ביפולרית - מה שמעניין בעלי הפרעת מצב רוח, בני משפחה וחברים - דיכאון, חרדה, מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית - דליה רביקוביץ הייתה בדיכאון

מה שמעניין בעלי הפרעות מצב רוח וקרוביהם
דיכאון | חרדה | מאניה דיפרסיה | אישיות גבולית

חפש
Facebook

 דליה רביקוביץ' הייתה בדיכאון

חייה של רביקוביץ אופיינו במסכת של דיכאונות ויציאה מהם.

דבר זה השתקף בשיריה שחשפו את סערות נפשה, שנעה בין חיות אדירה והרצון להיות מעורבת בכל עניין פוליטי ומוסרי, לבין דיכאונות ומספר ניסיונות התאבדות.
שלושה שבועות לפני יום הולדתה השישי נהרג אביה בתאונת דרכים. לאחר התאונה עברה המשפחה לקיבוץ, שם סבלה רביקוביץ' מנידוי והשפלה.
להמשך הביוגרפיה>>

 

 

הדיכאון על פי דליה רביקוביץ

הדיכאון: חסרונותיו ויתרונותיו על פי חייה של דליה רביקוביץ

מאת רן לוי

השיר "מים רבים" ממחיש לנו את החסרונות והיתרונות בהתקף דיכאון. הסנסיטיזציה הרגשית החזקה, היכולות לחוות את עצמך "בעוצמה מוגברת", להבין להקשיב להכיר ולדעת את עצמך לעמוק לטוב ולרע יכולה לתפקד הן כיתרון והן כחיסרון.
השיר  נכתב על ידי המשוררת דליה רביקוביץ ז"ל אשר היתה ידועה בהתקפי הדיכאון החוזרים והנשנים שלה.
בעזרת מספר מצומצם ומוקפד של מילים מצליחה רביקוביץ להעביר לקורא את הייאוש, חוסר התקווה והדכדוך שנושא עימו הדיכאון.

פורטרט/ דליה רביקוביץ

היא יושבת ימים רבים בביתה, היא קוראת עיתונים.
היא איננה עושה מה שהיתה רוצה לעשות. יש לה עיכובים.
היא רוצה וניל הרבה וניל. תן לה וניל.
בחורף קר לה קר לה ממש קר לה יותר מאשר לאחרים.
היא מתלבשת היטב ועדין קר לה. היא רוצה וניל.
היא לא נולדה אתמול אם זה מה שאתה חושב
זאת לא הפעם הראשנה שקר לה
לא פעם ראשונה חורף ובעצם גם הקיץ איננו נעים
היא קוראת עיתונים יותר משהיתה רוצה".

משא הבדידות

מחוץ לדיכאון הקליני ועם ספר סיפורים חדש, אישי מאוד, דליה רביקוביץ נפתחת. במילים נוקבות היא מספרת על הקשר הטראגי עם אמה, מות אביה, ההתאבדויות במשפחתה, כישלונה באהבה, החרדה מהזדקנות בודדה, קשייה הכלכליים, מעגל החברים התומך והזעם מול הפוליטיקה והתרבות בישראל. ועדיין, היא מרגישה, יש דור המשך לעשייה ויש סיכוי לאהבה - אפילו בשבילה

פורסם:  09.12.09 , YNET

הבית שגרו בו היה בסמוך לבית החרושת "קשת" שארובתו פלטה פיח בלי הרף. הפיח הכתים את חיתולי התאומים שהיו תלויים על הגג ומיכל אספה את החיתולים המנוקדים בפיח ואמרה ללוי, "לוינקה, בוא נברח-מפה‭,"‬ והוא אמר, "לאן נברח‭"?‬. ובאותו יום, או כמה ימים מאוחר יותר, חצה את הכביש ופגעה בו מכונית שנסעה במהירות מטורפת. כל איבריו החיצוניים נותרו שלמים, וחבל שלא נתנו לבת השש להביט בו לאחר שמת. ובאותו היום התרסקה המשפחה. כשמיכל כבר היתה חולה סיעודית וכמעט לא דיברה, תליתי בחדרה את תמונתו של לוי. היא היתה אישה זקנה והוא נשאר צעיר לנצח, כאילו נהרג על גבעת התחמושת ולא על הכביש הראשי. מתוך "קיצור תולדות מיכל‭,"‬ הסיפור הפותח את הספר "באה והלכה") ‭

‬דליה רביקוביץ היתה בת שש כשאביה, לוי רביקוביץ, נדרס למוות, ואמה מיכל התאלמנה.

בקובץ הסיפורים החדש שלה, "באה והלכה" היוצא לאור בימים אלו בהוצאת מודן, היא קוראת לאביה בשמו האמיתי, לוי, לאמא היא קוראת בשמה,  מיכל, לשני אחיה היא קוראת "התאומים"

ואת עצמה היא מכנה "בת השש" - הגיל שבו היתה כשקרתה הטרגדיה.

