ביפולרית - מה שמעניין בעלי הפרעת מצב רוח, בני משפחה וחברים - דיכאון, חרדה, מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית - חולי נפש - הסטיגמה

מה שמעניין בעלי הפרעות מצב רוח וקרוביהם
דיכאון | חרדה | מאניה דיפרסיה | אישיות גבולית

חפש
Facebook
דף הבית >> מאמרי שיגעון >> חולי נפש - הסטיגמה
 

הציבור תופס "חולי נפש" כמאופיינים בהתנהגות חריגה או בלתי צפויה ובאלימות. תפיסת האלימות מתבטאת גם בפחד מפני "חולי נפש", ומפני אנשים עם סכיזופרניה. לעומת זאת, אנשים הסובלים מדיכאון נתפסו יותר כ"אשמים" במצבם והובעו כלפיהם יותר רגשות כעס.   

בבדיקת מידת הנכונות לקשרים שונים עם אנשים שחלו במחלת נפש נמצא ש-52% מהמשיבים אינם מוכנים להעסיק אדם שחלה, 35% אינם מוכנים לעבוד איתו ו-31% אינם מוכנים לקבלו כשכן. ממצאים אלו הינם ככל הנראה הערכת חסר למכשולים הניצבים בפני אנשים שחלו במחלה פסיכיאטרית המנסים להשתקם ולהשתלב בחברה.

מתוך: סטיגמה, אפליה ובריאות הנפש בישראל: סטיגמה כלפי אנשים שחלו במחלה פסיכיאטרית וכלפי טיפול נפשי | חוקרים: נעמי שטרוך, יחיאל שרשבסקי , אלונה בידני-אורבך, מקס לכמן, טלי זהבי, נוגה שגיב | שנת פרסום: 2007

הסטיגמה הקשורה במחלות פסיכיאטריות ובטיפול נפשי עלולה למנוע מאנשים לפנות לטיפול, דבר שיכול למנוע שיפור במצבם ואף להביא להידרדרות. לסטיגמה השלכות הרסניות על חייהם של אנשים שחלו במחלות פסיכיאטריות, על תפקודם, על שיקומם ועל השתלבותם בחברה.

מחקר זה הוא אחד בסדרת מחקרים שנערכו בשיתוף עם שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות מתוך כוונה להאיר כיוונים להתערבות להפחתת הסטיגמה, תוך בחינת היעדים, שיטות ההתערבות ותת-אוכלוסיות יעד. המחקר המוצג כאן בחן את הסטיגמה בישראל, על רכיביה הקוגניטיביים, הרגשיים וההתנהגותיים, כלפי "מחלות נפש", כלפי אנשים עם בעיות פסיכיאטריות וכלפי טיפול נפשי, בהתבסס על מדגם מייצג של כלל האוכלוסייה הבוגרת בישראל ( N=1583 ) ועל דגימה ייחודית למגזר החרדי וליישובים ערביים (בסך הכל רואיינו כ 2100 משיבים). במקביל נערך מחקר שעסק במטופלים במרפאות לבריאות הנפש ומחקר ראשוני על הורים לאנשים המתמודדים עם מחלות פסיכיאטריות . להלן ממצאים נבחרים מהמחקר בקרב כלל האוכלוסייה:

בציבור יש פתיחות עקרונית לפנות לטיפול נפשי, אולם מחצית מהמשיבים רואים בהתייחסות השלילית של הסביבה הצדקה לאי פנייה לטיפול. כשליש מהמשיבים אינם יודעים אם בסביבת מגוריהם יש מרפאה לבריאות הנפש.

אם יזדקקו לאשפוז פסיכיאטרי, אנשים יעדיפו להתאשפז במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים כללי מאשר בבית חולים פסיכיאטרי.

