ביפולרית - מה שמעניין בעלי הפרעת מצב רוח, בני משפחה וחברים - דיכאון, חרדה, מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית - ספר הדיכאון שלי

מה שמעניין בעלי הפרעות מצב רוח וקרוביהם
דיכאון | חרדה | מאניה דיפרסיה | אישיות גבולית

חפש
Facebook
דף הבית >> ספר הדיכאון שלי
התקף חרדה  

התקף חרדה

עברתי דירה. אל תוך הדירה החדשה שלי הכנסתי אותי, וכמה חפצים, וישבתי בפינה, מחכה להרגיש בבית. יש קצת אבק על הפאנלים, וסימנים של צבע מתייבש, וקל לי לראות את כל אותם דברים חסרי חשיבות, בעיקר כיוון שדבר לא
 לחצו להמשך
 
פרלינים  

פרלינים

יום חשוך אחד, חלומי הפך למציאות. זה קרה לפני שבועיים בערך, כאשר התעוררתי חבולה ומוקפת מכונות, במיטה מצחינה בגווני מנטה, בבית החולים. שפע פרצופים הביטו בי מכל הכיוונים, הרבה יותר מהכמות שיכולתי להכיל
 לחצו להמשך
 
אישה בהמתנה  

אישה בהמתנה

על השולחן כוס תה שקופה, כמעט ריקה, המדיפה ניחוח מתקתק של פירות אדומים. מולה אני, אישה כמעט ריקה, בשמלת טריקו אדומה, מערבבת. אולי נותרו כמה גרגירי סוכר אחרונים שלא נמסו. אולי אם אערבב חזק הטעם ישתנה.
 לחצו להמשך
 
קירות גומי  

קירות גומי

שאלתי אותך אם תרצה לקנות את הכורסה שהתלהבתי ממנה היום כשהסתובבנו בהרצל. אמרת שלא, אבל שבניגוד מוחלט לזה, אתה מעוניין להיפרד. צחקתי בקול. באותו טון שגיבשתי במשך שנים של עבודה על האדישות שלי.
 לחצו להמשך
 
נמנעת  

נמנעת

אהבתי לשבת במקום אחד בבית, במרכז הספה שבסלון. אם זזתי לצדדים חשתי באי נוחות מסוימת. גם כשעברתי לעתים במטבח, לחמם לעצמי משהו שהיה במקרר, חשתי רעד קל בכתפיים וצוואר. פעם נהגתי לצאת מהבית.
 לחצו להמשך
 
את לא לבד  

את לא לבד

אני מסתכל בעיני הענק שלך ולא יודע שובע. אני מלטף בעיניי את שיער המשי שלך ואינני מסוגל להפסיק. אני בוהה בך מניחה את רגלייך על הספה בסלון, כובשת את פנייך בידייך ומאבדת רצון לחיות.
 לחצו להמשך
 
מאבדת את זה  

מאבדת את זה

היא מרגישה כאילו מישהו תלש אותה מהמיטה הענקית הקסומה שלה, ולא יודעת בדיוק אם כרגע זה הזמן הנכון ביותר לאבד את השפיות, אבל לוחשת לעצמה חזור ולחוש, כשנדמה לה שאיש סביבה לא שומע: "אם לא עכשיו, אימתי?".
 לחצו להמשך
 
סיפורים דכאוניים, כבדים וקשים לקריאה שכתבתי בין הגילאים 20 ל-25, קרי - לפני יותר מ-15 שנים - וערכתי לפני שנה וחצי.

לאורך כל תקופת המאניה שלי (שנמשכה כשנה, עד אוגוסט 2019), השקעתי שעות רבות בכתיבה, כי אטנט מאפשר ריכוז מקסימלי לאורך שעות רבות של ערנות שיא, גם אם מדובר בכמה יממות ברצף.

הצלחתי לכתוב ולשכתב באובססיביות 200 עמודים של סיפורים שחורים וכבדים שכתבתי בין הגילאים 20 ל-25, קרי - לפני יותר מ-15 שנים. גם אז, כתמיד, סבלתי מדיכאון, שביטאתי בכתיבה.
בספר, שגם עיצבתי, "מוגזמת", שילבתי תמונות של שירים אפלים שכתבתי בין גיל 14 לגיל 22 (הגיל שבו התחלתי ליטול נוגדי דיכאון). עד המאניה, למשך כ-20 שנה, לא הייתי מסוגלת לגעת בהם. בתקופת המאניה הייתי מסוגלת להתמודד עם כל השחור הזה ואף לחבב אותו. 

בגלל שמאוד חיבבתי את עצמי באותה עת, ובמילותיו של אישי "עפתי על עצמי", אז הייתי בטוחה שפרסום הספר הוא למעשה שליחות. שכל דכאוני שיקרא אותו ירגישו פחות לבד. הייתי בטוחה שכל הוצאות הספרים ירצו להוציא את הספר שלי ואפילו ישלמו לי עליו, אבל למעשה, בעניין זה כמו בעניינים רבים אחרים, לא הייתי מחוברת למציאות. 
שלחתי את הספר, שהכיל 200 עמודים של סיפורים שחורים, לשלוש הוצאות ספרים מכובדות, ואף אחת מהן לא אהבה.
כשהתחיל הדיכאון שלאחר המניה, גנזתי את הספר, השלכתי את העותקים המודפסים שלו, ולא הייתי מסוגלת להביט בו, עד עצם היום הזה. 

לפניכם מבחר סיפורים מהספר.

ספר הדיכאון שלי | ביפולרית

quill2, quill, feather, write, blog, edit