ביפולרית - מה שמעניין בעלי הפרעת מצב רוח, בני משפחה וחברים - דיכאון, חרדה, מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית - הציורים שירדן הירש צייר לפני שהתאבד בגיל 19

מה שמעניין בעלי הפרעות מצב רוח וקרוביהם
דיכאון | חרדה | מאניה דיפרסיה | אישיות גבולית

חפש
Facebook
דף הבית >> מאמרי שיגעון >> שיגעון ואמנות >> הציורים שירדן הירש צייר לפני שהתאבד בגיל 19

איך מתמודדים הורים עם התאבדותו של בנם, אמן מבריק בן 19, שהצהיר על כוונתו במשך שנים?

בפברואר 2016 תלה את עצמו ירדן הירש בעת שלמד במכללת ספיר. הוא השאיר אחריו גוף עבודות מאוירות שמפעים את כל מי שנתקל בהן, והורים שנקרעו בין הרצון למנוע בכל מחיר את התאבדות בנם, לבין ניסיונם לעודד את יצירתו ודרכה את רצונו לחיות. כעת הם מוציאים ספר אמן שלו, פותחים תערוכה מעבודותיו ומדברים בכנות ובכאב על החיים עם ילד שלא רוצה לחיות


 
מאת נירית אנדרמן | פורסם ב"הארץ" | 27.07.18ירדן הירש ז"ל
צילום: באדיבות הדר ומייק
 
שנתיים וחצי חלפו מאז אותו ליל חורף, שבו החליט ירדן הירש לסיים את חייו. דמותו התזזיתית והצוהלת, כפי שהיא משתקפת בסרטון אנימציה שיצר זמן קצר לפני כן כדי לחגוג את הפרידה מבית הספר התיכון, מבלבלת. העליצות, הצבעים העליזים והדמיון המתפרץ באלפי יצירות אמנות שהותיר אחריו מתעתעים. הירש, אמן בשל בן 19, ידע להנציח בעבודות שלו את המסיבה המטורפת שהחיים האלה מציעים, אבל הנער הרגיש והפגיע שבתוכו לא שרד את אחורי הקלעים האפלים של החגיגה הזאת. שנים רבות הוא תיכנן את הרגע שבו ישים קץ לחייו. שנים ארוכות הוא הכין את בני משפחתו ליום הזה. ואז, בפברואר 2016, קם וחיסל במו ידיו את ההבטחה שזועקת מתוך העבודות שלו, את הזינוק המתבקש אל השורה הראשונה של יוצרי הקומיקס והאנימציה בישראל. "היצירה המגוונת, הפראית, הטוטאלית, שנוצרה ברובה בילדות ובשנות העשרה שלו, יכולה לרמוז על הפוטנציאל הענק", אומר האמן ויוצר הקומיקס זאב אנגלמאיר, שנפגש עם ירדן ואף שיתף עמו פעולה ביצירה. "אני מנחש שכמו שהיצירה היתה לא צפויה ורבת התגלויות, ככה היא היתה ממשיכה. היתה בו תשוקה יצירתית מידבקת".

ההורים, מייק והדר, הוציאו לאחרונה ספר עב כרס שנמכר באתר האינטרנט של ירדן הירש, והם מתכוונים להציג אותו לקהל הרחב בשוק הקומיקס של פסטיבל אנימיקס, בסינמטק תל אביב, החל ב־7 באוגוסט. יומיים לאחר מכן תיפתח תערוכה מיצירותיו של הבן ב"מקום לאמנות" בקרית המלאכה בתל אביב. יותר מ־300 עמודים יש בספר, שנקרא בפשטות "ירדן הירש – עבודות", והוא עמוס ביצירות אמנות מגוונות, משרבוטים אגביים במחברת, דרך סקיצות ורישומים, ועד איורים מושקעים, פסלים, קומיקס וסטוריבורדים לסרטי אנימציה. יצירות שמערבלות יחד סוריאליזם, פנטזיה והומור שלפעמים הוא שחור ולפעמים צבעוני וסוער. יש שם פרצוף שעיניו ואפו נוזלים מטה ומגירים חלב כמו עטיני פרה, או נער על גלגיליות סילון שהרוח סוחפת את פרצופו ומפזרת אותו לכל עבר, והיטלר מוצג כנער פרחים פותה, מוקף פרפרים וסמלים של שלום. האיור לסיפור "אליעזר והגזר" מציג את שליפתו של הירק מהאדמה כסצינת אימה מבעיתה, קומיקס של כיפה אדומה הופך את הילדה המתוקה ליצור המצחין בעולם, וקריקטורה ססגונית במיוחד מתעדת נער רופס למדי שמספר לשתי אמהותיו במבוכה מתנצלת: "אני סטרייט".