לעומת זאת, אם יזדקקו לטיפול אמבולטורי, נמצאה העדפה קלה למרפאה ייחודית לבריאות הנפש.
בדוח נדונים מספר יעדים ודרכי התערבות אפשריות להפחתת הסטיגמה, ביניהן הפחתת תפיסת האלימות של החולים והפחד מפניהם; הפחתת האשמת החולים והכעס כלפיהם;  יידוע הציבור לגבי קיומן של תרופות לסכיזופרניה; ויידוע על אודות הבסיסים הכימיים לדיכאון והטיפולים הקיימים.  נדונות גם התערבויות דיפרנציאליות בקבוצות יעד שונות, בהן המגזר החרדי והערבי. כן נדונות החשיבות של הצגת תמונה רב-ממדית המדגישה שלחולים יש צדדים נורמטיביים אך אינה מתעלמת מהצדדים החולים; השלכות חיוביות ושליליות למתן מידע אודות המחלה והאטיולוגיה וסוגיות לגבי הגברת החשיפה לאנשים שחלו. בנושא פניות הציבור לטיפול נפשי, נדונה בין היתר האפשרות ליידע את הציבור על קיומן של המרפאות לבריאות הנפש ומיקומן ולצמצם את הסטיגמה שבפנייה לטיפול כמו גם האפשרות לבצע התערבות בקרב רופאי משפחה.

ממצאי המחקר הועברו לראשי שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, למועצה הארצית לשיקום נכי נפש בקהילה והוצגו בפני מליאת המועצה. המחקר מומן בסיוע המכון הלאומי לחקר שירותי הבריאות ומדיניות הבריאות.
__________________________________________________________________

לא נכה מוח

תעזבו את הביולוגיה

מאת איתי קנדר |  26.08.14 | מגזין | איתי קנדר
 
לפני כחצי שנה פרסמה רילי ווילו ב"מקום" רשימה רחבה ומעמיקה, ובה היא יצאה נגד השם הרווח כיום בחלק מהתחום הטיפולי – "מתמודדי נפש", מונח אשר טבע צביאל רופא, מראשי תנועת המתמודדים בישראל. אני סבור שדבריה של ווילו הם גם לא נכונים וגם לא מטיבים.

תעזבו את הביולוגיה

מישהו צריך לומר את זה בריש גלי ואפילו לצעוק את זה מהגגות: הגישה המחפשת הסבר ביולוגי להלכי הנפש כשלה מדעית, וכיום היא בגדר אידיאולוגיה הזויה. מקורה של התפישה בחלוצי הפסיכיאטריה, אנשים שחיו לפני כמאה שנה. הידוע מבין הוגיה, אמיל קרפלין, גרס שהסכיזופרניה היא מחלת עצבים. באותה העת לא היה בידו ולו בדל ראיה אחד שזו האמת. היתה זו סברה שנהפכה לעת זקנה לשכנוע עצמי, אך בשום נקודה שהיא בקריירה שלו רעיונותיו לא הוכחו בניסוי. משונה אם כך כמה גישה חסרת כל בסיס זו ניטעה במחשבתנו; ומוזרה עוד יותר העובדה העגומה שכיום, זמן כה רב לאחר היווסדות הגישה הביולוגית-גנטית, עדיין אוחז בה מרבית הציבור באירופה ובארצות הברית.

אלו אשר מצביעים על כשלי הפסיכיאטריה, בין אם הם עברו התמודדות נפשית גדולה בחייהם או לא, מתויגים כהרף עין כ"אנטי-פסיכיאטרים" מורעלים ומשוללי היגיון. ההצעה הבאה מיועדת למי שיש לו אלרגיה לדיבור ה"אנטי-פסיכיאטרי": אנא מכם, אל תאמינו לי אלא לכו וקראו את סקירות הספרות במיטב כתבי העת של בריאות הנפש. כשבוחנים את כלל המחקרים ב-50 השנים האחרונות המסקנה העולה מהם ברורה לגמרי: התפישה הביולוגית גרידא נמצאת בפשיטת רגל גמורה, וכיום אפשר לבסס מדעית רק גישה שהיא ביולוגית-פסיכולוגית-סוציולוגית. כלומר, גישה שמשלבת בין הבטים גופניים, נפשיים וחברתיים של האדם.

