עברתי דירה. אל תוך הדירה החדשה שלי הכנסתי אותי, וכמה חפצים, וישבתי בפינה, מחכה להרגיש בבית. יש קצת אבק על הפאנלים, וסימנים של צבע מתייבש, וקל לי לראות את כל אותם דברים חסרי חשיבות, בעיקר כיוון שדבר לא
יום חשוך אחד, חלומי הפך למציאות.
זה קרה לפני שבועיים בערך, כאשר התעוררתי חבולה ומוקפת מכונות, במיטה מצחינה בגווני מנטה, בבית החולים.
שפע פרצופים הביטו בי מכל הכיוונים, הרבה יותר מהכמות שיכולתי להכיל
על השולחן כוס תה שקופה, כמעט ריקה, המדיפה ניחוח מתקתק של פירות אדומים. מולה אני, אישה כמעט ריקה, בשמלת טריקו אדומה, מערבבת. אולי נותרו כמה גרגירי סוכר אחרונים שלא נמסו. אולי אם אערבב חזק הטעם ישתנה.
שאלתי אותך אם תרצה לקנות את הכורסה שהתלהבתי ממנה היום כשהסתובבנו בהרצל. אמרת שלא, אבל שבניגוד מוחלט לזה, אתה מעוניין להיפרד. צחקתי בקול. באותו טון שגיבשתי במשך שנים של עבודה על האדישות שלי.
אהבתי לשבת במקום אחד בבית, במרכז הספה שבסלון. אם זזתי לצדדים חשתי באי נוחות מסוימת. גם כשעברתי לעתים במטבח, לחמם לעצמי משהו שהיה במקרר, חשתי רעד קל בכתפיים וצוואר.
פעם נהגתי לצאת מהבית.
אני מסתכל בעיני הענק שלך ולא יודע שובע. אני מלטף בעיניי את שיער המשי שלך ואינני מסוגל להפסיק. אני בוהה בך מניחה את רגלייך על הספה בסלון, כובשת את פנייך בידייך ומאבדת רצון לחיות.
היא מרגישה כאילו מישהו תלש אותה מהמיטה הענקית הקסומה שלה, ולא יודעת בדיוק אם כרגע זה הזמן הנכון ביותר לאבד את השפיות, אבל לוחשת לעצמה חזור ולחוש, כשנדמה לה שאיש סביבה לא שומע: "אם לא עכשיו, אימתי?".
הצלחתי לכתוב ולשכתב באובססיביות 200 עמודים של סיפורים שחורים וכבדים שכתבתי בין הגילאים 20 ל-25, קרי - לפני יותר מ-15 שנים. גם אז, כתמיד, סבלתי מדיכאון, שביטאתי בכתיבה. בספר, שגם עיצבתי, "מוגזמת", שילבתי תמונות של שירים אפלים שכתבתי בין גיל 14 לגיל 22 (הגיל שבו התחלתי ליטול נוגדי דיכאון). עד המאניה, למשך כ-20 שנה, לא הייתי מסוגלת לגעת בהם. בתקופת המאניה הייתי מסוגלת להתמודד עם כל השחור הזה ואף לחבב אותו.
בגלל שמאוד חיבבתי את עצמי באותה עת, ובמילותיו של אישי "עפתי על עצמי", אז הייתי בטוחה שפרסום הספר הוא למעשה שליחות. שכל דכאוני שיקרא אותו ירגישו פחות לבד. הייתי בטוחה שכל הוצאות הספרים ירצו להוציא את הספר שלי ואפילו ישלמו לי עליו, אבל למעשה, בעניין זה כמו בעניינים רבים אחרים, לא הייתי מחוברת למציאות. שלחתי את הספר, שהכיל 200 עמודים של סיפורים שחורים, לשלוש הוצאות ספרים מכובדות, ואף אחת מהן לא אהבה. כשהתחיל הדיכאון שלאחר המניה, גנזתי את הספר, השלכתי את העותקים המודפסים שלו, ולא הייתי מסוגלת להביט בו, עד עצם היום הזה.