איורים של ירדן הירש
איור של ירדן הירשצילום: ירדן הירש

הגודש עצום. המבחר מסחרר. אבל בחודש שעבר, בביקורי בחלל שהיה חדרו של ירדן הירש לאורך רוב ימי חייו, מתברר שכל זה הוא רק קצה הקרחון היצירתי של הנער הזה. כמה ארגזי קרטון ענקיים מסודרים בפינת החדר, ניצבים זה על גבי זה, ומאחסנים לא רק את הררי העבודות שהירש הותיר אחריו, אלא גם את שאריות נפשו הפרומה של אמן טוטאלי ומבטיח במיוחד. האמן גיל יפמן, שאצר את ספר העבודות של הירש, הכיר אותו מגיל 12. הוא נתקל באמו בבית "עלמא" בתל אביב, התיידד איתה, הגיע לבקר בבית המשפחה, והתמלא פליאה כשנחשף לחדרו של ירדן ששיקף את אותה אינטנסיביות מורכבת. "זה היה חדר פלאות. העבודות כמו יצאו אליך מתוך הנייר, או מתוך עצמן, כמו ביקשו לפרוץ החוצה ולחטוף אותך פנימה. מדהים היה לראות את הביישנות של ירדן, לעומת התקשורתיות המוגברת של העבודות שלו", הוא מתאר את הממלכה המתועדת בפתיחת הספר בצילומים שקשה להתיק מהם את המבט: קירות החדר מאיימים לקרוס תחת הדמיון והיצירתיות שמכסים אותם – את חלון החדר עיצב ירדן כחלון Windows בהשראת מיקרוסופט, מעל המיטה תלה קונסטרוקציה של מכונית שכאילו מתפרצת מתוך הקיר, ליד שולחן העבודה הציב פסל גדול של "ג'ינג'רברד מאן", עוגיית ג'ינג'ר בצורת אדם, והקירות מכוסים באיורים, ציורים, קולאז'ים. יפמן אומר כי כאב האובדן תפס רק חלק מזערי במניע להוצאת הספר. המוטיבציה העיקרית היא הקדחתנות שבה עבד הנער הזה, האיכות הבלתי מתפשרת של יצירותיו. "כל מי שנחשף עד כה לספר מופתע איך זה שאדם בן 19 הספיק לעשות כל כך הרבה דברים, ובאיכות כזאת. המרקם המנטלי של העבודות מאוד בוגר לגילו. וגם מאוד מתקשר, מפתיע ומעורר השראה. יש שם כמה עבודות שכוללות פרטים ביוגרפיים שהם כל כך שובי לב ושוברי לב, ומעידים על הרצון שלו להיות חלק מהחברה. אבל למרות שהיה מאוד ילד של עצמו, ביחד עם מצבו על הספקטרום, אין מדובר בילד בועה. יחד עם המשפחה שלו ירדן גדל להיות אדם עשיר ומלא ונדיב".

ד"ר עמרי הרצוג, ראש המחלקה לתרבות במכללת ספיר, שירדן הספיק ללמוד בה רק כמה חודשים, ביקר בשבעה בבית המשפחה ונדהם גם הוא מחדרו. "זה לא חדר של נער, זה סטודיו של אמן. היה מפתיע דווקא בתוך השבעה שלו להיות מוצף בחיות של הבחור הזה. זו היתה חוויה יוצאת דופן. התבלבלתי מהסיטואציה. ביצירות שלו יש משהו מלא ארוס, תאווה, אפילו זללנות ברמת הסקרנות, העניין, התגובה והמחשבה. ובקונטקסט של השבעה זו היתה חוויה מרעישה ומוזרה."

המודעות הנוכחת ברבות מהעבודות של הירש היא לדברי יפמן דבר די נדיר ביצירות של אמנים צעירים. "עבודותיו מלוות בתחושה שכל הזמן הוא מתבונן בהן מן הצד ולועג לרצינות שלהן. צעירים הרבה פעמים לוקחים עצמם ברצינות, זה חלק מהמסע שאתה עובר כאמן, אבל בעבודתו של ירדן יש משהו משחקי, מלא באירוניה, וזה נדיר", מבהיר הרצוג. "לאמנים נדרשות בדרך כלל המון שנים לקבל פרספקטיבה ולהתבונן באירוניה על עצמם ועל עבודתם. אבל אצלו אין אפילו צל של יומרנות, או אפלה קיומית. יש בהן שילוב נדיר בין משהו שמפעיל מבחינה אינטלקטואלית ורגשית, אבל גם מבדר. יש בהן כל כך הרבה חיים וחוכמה והומור ותשוקה וחשיבה ביקורתית. זה אמן שלחלוטין לא מתמסר לקלישאות."

 
עטיפת ספר
עטיפת ספר האמןצילום: איור העטיפה: ירדן הירש

אחת העבודות הביוגרפיות שיפמן מתייחס אליהן לעיל נמצאה בין חפציו של ירדן רק לאחר מותו. זה איור שכותרתו "פורים 2016". ירדן אהב מאוד את פורים, השקיע בתחפושות מקוריות ויצירתיות במיוחד, שאותן תפר והרכיב בעצמו, כפי שניתן לראות בשורה של תצלומים שמופיעים בספר. באיור הזה מצוירת קשישה כפופה רתומה לגלגיליות ואוחזת בידיה שני גלגלים גדולים, עם שלט שמכריז "אילו לסבתא היו גלגלים", ומולה ניצב רובוט שמנמן הנושא את הכיתוב "סוף סוף יש לי רעיון לתחפושת". מעליהם ילד עליז עם גלימה אדומה שואל את מי שמולו, "ולמה אתה התחפשת?" רק שמולו לא ניצב אף אחד. במקום שבו אמור היה ירדן לעמוד נותר רק נייר לבן. בועת הדיבור מדבררת את השטח הריק, את דמותו של ירדן שאמורה היתה להיות שם, אבל איננה, ונותנת לו קול, שעונה לילד, "שום דבר". בפורים 2016 ירדן הירש כבר לא נדרש לתחפושת.