למשל, המתאם הגבוה ביותר בתחום בריאות הנפש הוא בין התגית "חולה סכיזופרניה" לבין טראומת ילדות. אבל הרבה יותר מכל מתאם פיזיולוגי, באחוזים גבוהים באופן משמעותי שחוזרים שוב ושוב במחקרים ברחבי העולם, אפשר לדבר על המשבר הנפשי והשבירה של החיץ בין הדמיון למציאות  – כעל התולדה ברורה והמוכחת של טראומה נקודתית או מתמשכת בשנותיו הראשונות של האדם.

ווילו ברשימתה מדמה את המחלה לשפעת.  אני מבקש להציב משל נגדי: מורה בבית הספר נותן לתלמידה רכה-בשנים בעיטה חזקה בבטן, בלי שום התרעה מוקדמת, מתוך אדישות גמורה לאלימות. צוות בית הספר קורא לאמבולנס וזה לוקח אותה לחדר המיון. שם היא נבדקת ונמצא שנגרם לה שבר בעצמות האגן. הרופאים לא מתעכבים כלל ומבצעים בה בדיקות גופניות ופסיכולוגיות. כך הם מגלים שהיא, במלים מאוד ילדיות, מדברת על מישהו שפגע בה. הדיאגנוזה של הדוקטורים חד משמעית – הגוף שלה חולה, הוא שובר את עצמו והוזה דברים שלא היו. ישנן גם הוכחות חד-משמעותיות שמדובר בכשל ביולוגי. טוב, הרי האגן מרוסק, ורואים את זה בצילומי הרנטגן.

כיום יש טיפולים הוליסטים שמתייחסים אל משולש הגורמים – הגופניים, הנפשיים והחברתיים – כחלקים של אותו שלם. לדוגמה בפינלנד, בעזרת גישת "השיח הפתוח", הגיעו לכ-85 אחוזי הצלחה בטיפול באנשים אשר חוו פסיכוזה. אלו אחוזי ההחלמה הגבוהים ביותר בעולם, וכעת הגישה (או פיתוחים מקומיים שלה) מתפשטים ברחבי העולם. על כל פנים, הנקודה הראשונה שלי ברורה כעת: לומר שאדם שחווה משבר נפשי מתמשך הוא חולה מוח, הרי זה חסר כל ביסוס. משמעות הדבר להצטמצם מדמות רב-ממדית אל ישות קווית. אפשר לומר להיקרא חולה מוח מטעמים תועלתניים, ועל האפשרות הזאת אני רוצה לדבר כעת.

להכיר בצבעינו האמיתיים

אם כן, הגישה הביולוגיסטית שגורסת שאני וחברי חולי מוח היא לא רק לא נכונה, אלא גם מרעה את מעמדם החברתי של מתמודדי הנפש. בעצם, אולי זו מחצית האמת: בהחלט יכול להיות שהיא תיטיב עם אנשים מסוימים בזמנים מסוימים. אבל בסך הכל, היא מזיקה לרוב האנשים רוב הזמן. במלים אחרות, היא מהווה בעיה עבור כלל המתמודדים וכלל החברה.

אפשר לגשת אל העניין מהכיוון ההפוך ולשאול, מי מרוויח מהגישה הזאת? ישנם החשודים המידיים – חברות התרופות, הפסיכיאטרים הראשיים וכדומה. אבל מעניין להכיר בכך שגם אנשים כמוני וכמו רילי ווילו מרוויחים מהפרדיגמה הביולוגית. ודאי אשמע ציני אם אומר שאנחנו מקבלים הכרה יותר מלאה לנפשנו, אבל זו האמת. באופן אירוני, אם אנחנו מתמודדים עם מחלה קשה, בלתי מוסברת וחשוכת מרפא, אנחנו גיבורים גדולים יותר. זה יכול להעשיר את התדמית החברתית שלנו. אני, לדוגמה, יכול לגרוף הון חברתי לא קטן מחשיפה לעיני כל של נסיוני האישי המר.


