול מאוד - ויכול לשפר את איכות החיים שלנו משמעותית.

חשוב לזכור שהרגישות לגירויים היא לא תמיד מולדת, ולא תמיד בלתי ניתנת לשינוי.

רגשות לא פתורים, טראומות ואירועים אחרים מן העבר יכולים להשפיע על הצורה שבה אנחנו מגיבים לגירויים כאלו ואחרים.
גם דפוסי התנהגות ואמונות מסוימות על העולם יכולות להנמיך את סף הרגישות לגירויים וליצור מגבלות רבות בחיים.

ואפילו במצבים שבהם אדם נולד עם רגישות גבוהה יותר מאחרים, אפשר לעבוד עם התכונה הזאת!

אפשר להשתמש בחוזקות שהרגישות הזו מעניקה, ולמזער את החולשות שהיא אולי יוצרת.
לצד התרגול האישי, יש שיטות רבות שיכולות לעזור להתמודד ולהתחשל בפני גירויים:

  • מדיטציה ותרגול מיינדפולנס
  •  שיטת NLP - שיכולה לעזור לפרק אמונות מגבילות ולפתור דפוסים מעכבים, ולשנות תגובות לטריגרים מסוימים
  • שיטת CBT - שיכולה לעזור לפתח חשיבה רציונלית ולהשתמש בה כדי לשנות את הפרשנות וההתנהגות בתגובה לגירויים
  • אימון גופני - שאני מוצא באופן אישי שמאוד עוזר לי להישאר מאוזן וממוקד
  • חשיפה הדרגתית - בדיוק כמו שתיארתי בפוסט