התאבדות על השולחן

ירדן הירש נולד ב־1996 בירושלים, הבכור מבין ארבעה ילדים, וכעבור זמן קצר עברה המשפחה למושב משמר השבעה. אמו הדר מורה, אביו מייק עובד בהייטק. ההתפתחות של הבן הבכור חרגה מעט מן הרגיל. באותם ימים רופאים עדיין לא השתמשו במונחים כמו "אספרגר בתפקוד גבוה", מספרים ההורים, אבל לימים זה היה האבחון שהצמידו לירדן. עד גיל ארבע הוא לא דיבר, ועד אותו גיל הוא גם סירב לאחוז בעפרונות ולקשקש על דף כמו ילדים אחרים.

"הוא היה מבקש ממני שאני אצייר. הוא לא רצה לעשות זאת בעצמו", מספרת הדר. "יש משהו עקשני בלא להיעתר להפצרות סביבך לצייר. בדיעבד, העקשנות הזאת גם הרגה אותו. ערב אחד כשירדן היה בן ארבע יצאתי מהבית והוא נשאר עם אמא שלי, וכשחזרתי היא הראתה לי את הציור הראשון שלו, שהיה ציור מובהק לגמרי של ארבעה אנשים, שניים גדולים ושניים קטנים – המשפחה שלו. הוא פסח לחלוטין על שלב השרבוטים."

מאז אותו ציור ראשון ירדן לא הפסיק לצייר וליצור. זה היה "כאש בוערת בעצמותיו", אומרים הוריו בשיחה בביתם במשמר השבעה. בשנותיו הראשונות הוא לא למד אמנות במסגרות מסודרות. הוא צייר ללא הרף, איורים קריקטוריים ברובם, שמצליחים לחלץ מכל דמות את הגרוטסקה והגיחוך. הם עמוסים בפרטים, מתפקעים מרוב אינפורמציה, ומייצרים מסיבה גועשת של צבעים ותנועה ויצירתיות שמתפקעת על הדף. הם שואבים אייקונים מן התרבות הפופולרית ומוסיפים להם אינטרפרטציה פרועה, או סוחפים את הצופים למסע בתודעתו המשתוללת של נער מתבגר חסר מנוח. לעתים הם עוטפים הכל במעטה של ציניות ואירוניה, מחלצים מן המתבונן כמעט בבלי דעת חיוך משועשע, אבל לפעמים גורמים לחיוך הזה לקפוא כאשר הם עוצרים לרגע את כל החגיגה הזאת לטובת דימוי אלים, קשה, שמעיד על מאבק קשוח שמתחולל בנפש היוצר. ירדן צפה באובססיביות בסרטי אנימציה, הריץ אותם שוב ושוב לנגד עיניו, ולימד את עצמו עקרונות תנועה והנפשה של דמויות. הוא למד להשתמש בתוכנות אנימציה, שיכלל בהן את הכישורים שרכש, והתחיל ליצור סרטונים בעצמו. בגיל 13 השתתף בתחרות ה"מרטון", שבה נדרשים המתמודדים ליצור סרטון אנימציה בתוך חמישה ימים בלבד, על פי נושא מסוים. כל יתר המשתתפים היו מבוגרים. ירדן השלים את המשימה, כולל לימוד התוכנה הרלוונטית, בתוך שלושה ימים.

ירדן הירש ז"ל
ירדן עובד עם תוכנת אנימציהצילום: באדיבות הדר ומייק

הוריו חילצו אותו ממסגרת של חינוך מיוחד והעבירו אותו לבית הספר הדמוקרטי בקרית אונו, ושם הפך למאייר והמקשט הרשמי שהתגייס לכל טקס, אירוע ומשימה אמנותית. הוא היה עסוק כל הזמן ביצירה, וזה חייב אותו לסרוק בלי הרף את העולם שסביבו, מסביר מייק. "הוא היה עסוק כל הזמן בהתבוננות. בנוף, באנשים, בסרטים, בהתנהגויות, ואמר לי פעם שזה כל כך מתיש. בערב שבו סיים את לימודיו בי"ב, למשל, אחרי ההקרנה של סרטון האנימציה שיצר כפרידה מבית הספר, נסעתי איתו הביתה במכונית. הוא החזיק מחברת שבה כתבו לו ברכות, ומישהו כתב לו 'ירדן, תמשיך להיות מי שאתה'. הוא הסתכל עלי ואמר, 'אבא, תראה כמה זה מפגר, הם באמת לא מבינים כמה זה קשה? זה אומר שכל דבר מגיע במנות גדושות, הייתי מת לא להיות עצמי. לא להיות כזה שכל דבר שעובר לידך אתה מנסה להבין מה זה'."

כשאמר "הם לא מבינים כמה זה קשה", הוא התכוון שמתיש להסתכל כל הזמן על כל הפרטים, או לקושי רגשי שליווה את ההתבוננות הזאת?

מייק: "זה בעיקר היה מעייף מבחינתו, אני חושב. הוא התכוון שהכישרון זה לא מתנה, זה עול. הוא הולך לישון איתו, והוא מתעורר איתו בבוקר, והוא תמיד היה שם. וירדן תמיד היה מתעורר מוקדם, תמיד, ומיד מתחיל יצירה".

כשרואים את העבודות שלו, התיאור הזה של "עול" ו"קושי" מעט מפתיע, כי יש בהן כל כך הרבה שמחה, הומור, משחק.

מייק: "זה מורכב. זה לא שהוא לא נהנה מהיצירה. בסרטוני היוטיוב שהכין, 'המופע של ירדן הירש', רואים המון הומור: הוא טיגן אבטיח במחבת ושתה תה מספל כמו אנגלי בזמן שניתר על טרמפולינה."