איור של ארמנד גוטייה משנת 1857 המתאר האנשה של מחלות נפש שונות. מקור: ויקיפדיה

אבל לא כולם יכולים להרוויח מהיציאה מהארון הפסיכיאטרי. אני מכיר את בתי החולים הפסיכיאטרים לא רע – איתרע מזלי ואני עובד סוציאלי במערך בריאות הנפש. בכל מסעותי בגהה ובכפר שאול לא שמעתי את הזעקה "אני חולה מוח!" נפלטת מהמחלקות הסגורות, היכן שנכפה על בני אדם מיוסרים ליטול כדורים שהם לא רוצים בהם. אלו, לצערי הרב, מקומות שבהם בני אדם אומללים כלואים ללא אשמה וללא הרשעה. אטפל בסוגיות הנובעות מכך בהרחבה עוד רגע קט. בינתיים, נתעכב על ההחלטה (האידיאולוגית, כאמור) להפיץ ולהשריש ברבים של המונח "חולה מוח".

לעניות דעתי ההחלטה הזאת נובעת מדילמה מוכרת במקצועות הפסיכו-סוציולוגיים (במיוחד עסקה בה התיאורטיקנית האמריקאית ננסי פרייזר): מצד אחד, כולנו מעוניינים בהכרה. אנחנו רוצים שיכירו בשוני שלנו, במיוחדות הנשמה שלנו; אנחנו רוצים שלא להיבלע בהמון אלא לעמוד איתנים בכל מלוא הרבגוניות שלנו. מצד שני, אנחנו רוצים להיאסף אל חיק החברה, להיות אחד כמו כולם, להשתלב ולא להיות מנוכרים לזולת. במלים אחרות, אנחנו לא רוצים להיחשב למצורעים. שתי משאלות הלב הללו לפעמים משתלבות בצורה אורגנית ויפה ולעתים סותרות אחת את השנייה.

הרצון להיקרא "חולה מוח" נובע מהמחשבה שגישה חברתית לקשיים נפשיים היא גישה מאשימה, ושהאשמה נופלת עלינו. לכן אם נאמר שאנחנו חולים ככל החולים, או שהדבר נכפה עלינו מעצם טבענו, נוכל להתנקות מכל סממן מאשים או מואשם ולהשתלב בחברה. יש אמת במחשבה הזאת, אך היא גם מחשבת-שווא.

ראשית מפני שכפי שכבר צוין פה הגישה הזאת בטעות יסודה. לא נמצא שום בסיס גנטי מובהק לדיכאון, סכיזופרניה או הפרעה דו-קוטבית (ואפשר לתהות איזו תועלת תצא לנו מאמירת דברים שהם למעשה שקרים – שקרים פופולריים אך בכך זאת שקרים).

שנית, וזה העיקר מבחינתי, כשאנחנו נתפשים כ"חולי מוח", אנחנו חותמים על דיל מפוקפק עם סביבתנו. כחלק מהדיל אנחנו מוותרים על הכרה במכלול שהננו – כך למשל אנחנו כציבור מוותרים על שיח עמוק ואותנטי העוסק במהותן של טראומות (למה לשוחח על כל אותם דברים איומים שמתקיימים בשו-שו כשאפשר לפטור את האדם כ"חולה מוח" ולסגור עניין?)

עלי להדגיש ולהבהיר שלדעתי אנחנו לא עושים את הוויתור הגדול הזה "סתם", מתוך קלות דעת, אלא מתוך שאיפה להשתלב בעולם. אנחנו מקווים שכך נתחסן מפני הסטיגמה, שבדרך זו נהפוך לעוד חולה במערכת הבריאות. חלקנו ממריאים בפנטזיה וחולמים שאולי אז נוכל לפרוץ אל התודעה הציבורית בצבעינו האמיתיים.