מייק והדר הירש
הוריו של ירדן, הדר ומייק הירש. לא הצלחנו לשכנע אותוצילום: מגד גוזני

לאורך הראיון הדר ומייק מדברים בפתיחות על הבן שהתאבד. ניכר שהם נהנים להיזכר בו, להראות את העבודות שלו, לספר עליו. הם מצליחים לחייך ואפילו לצחוק תוך כדי, אבל לפעמים לא מצליחים להסוות את הקול שנסדק ואת הגעגוע שמציף. הם נותנים מקום לאבל, אבל נחושים להמשיך לחיות. הם מסבירים שיש להם עוד שלושה ילדים, והם לא יכולים להרשות לעצמם לעצור. את החדר של ירדן הם אמנם פינו והעבירו לרשותה של אחותו, אבל על דלת הכניסה הותירו כמה יצירות שהוא תלה שם. לאורך השיחה הם מציינים שוב ושוב שלא היה בדיכאון, אלא אקטיבי ופעיל ובפרץ יצירה אינסופי, וכשאני מתעקשת להבין במה התבטא הקושי שלו, הסבל היומיומי, הם מתקשים להסביר. בשלב מסוים הם פשוט מצביעים על אחת העבודות בספר. מככבות בה שתי דמויות אלגנטיות, שופעות לבבות וחיוכים, וביניהן ניצבת דמות מיוסרת, נוטפת זיעה, מערכת תופים רועשת פורצת מתוך ראשה. "מה לא ברור? זה שובר את הלב הדבר הזה. מה עושים עם זה?", אומרת הדר, רומזת לאפשרות שירדן צייר פה פורטרט שלו עם שני הוריו. " הבחורה והבחור מאוד מפוקסים, מאוד דומים, אבל ביניהם יש קקופוניה מטורפת. זה שבאמצע יודע שהכוונות שלהם מאוד ברורות, אבל הוא, בתווך – מת."

ירדן היה ילד מוגן ואופטימי, משחזרת אמו, אבל בגיל ההתבגרות משהו השתנה. "הוא החליט שזהו, שאין צורך יותר, שהוא רוצה להתאבד. כבר כשהיה בן 15 הוא התחיל לדבר על זה שאין טעם בחיים, תודה רבה ושלום. זה נמשך שנים, זה היה דיבור מתמשך, והוא התבצע פה ממש, סביב השולחן הזה, מול ההורים שלו ומול האחים שלו".

מה הוא אמר לכם בשיחות האלה?

הדר: "אני אתאבד, אין טעם. הוא אמר זאת לא כאיום, פשוט אמר".

ואיך הסביר את הרצון הזה?

הדר: "הוא היה אומר שהעולם מלא בסבל וקושי והתמודדויות, ושבסוף ממילא הכל נגמר, אז למה לא לגמור עם זה ודי. למה לא להגביל את הצורך להתעסק עם זה. דיבור כזה, במיוחד בגיל נעורים, יכול להיות קריאה לעזרה. זה כמו ילדים שחותכים את עצמם כדי לקבל עזרה. אופציה אחרת היא שדיבור כזה מגיע מאנשים שפשוט קיבלו החלטה, וקמו ועשו את המעשה באופן דיסקרטי ומפתיע, והשאירו מאחור משפחה המומה ורצוצה ומופתעת וכואבת. אבל ירדן לא בחר באף אחת מהאפשרויות האלה. הוא בחר לדבר איתנו ועם האחים שלו על הנושא הזה במשך שנים, והדיבור הזה נתן הזדמנות לכל אחד מאיתנו להגיב לו. בדיעבד, אני נפעמת מהנדיבות שלו, מהאלגנטיות ורוחב הלב והאהבה, שהיו בבחירה הזאת".

נדיבות? למה נדיבות?

הדר: "כי יש משהו נורא נדיב באמירה 'אני אומר לך, אמא יקרה, זה מה שאני חושב שנכון לעשות', ובלאפשר לי להגיב לזה. כל אחד מאיתנו הגיב אחרת. הוא היה אומר, למשל, 'ממילא זה נגמר אחרי כמה עשרות שנים, ואני סובל – חם לי, קר לי, ואני צריך לנסוע באוטובוסים, והנהגים כן עוצרים לי, או לא עוצרים, ומבקשים ממני כל מיני תעודות, ואני צריך להשלים בגרויות, ואני שונא ללמוד היסטוריה'. ואני הייתי שוברת את הראש איך אני צריכה להגיב. באחת הפעמים אמרתי לו, 'תשמע ירדן, בכל התרבויות התאבדות זה לא משהו שנגמר טוב. בתרבות מסוימת המתאבדים נענשים ככה, במקום אחר נענשים אחרת, אז אולי נכון לחשוב על העובדה שמתייחסים להתאבדויות דווקא ככה. הוא אמר, אוקיי, בסדר. ואני אמרתי לעצמי שהנה יכול להיות שפתרתי את הבעיה", היא מחייכת. "לא באמת כמובן, ובכל זאת. אחרי כמה ימים הוא חזר אלי ואמר, 'אמא, חשבתי על מה שאמרת, ואני רוצה להגיד לך שאין אלוהים, ואין גן עדן, ואין גיהנום, וכשמפסיקים לחיות פשוט מפסיקים לחיות, פשוט נמצאים בכלום, ולכלום הזה אני שואף. אני לא רוצה להיות פה'".