טיפול בחולי נפש באמצעות בשוק חשמלי בתקופת מלחמת העולם הראשונה. מקור: ויקיפדיה

אך אליה וקוץ בה. רצינו לוותר על הכרה, להתקבל בחברה כשווים בין שווים ובאופן הזה לזכות בהכרה מחדש. האם הטריק עבד? האם זכינו בכל הקופה? לא, למעשה הפסדנו הכל. ניתוחים של קמפיינים ציבוריים בחו"ל לעירעור הסטיגמה כלפי מתמודדי נפש מעלים מסקנה עגומה, והיא שקמפיינים שמחזקים את התפישה הביולוגית עלולים להזיק יותר מכפי שהם מועילים. ויש לזה סיבה פשוטה.

כ"חולי מוח" אין משמעות לסיפור שלנו. יתרה מכך, אין חשיבות לרצונות שלנו. אנחנו נשלטים על ידי גוף זר, חיידק ששמו "המחלה" והוא סתמי כמו שהוא אקראי. לכן אנחנו גם נתפשים כמסוכנים, כי אדם ללא בחירה הוא חיה פראית. אפשר לכלוא אותנו ולכפות עלינו כל מסכת עינויים הקיימת בעולם בטענה שהדבר יטיב אתנו. אם נטען אחרת, יאמרו לנו בלשון רפה "זה המוח החולה שלך שאומר זאת". חשוב לי לומר זאת במלים פשוטות ככל האפשר – הדברים האלה הם לא סטיגמה שנוצרה באופן מלאכותי כדי להתאים לדעת הקהל, אלא נגזרת טבעית של הגישה הביולוגית: אם המזל האיר לנו פנים, אולי לא נצטרך לחוות את חוויית האשפוז הכפוי או להיות מופשטים מכל זכויותינו. כך או כך, מהרגע שכיננו את עצמנו "חולי מוח", פתחנו את הדלת לסטיגמה.

לא מתמודדת: רילי ווילו מבקשת שתתחילו לקרוא לה "חולת נפש"

לוותר על ההתקבלות בחברה

מה שעלינו לעשות הוא לפנות פניית פרסה מלאה ולעשות סוויץ' גדול בצורת המחשבה שלנו. קודם כל עלינו לוותר על ההתקבלות בחברה. זאת משום שלפני הכל האמת חייבת לצאת לאור. אחת מהאמיתות שיושבת בבסיס משברים נפשיים רבים היא שבמשפחות רבות מתנהל משטר אימים אשר מצלק את בניו ובנותיו. כל אדם שחייו הם עדות לכך ויאמר זאת בפתיחות הראויה, אפילו אם ילחש וידבר במשלים, דבריו ישמעו לעולם כצעקה צורמנית. ברמה הפשוטה ביותר, אין לחברה סיבה לקבל את מי שחושף את ערוותה, לא יותר משיש סיבה לגוש הסרטני לקבל בברכה את טיפולי הכימותרפיה. ציבור מתמודדי הנפש בכללותו הוא התפתחות טבעית של טבע מקולקל, לכן הוא לא יתקבל בזרועות פתוחות כשיפתח לאפשרויות הרדיקליות שבקיומו.

אם נוותר על הקבלה שלנו ונזניח את ההכרה בנו – נזכה בסופו של דבר בקבלה המלאה. אם לא מכלל החברה, לפחות זה מחברו של זה. כשאנחנו פורצים החוצה במלוא יופיינו הפגום, אנחנו יכולים לגלות שיש עוד רבים כמונו. את התובנה הזאת גילו כבר באמריקה ובאירופה. אנו נמצאים בעיצומה של תקופת פריחה. ארגוני מתמודדים גדלים בקצב מסחרר ברחבי העולם, ורובם מפנים את גבם לפסיכיאטריה הקלאסית.