איורים של ירדן הירש - שער גלריה שישי
איור של ירדן הירש. התחיל לדבר על התאבדות בגיל 15צילום: ירדן הירש

לאשפז או לחבר לחיים

מהרגע שירדן התחיל להשמיע אמירות כה נחרצות, החליטו הוריו באורח מתבקש שלא לסמוך רק על עצמם. הם פנו לעזרה מקצועית, גייסו לצדם מערך של תמיכה נפשית, ונעזרו בפסיכולוגים ופסיכיאטרים (הם ניסו לשכנע שני פסיכולוגים שטיפלו בו לשוחח אתי, אבל שניהם סירבו – נ"א). "אני זוכר שכשלקחנו אותו למפגש ראשון עם פסיכולוגית, אחרי הפגישה היא קראה לי ואמרה שאם יש לנו בבית חבלים, אקדחים, רעל או משהו כזה, צריך להיפטר מהם", מספר מייק. "אז אמרתי, אוקי, נעשה את זה ונקבע עוד פגישה, וכשנכנסתי לאוטו אמרתי לירדן, 'לא חסכת ממנה, נכון?' והוא אמר, 'מה, לא ברור לך? אני משתף פעולה, אבל זה מה שהולך לקרות, אני הולך להרוג את עצמי'. אז אמרתי לו, 'טוב, אני לא מתווכח, רק בוא נסכים על דבר אחד, שכאשר אתה מגיע להחלטה הזאת אתה משתף אותי, אתה מרים טלפון, אתה אומר, 'אבא, אני עכשיו במצב כזה'. אני זוכר שהוא הסתובב, הסתכל עלי ואמר, 'אבא, לא'. ובדיעבד זה היה מאוד נדיב, כי הוא הרי היה יכול למרוח אותי, לתת לי תחושה שעשיתי וי על העניין הזה, שיש לי עוגן, אבל הוא לא עשה את זה".

ירדן הירש ז"ל
ירדן הירש בילדותו | צילום: באדיבות הדר ומייק

לצד הפנייה למטפלים מקצועיים, אביו של ירדן מספר שחיפש לא פעם בעצמו עצות והכוונה כיצד יש לנהוג כשמישהו מאיים בהתאבדות. הוא קרא מאמרים, חרש את האינטרנט, והמסקנה לדבריו, בכל מקום, היתה תמיד אחת: לקחת את המאיים בהתאבדות לבית חולים פסיכיאטרי ולאשפז אותו. "בכל מקום כתבו שאם אדם אומר לך שהוא הולך להרוג את עצמו, אתה חייב למנוע את זה. בכל העולם הנאור, האופציות הן תמיד של בחירה בחיים. מעל הסמטה היחידה בחברה חילונית שמציעה אופציה אחרת ומובילה החוצה מן החיים האלה – מתנוסס שלט של אין כניסה. וירדן התנגד לכך. הוא טען שגם לשם מותר ללכת. למי שנשאר מאחור, האופציה הזאת נוראית, קשה ביותר, אבל יש תרבויות שבהן היא נחשבת פחות דרמטית מאשר אצלנו. קשה לי מאוד לומר את זה, כי אני מאוד מתגעגע אליו ומאוד עצוב שעשה מה שעשה, אבל אני יודע שחלק מהבעייתיות קשורה לשלט 'אין כניסה' שתלוי מעל לנתיב הזה. בתרבות שלנו הכל מכוון למניעת הדבר. ובמקרה של ירדן זה אומר שמאז גיל 15 היינו צריכים להחזיק אותו פיסית, כל שנייה".

גיל יפמן
גיל יפמן. חדר פלאות | צילום: Mazen Saggar
 
עמרי הרצוג
עמרי הרצוג. מוצף בחיותצילום: תומר אפלבאום

הוריו של ירדן לא רצו לכלוא אותו בבית חולים פסיכיאטרי. הם העדיפו לתת לו לגעת בחיים, והמשיכו לכוון אותו אל הדברים שהוא כל כך אהב - פעלתנות, יצירה, צבע והומור. כשהיה בן 16 פנתה אמו לזאב אנגלמאיר ושאלה אם יסכים להנחות את ירדן בפרויקט יצירתי. אנגלמאיר מספר שכבר כתב את המייל שבו התנצל בנימוס שהוא עמוס ולכן לא יוכל להתפנות לעניין הזה, אבל אז צנחו אצלו במייל צילומים של כמה עבודות של ירדן, והוא מיד שינה את דעתו. "היה שם מקבץ איורים פרועים, קריקטוריים, מוגזמים, שרבוטים וקומיקסים בטושים צבעונים, עם קו משתנה ומשכנע, וצילומים של תלבושות שתפר, באחת התמונות הייתה תלבושת שלו מחופש לתיאטרון, עם וילון סגול ועל הידיים דמויות ששיחקו בהצגה, את הכל יצר ותפר בעצמו. זה כל כך סיקרן אותי, שנראה לי שהייתי להוט להיפגש אתו לא פחות ממנו", הוא אומר.

השניים יצרו יחד שני סרטוני אנימציה פרועים ומלאי שמחת חיים. "ירדן היה מופנם ומשולח רסן בו זמנית. במבט ראשון הוא נראה לי שקט וביישן, יחסית לדמויות הגרוטסקיות והמוקצנות שיצר", הוא מספר. "העשייה איתו היתה לגמרי שיתוף פעולה בין שני יוצרים. אחרי הפגישה השנייה איתו אמרתי להדר שאני לא מנחה אותו יותר מאשר הוא מנחה אותי. כשהוא עבד הוא לא היה נער, אלא אמן בוגר, והיתה לנו חדוות יצירה משותפת, כיפית ומלהיבה".

זאב אנגלמאייר
זאב אנגלמאיר. פוטנציאל ענקצילום: תומר אפלבאום

בעבודותיו, ירדן התייחס לא פעם למוות ולסמלים של מוות, אבל המשיכה שלו למקומות האלה מעסיקה אמנים רבים, מציין אנגלמאיר. "כך שלא ראיתי את זה כמשהו אישי. במפגשים שלנו, הקושי שלו היה גלוי במובן שהוא היה מאוד מופנם ומכונס. אבל אני יותר חוויתי את הצד היצירתי שלו. כשהוא בא אליי הוא זרח, היצירה היה מרחב שבו הרגיש בטוח. בסרטונים שלו אפשר לראות שהיה בו משהו פראי ומאוד אנרגטי, אבל בצד האישי היה כנראה איזה קושי".

יפמן מעיד שירדן היה אדם מאוד חשוף, עם חשיבה מעמיקה ורגישות רבה. המפגשים ביניהם נערכו בדרך כלל בפורום משפחתי, ולא באינטימיות, ובכל זאת, גם הוא מעיד שהבחין אצל הנער שמולו באיזה קושי. "הוא היה אדם ששום פרט לא מתפספס מעיניו, ורואים את זה בעבודות שלו - בפרטים, בווליום של העבודות, בהמון עדינות והמון רגישות. רגישות יתר כזאת יכולה להוביל לסבל נוראי ולכאב. ואמנם חלק מהנושאים בעבודות שלו קשים, יש בהם הרבה אלימות, אלימות שמופנית כלפיו ואלימות שפורצת ממנו", הוא אומר. "מצד שני, ירדן היה בכזאת סביבה משפחתית שמחה ותומכת ונדיבה. הוא היה במקום הכי טוב שיכול היה להיות בו, זה בטוח. יש אנשים שיאמרו שהיו צריכים לקשור אותו לכיסא, יש אנשים שחושבים שזאת אהבה. אבל בשביל אחרים אהבה אמיתית זה להיות איתו שם, מבלי לכבול אותו באזיקים".

התאבדויות נתפשות תמיד כתוצאה של דיכאון. באופן נקודתי יותר, מחקר שנערך באוניברסיטת קיימברידג' ותוצאותיו פורסמו ב 2014, מצא כי מחשבות אובדניות נפוצות פי עשרה אצל מבוגרים הסובלים מתסמונת אספרגר. מתוך 374 משתתפי המחקר, שני שלישים דיווחו שיש להם מחשבות אובדניות, 35 אחוזים דיווחו על ניסיונות התאבדות או מחשבות על כך, ו־31 אחוזים - על דיכאון. אביו של ירדן טוען שבמקרה שלו זה לא היה המצב. "זה לא שלא היו לו תקופות קשות, כמו בסוף בית הספר למשל, אבל הוא לא היה דיכאוני – הוא היה קם מוקדם בבוקר, היה עסוק כל היום בעשייה, ולא היתה לו איזו פינה פרטית שאליה הלך ובכה, או משהו דומה. וכמו הדר, גם לי קרה שחשבתי שהנה מצאתי תשובה טובה. הוא אמר לי, 'אבא, אין משמעות לחיים', ואמרתי לו, 'כן, אבל החיפוש אחרי המשמעות, זה העניין'. וברגע ששמעתי את עצמי אומר את זה, הייתי מבסוט", הוא אומר.

הדר פורצת בצחוק ספונטני, והוא מצטרף. פירוק של מתח שמצטבר אצלם לאורך הראיון, הכרה בתמימות עבר, וגעגוע לילד שלא חשש לשוחח איתם על הנושא שבדרך כלל מושתק, מוסתר ולא מדובר. "אני חושב שהוא ריחם עלי קצת, שהייתי כל כך מבסוט מעצמי", מוסיף מייק.

אתם טוענים שלא היה בדיכאון, אז איפה בכל זאת היה הקושי? במה היה נעוץ הסבל שלו?

הדר: "לפני כמה ימים חשבתי על השיר של לאה גולדברג, 'למי שלא מאמין קשה לחיות השנה'. וזה נכון, קשה לחיות בלי אמונה. וישנם האנשים שאומרים לעצמם שכל זה בכל מקרה הולך למקום אחד. אני זוכרת שכשהייתי מדברת איתו על הקשיים, הייתי אומרת לו, 'בסדר, אני מבינה, אבל יש גם דברים שאתה מאוד אוהב: אתה אוהב את היצירות שלך, אתה אוהב לעבוד, אתה אוהב לאכול, אתה אוהב את דיסנילנד'. והוא אמר, 'נכון, אבל רגעי השיא האלה, שבהם אתה נגיד אוכל המבורגר טוב, לא שווים את כל הדרך עד שאתה מגיע אליו'".

אקט של נדיבות

אחרי יותר משנתיים של פרידה כפויה, הוריו של ירדן מכירים לו טובה על השיחות הממושכות שערך איתם ועם שלושת אחיו על רצונו להתאבד, על הדיאלוג שהוא איפשר בנושא. זה אולי לא מקל על הכאב, האובדן והגעגוע, אבל לפחות לא הותיר אותם באפלה המומה. הם מרגישים שלפחות הם מבינים את הרציונל שלו להתאבדות, את המניעים שלו, את הטיעונים. הם לא מסכימים איתו, הם חושבים שהמסקנה שלו היתה שגויה, אבל לפחות לא עסוקים בחיטוט אובססיבי בכל זיכרון, בכל זכר שהותיר אחריו, בניסיון להבין מה לעזאזל גרם לילד הכל כך מוכשר שלהם להרוג את עצמו. את זה הוא טרח להסביר להם בעצמו, שוב ושוב, בסבלנות ובפתיחות, ומבחינתם, זה היה אקט של נדיבות. למרות זאת, כל השיחות וההכנות לא חסכו מהם את ההפתעה. וגם לא את הכאב כמובן.