אני סבור שהגיעה שעתה היפה של ההתפתחות האבולוציונית הזאת להתרחש גם כאן. השם שנתן לנו צביאל רופא עוד ב-1992 כשקרא לעמותה שלו "התמודדות" הוא צעד ראשון בכיוון הנכון. שם זה קושר את גורל מתמודדי הנפש לגורלם של מתמודדי העוני, מתמודדי הדיכוי הגזעני, המגדרי והמיני. המונח גם מאפשר מרחב תמרון של זהות – שלא כמו חולי פיזי תמידי – פלוני יכול להתמודד שנה, שנתיים, עשור שנים או במשך כל חייו. זהו בסך הכל שם, מלה פשוטה, אבל היא מסמנת את הכיוון הפוליטי הנכון והמיטיב לקהילת מתמודדי הנפש.

איתי קנדר הוא עובד סוציאלי וסטונדט למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית. זרם מחשבות על בריאות הנפש ניתן למצוא בעמוד הפייסבוק שלו: 
https://www.facebook.com/itaysw

____________________________

הסטיגמה מזכרונותיה של פסיכיאטרית

מתוך כתבה מאת ד״ר הלן שיינפלד | 01.04.2019 | https://doctorsonly.co.il

היכרותי עם תופעת ה"פסיכיאטריה" עתיקת יומין. בעיר בה גדלתי, לא היו, עד כמה שידוע לי, יותר משני חולים שניתן לשייך לתחום זה. הם לא כונו מעולם "חולים פסיכיאטריים" אלא .... אחרת. כעת, כעבור כחמישים שנה של עיסוק במקצוע הקשור למצבם, עטוף זיכרוני באמפתיה וברספקט כלפי סבלם.

שמותיהם האמיתיים לא היו "בשימוש", ושמות הכינוי שלהם היו בלתי שגרתיים לחלוטין. לאחד מהם קראו "מכנסי פשתן שכולם יראו שזה פשתן" מפני שבמשפט זה הוא לא חדל מלהכריז על איכות מכנסיו שהיו, אגב, קרועות תמיד ולאו דווקא מטעמי אופנה. לשני קראו "קיציבוש" - שם מקורי מאוד, שמשמעותו לא הייתה ידועה. הראשון היה גבר כבן 25, גבוה ויפה. ארשת פניו הייתה מחויכת באופן קבוע. הסיבה לכך לא הייתה מובנת, אך גם לא סקרנה איש. השני, אדם כבן 60 פלוס, מוזנח מאוד בהופעתו החיצונית, נהג לשבת על המדרכות, צמוד לאחד הבתים המצויים ברחובה הראשי של העיר. פניו היו לרוב נטולות כל הבעה, אך לפעמים התגנב אליהן, בכל זאת, חיוך קצר וחסר "טריגר"; "בלתי אדקוואטי" הייתי מגדירה אותו כיום. כף ידו הייתה מושטת רב הזמן לשם קיבוץ נדבות. ה"תורמים" היו מעטים, שלא לומר נדירים, וזאת מאחר שהסיטואציה הייתה רפטיטיבית repetitive או פרסברטיבית perseverative מדי. רבים מן העוברים ושבים, שכבר היו במצב של  habituation  אליה, לא הגיבו לנוכחותו ולא "ספרו" את קיציבוש, אשר הפך לחלק בלתי נפרד מן המדרכה. אבל משום מה, שתי הדמויות, זאת של "מכנסי פשתן שכולם יראו שזה פשתן" ושל "קיציבוש", הותירו רושם עמוק בנפשי.

לגבי התקופות הקצרות בהן הם נעלמו מרחובות העיר, טענו יודעי דבר שהם אושפזו בבית חולים פסיכיאטרי בעל שם בעיר גדולה.

פרטים ברורים על אופן הטיפול בהם, שלהם ושל חולים פסיכיאטרים מאושפזים אחרים, לא הגיעו זמן רב לאוזני. שמועות שנפוצו בשלב מסוים בין תושבי העיר, טענו שדבר מה משונה תפס חלק חשוב בטיפול הנהוג באותו בית חולים: המאושפזים "הועסקו" במשך שעות בהעברת מים לתוך חביות ענקיות. עד כאן לא כל כך נורא, כי הרי אפשר היה לחשוב שהדבר מעסיק את המאושפזים ותורם את חלקו למטרה מועילה כלשהי. אבל, כפי שנמסר מפי יודעי דבר, החביות אותם היה עליהם למלא במים היו ... ללא תחתית.

"שיטה" זאת מזכירה, מצד אחד, את שורשי הטיפול ב"ריפוי בעיסוק", שהושתלו בתוך מסגרות טיפוליות שונות במאה ה-18, בתקופה המוכרת כ"עידן הנאורות" של אירופה. הפסיכיאטרים הנודעים פילפ פינל (1745- 1826) הצרפתי ויוהאן כריסטיאן רייל (1759-1813) הגרמני, הם אשר העשירו את דרכי הטיפול הפסיכיאטריות במה שכונה על ידם  ;"Moral Treatment" ה"ריפוי בעיסוק" נכלל בו.

מן הצד האחר מזכירה שיטה זאת של "ריפוי בעיסוק" -  העברת מים אל תוך חביות ענקיות... ללא תחתית, את סיפורן הדרמטי של הדנאידות, בנותיו של המלך דנאוס. לדנאוס מלך מצרים, הידוע במיתולוגיה היוונית גם כמלך Libya - ארץ בצפון אפריקה, היו 50 בנות, שנודעו בשם "דנאידות".

לעומתו, לאחיו התאום איגפטוס, הידוע אף הוא כמלך מצרים, היו 50 בנים שעמדו על רצונם לשאת את בנות דודם. דנאוס ובנותיו לא התלהבו כלל מין הרעיון; ואף ניסו לטרפד את השידוך הבלתי רצוי. הן נמלטו וניסו להיעלם, אך לשווא. איגיפטוס לא וויתר על רצונו. וכך יצא שהמשפחה כולה הגיעה לאירוע מפואר, שעל טקסי הנישואים שלו ניצח לא אחר מאשר דנאוס, אבי הדנאידות, בכבודו ובעצמו. לא מפני ששינה את דעתו, אלא מפני שנאלץ להתנהג כמתוך הסכמה. במקביל, הוא דרש מבנותיו להרוג את חתניהן בליל הכלולות, ולשם כך צייד אותן בחשאי בפגיונות. 49 מתוך 50 בנותיו רצחו את חתניהן בליל הכלולות. רק אחת מהן, ששמה היה היפרמנסטרה, סירבה לבצע את הוראת אביה. על פגיעה זו בסמכותו היא הוענשה בשליחה לבית האסורים. גורל אחיותיה היה גרוע עוד יותר משלה: נגזר עליהן להעביר מים לכדים דולפים למשך כל חייהן בשאול. מאמציהן היו צפויים להימשך לנצח וללא כל תוצאה.

גורלן מזכיר את סיזיפוס המפורסם, מלך Ephyra  - קורינטוס היום, עליו נגזר לגלגל במעלה ההר אבן ענקית. סיכוייו להצליח, כמו במקרה של הדנאידות, היו אפסיים. ה"טריגר" להענשתו היה טמון בקווי אישיותו ובמעשיו המזוויעים; הוא היה רשע, ערמומי ונהג להטעות מטיילים בדרכם ולרצוח אותם. בנוסף, הוא גם קשר יחסים הדוקים עם תנטוס - אל המוות, בעזרתו מנע מיצורים גוססים להגיע לעולם המתים.

על מה אתם חושבים כשאתם שומעים או רואים חולה נפש