זה קרה דווקא בתקופה שבה נדמה היה שירדן עשה קפיצת דרך, שהתחיל בהצלחה שלב חדש בחיים, שהוא נמצא בתנופה. חודשים ספורים לפני כן הוא יצא מן הבית, עבר לגור בשדרות, בדיור מוגן המספק תמיכה לאנשים עם מוגבלויות, והחל ללמוד כסטודנט מן המניין במחלקה לתרבות במכללת ספיר. מורים שלו וסטודנטים שלמדו לצדו מספרים שהוא נאבק בביישנות הטבעית שלו, החל ליצור קשרים חברתיים, תירגל חיים עצמאיים הרחק מהבית וההורים, המשיך ליצור אמנות מסביב לשעון, והכישרון שלו זיכה אותו בהערכה מצדם של מרצים וסטודנטים גם יחד. ספיר אפריים שלמדה איתו בשנה א', מספרת: "בהתחלה היה נורא נחבא אל הכלים, שקט, אבל ישר ראינו את היצירתיות שלו, מדהים. למרות שהיה בן 19, פשוט ראית שיש פה אמן. באחד התרגילים הראשונים, לכולנו יצא לא מי יודע מה והוא עשה פסל קטן של רובוט בדיוק של עד לרמת הריסים. היינו קבוצה רק של בנות, אז בהתחלה היה מרוחק ועם הזמן נפתח והיה יושב איתנו. ההיכרות היתה קצרה אבל מאוד משמעותית. הרגשתי שכל פעם חלק ממנו קצת נחשף אלינו. היינו מעטים בכתת האמנות אז נוצר קשר יותר אישי. בתקופת המבחנים דיברנו הרבה, והרגשתי שעברנו משהו. כשהרגיש בנוח להתקשר ולבקש חומר זה היה צעד של 'איזה כיף'. כשדיוויד בואי מת הוא עשה רישום שלו ודיבר עליו, היו לו רגעים של פתיחות שפתאום ראית אותו. ההתאבדות היתה הלם טוטאלי. לא האמנתי. הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה במבחן ומשהו היה שם קצת שונה. לא יודעת להגדיר. לא אבוד או עצוב אבל הרגיש לי מוזר, משהו בשיחה נראה לי פתאום יותר סגור. עד היום יש לי פינה עליו בלב. חושבת אם היה ממשיך."

איורים של ירדן הירש
איור של ירדן הירש | צילום: ירדן הירש

ב־1 בפברואר 2016, בעיצומה של חופשת הסמסטר, יצא מבית הוריו בדרך לשדרות, כדי להסדיר איזה עניין ביורוקרטי במכללה. "באותו ערב דיברתי איתו בטלפון לפני שהלכתי לישון. לדעתי זה היה דקות לפני המעשה", מספרת אמו. "השיחה היתה מאוד מעשית. אמרתי לו תחזור מתי שבא לך, זה קל, אתה יכול אפילו מחר. הוא סיפר לי על היום שלו, דיבר על דברים שהוא צריך לעשות, ואחרי שסגרנו את הטלפון כתבתי לו שאני כבר מתגעגעת אליו, ושזה מאוד נחמד שאני מתגעגעת אליו. כתבתי גם שאני אוהבת אותו, שיחזור מתי שהוא רוצה, והלכתי לישון".

למחרת בבוקר יצאו שני ההורים לעבוד, כרגיל. "בשלב מסוים התקשרתי אליו כפי שאני עושה תמיד, והוא לא ענה", נזכרת הדר. "התקשרתי עוד ועוד, והוא לא ענה. אז התקשרתי למדריכים שלו (בעמותת "כנפיים" שמפעילה את הדיור שבו התגורר, נ"א), ואמרתי למדריך שלו לך לבדוק מה קורה. חיכיתי לטלפון מהמדריך, אבל זה לא הגיע. ואז התקשרתי לכל מי שיכולתי, ובשלב מסוים אמרתי למנהלת בית הספר שבו עבדתי אז, 'אני מצטערת, אני צריכה לנסוע'. מהאוטו התקשרתי למד"א בשדרות ולבתי חולים. לא רצו להגיד לי כלום באופן חד משמעי, אבל מהגמגום של מי שהיתה בצד השני של הקו הבנתי שכבר יש אמבולנס בכתובת הזאת".

ירדן הירש תלה את עצמו בדירה שבה התגורר. זה היה ניסיון ההתאבדות הראשון שלו אי פעם, ולמרבה הצער הוא הוכתר בהצלחה מלאה. ירדן לא פיזר סימנים שמשהו חריג עומד לקרות, הוא לא השאיר מכתב. "גם זה נדיב בעיני, כי אין מלים שתוחמות את העניין, הכל הרי כבר נאמר, הכל דובר, וככה שום דבר עכשיו לא יתמסגר ויוגבל לאותיות ולמלים", אומרת הדר.

אנשים שקרובים למישהו שהתאבד מתמודדים עם תחושות אשמה, מנסים לחפש איפה טעו, מה היו יכולים לעשות כדי למנוע את המעשה. האם השיחות הארוכות שניהלתם איתו על הנושא איפשרו לכם לחמוק מהתחושות הללו?

"לחמוק לא הייתי אומרת. לא צריך להגזים", מחייכת הדר. מייק מבהיר שלפחות לא נותר עם התחושה שהיה משהו שהוא יכול וצריך היה לומר, ולא אמר. "תמיד יכולתי להתכונן לשיחה הבאה, לחזור עם גישה אחרת, ותמיד הוא היה מוכן לדבר. זה אף פעם לא הגיע לכדי איומים מצדו, אבל זה תמיד היה על השולחן. קיוויתי שהוא לא יעשה את זה, אבל זה לא שבדיוק הכנתי איזה טיעון ברזל שיכול היה להכריע את הוויכוח".

הדר: "גם אני לא. הרעיון של להסתכל על בן אדם גם אם הוא בגובה 60 ס"מ, ולהבין שהוא אדם שלם, יש לזה משמעות. לכבד אותו, להביט עליו בגובה העיניים, ולהבין שיש עניין של בחירה ותקשורת והסבר. דיברנו, המון דיברנו, דיברנו את עצמנו, וזהו. כמו שלו מותר לחשוב דברים, גם לי מותר. לא הייתי רוצה לכלוא אותו, לא הייתי רוצה לכפות אותו בכתונת משוגעים, לא הייתי רוצה למנוע ממנו את מה שהוא היה. ומה שהוא היה זה הילד שלנו, שהרג את עצמו".

מייק: "מה היו האפשרויות שלנו? להתנפל עליו ולהחזיק אותו ולא לתת לו לזוז. או להמשיך לדבר על זה, ובמקביל להיעזר בסיוע מקצועי ופסיכולוגי. וזה מה שעשינו. ניסינו לכוון אותו תמיד לבחירה בחיים, וזה היה הכלי הכי חזק שלנו, להבטיח שיהיו עוד אתגרים שהוא יצליח בהם, שיגלה עוד יכולות שלו. היה לי ברור לחלוטין שנגיע לכך שינהל אורח חיים של מבוגר, כולל זוגיות, עבודה, רישיון נהיגה. נכון, בגלל האספרגר היו אצלו יותר שלבים בסולם, יותר צעדים, אבל בסופו של דבר הוא היה מגיע לכל זה. יש תחושה של פספוס, אנחנו מתגעגעים נורא. חד משמעית, הוא לא היה אמור לעשות מה שעשה. אבל ברגע שכבר עשה, אני מכבד את זה. הוא הרי לא עשה את זה כדי לנצח בוויכוח. היה לנו ויכוח מתמשך בעניין, ואנחנו לא הצלחנו לשכנע אותו. המעשה שלו הוא עדות לכך שהנושא הזה הסתיים, נסגר. הסוגיה הוכרעה." 

מתמודדים מדברים

חולים, שביניהם מטפלים, מדברים על ההתמודדות שלהם עם מחלת הנפש שלהם, כשחלקם משני עברי המתרס - מטפלים ומטופלים.
נפשות - קהילה שקמה לפני כמה שנים - אירועים שקשורים בבריאות הנפש במרחב הציבורי.
בשדה האמנות בישראל כמעט ולא מתקיים שיח על מוגבלות וא.נשים עם מוגבלות נעדרים ממנו כאמנים.ות, כאוצרים.ות וכקהל.
סדרת ימי עיון חדשה במקרר מפנה זרקור לאנשים עם מוגבלות ולשיח אודות מוגבלות מתוך אמונה שהעיסוק בכך רלוונטי לכל אדם באשר הוא, לכלל החברה ולשדה האמנותי בפרט. ביום העיון הקרוב נתמקד באמנים.ות ובאקטיביסטים.ות אשר מתייחסים להתמודדות הנפשית ביצירותיהם ובפועלם וכן בסוגיות חברתיות ופוליטיות בעולם בריאות הנפש והממסד הפסיכיאטרי.

דוברות.ים:

18:45 -19:00 ד"ר רונאל קרן: האופרה שכתב "אלוהים במחלקה הסגורה" וההחלטה לבצע אותה בבית החולים הפסיכיאטרי באר יעקב בהשתתפות מטופלים, מטפלים והקהל הרחב.
 
19:00 -19:15 עמרי מרידור: "נפשות" קהילה המעודדת ומקיימת ארועי תרבות אמנות ושיח ועל מקומו של המתמודד מול הקהילה, על קהילתיות ונקודות חיבור מאפשרות.
 
19:15 - 19:30 הדר הירש: דברים שרציתי להגיד על ירדן - הדר הירש על בנה ירדן הירש, אמן רב תחומי (ציור, פיסול, קומיקס, אנימציה, פרפורמנס) ששם קץ לחייו בטרם היה בן עשרים. על עבודתו וחייו כאמן יוצר.
 
19:30 - 19:45 רינת שניידובר: הקושי להפריד בין אמנות לחיים והאופן בו ההתמודדות הנפשית מתבטאת בספריה ובעבודות האמנות שלה.
 
19:45 - 20:00 קרן גלר תדבר על מיצב וידאו "סינדרום פירנצה" המעלה שאלות אודות התנהגות אנושית, הפרעות נפשיות ועוסק בהקשרים בין מילה ודימוי, הגדרה והתנהגות, תופעה וקטגוריה.
 
20:00 -20:15 מיכל היימן: הצלם והשומרת, 1880-1855
 
20:15 סיכום, סדנה והזמנה לפעולה: רות ביגר ואיריס פשדצקי


*בין ההרצאות ענבל אשל כהנסקי תקרא משיריה שמו של יום העיון לקוח מאחד משיריה אלה *האירוע ילווה בתמלול סימולטני