"אני מגדירה את עצמי 'בת השש' כי בגיל שש החיים שלי נפגעו באופן קשה‭,"‬ היא מסבירה. "אם אבא שלי לא היה מת, יכול להיות שלא הייתי חוטפת בכלל את מחלת הדיכאון שאני סובלת ממנה. זו מחלה אורגנית חד-קוטבית. יכול להיות שזה אף פעם לא היה מתפרץ. זאת מחלה מאוד תלוית נסיבות‭."‬
בקיץ האחרון, בתקופה טובה שלה, כתבה רביקוביץ כ‭50-‬ סיפורים, מרביתם לאורך לילות נטולי שינה. דווקא הסיפורים שבהם היא עושה חשבון נוקב וקשה עם חייה - ושיש בהם הומור אבל אין סליחה - עזרו לה לצאת מהמשבר. "בלילה יש איזו צלילות‭,"‬ היא אומרת. "לפעמים אני גם אוהבת את היום. אבל לפעמים אני לא אוהבת שום דבר, לא את היום ולא את הלילה‭."‬ ומי שמכיר אותה לעולם לא יתקשר אליה לפני שלוש בצהריים.
את כתב היד המקורי סיימה במשפטים: "אני קיבלתי את פרס ישראל בשנת החמישים למדינה אבל מאז הוצאתי את כל הכסף. זה לא הרבה כסף. בנובמבר הבא תיוולד נכדתי הראשונה. יקראו לה על שמי, כי אני כבר לא אהיה‭."‬ אחר כך הגיעה עורכת הספר וחברתה הטובה, הסופרת אורלי קסטל-בלום, ומחקה את המשפט האחרון. "היא אמרה לי שיש כאן יותר מדי רחמים עצמיים‭,"‬ מסבירה רביקוביץ.

והספר נכתב מתוך רחמים עצמיים?

"כולנו חוטאים ברחמים עצמיים. התחלתי לכתוב בשלהי הדיכאון. זה היה הדיכאון הממושך ביותר שלי. היו רגעים שחשבתי שממנו כבר לא אצא, והספר הוציא אותי החוצה. נתליתי בכתיבה כמו בחבל, ופתאום הרגשתי כוח. כשאני בדיכאון, אני באפיסת כוחות מוחלטת. ופתאום היה לי את הכוח הזה לשבת ולכתוב. הרגשתי כמו ידיים חסרות שרירים שמתמלאות שרירים. ראיתי שכתיבה, בניגוד לשירה, זה דבר שדורש משמעת כתיבה, והאמת היא שהמשמעת הזו, של כתיבה יומיומית, היתה מאוד טובה לי‭."‬
ולמרות שהמשפט הסופני שנעל במקור את הספר נמחק לבסוף, נוכח המוות - ספציפי פחות - לכל אורכו. בסיפור "הנכד הבכור", ‬למשל, רביקוביץ כותבת: "ככל שאדם מתבגר הוא מאבד סבתות וסבים, ואחר כך מאבד את ההורים, ולבסוף הוא נשאר בקו הראשון לבדו, וטוב שתהיה לו אישה טובה וחברים טובים כי משא הבדידות הוא משא כבד‭."‬

כיום, רביקוביץ אומרת, היא יודעת שלא תתאבד:

"אני לא פוחדת מהמוות. אני פוחדת ממוות בחיים. אבל מאז שעידו (בנה, כיום בן 26 - א"ל) נולד, אפילו שיש לי דחפים, ברור לי שלא אתאבד, בגלל שהחיים שלי כבר לא יכולים ממש להתרוקן. אני נלחמת במחלה הזאת ולפעמים יכולה לה‭."‬

הפגישות בינינו נערכות בבית קפה קטן בפינת הרחובות מאפו ובן-יהודה בתל-אביב, לא רחוק מהבית שלה. זה מקום שהיא מרבה לשבת בו. רביקוביץ מגיעה לפגישות בחולצות חורפיות יפות, מבטיחה שתצטלם לעיתון בסוודר אדום, אולי גם תחליף חולצה במהלך הצילומים. "אני אוהבת מלבושים, יש לי תאווה לבגדים יפים‭,"‬ היא אומרת. "כשאני במצב רוח טוב, אני קונה בגדים‭."‬ אבל לבסוף, עד שהגענו ליום הצילומים, התהפך מצב רוחה והסוודר האדום נשאר במגירה. ככה רביקוביץ כיום; צריך לתפוס אותה בשעות הטובות והססגוניות שלה. אז היא נפלאה, מצחיקה, חדה. כשהיא שוקעת, אין עם מי לדבר.
החומרים בספר, כאמור, אישיים מאוד. במקור קראה רביקוביץ לספר "חיי מיכל‭,"‬ על שם אמה, שנפטרה לפני שבע שנים. "בעצם כל כתיבת הספר התחילה בפירעון חוב‭,"‬ היא אומרת. "הייתי חייבת לאמא שלי. פתאום הבנתי שכתבתי על אבא בשירים שלי ממש בלי סוף, ואמא שלי נשארה כאילו לא נוכחת. כנראה שפירעון החוב הזה הוליד את הסיפורים האחרים, על דברים אחרים. בכל מקרה, לא יכולתי להתחיל בשום דבר אחר מלבד במוות של אמא‭."‬

מה היה הקונפליקט העיקרי ביניכן?

"אמא שלי היתה פוריטנית, וזה מה שהפריד בינינו. פוריטניות לא רק בענייני מין, אלא גם בענייני הנאות. אמא שלי לא רדפה הנאות, היתה לה מין נוכחות של נזיפה. היא הסתייגה מדברים שגרמו לי הנאה כשהייתי בריאה, ואז, כששוב הייתי במיטה, היתה חורשת את העיר להביא לי תרופות וספרים ואוכל‭."‬

בסיפור הפותח את הקובץ מתארת רביקוביץ נסיעה עם אמה ושני אחיה התאומים לקיבוץ גבע, לשם עקרו שלושה חודשים לאחר מות אביה. המעבר לקיבוץ, והניסיון להתחיל בו חיים חדשים, הותירו בה טראומה. כך היא כותבת:

מלפנים נסעה משאית הרהיטים ומאחוריה המשפחה בטקסי (מונית‭.(‬ כשהגיעו לגבעה אחת לפני עפולה פרצה מיכל בבכי. בתה בת השש נבהלה, והתאומים בני חצי שנה לא הגיבו. בקיבוץ, כשפרקו את הרהיטים וסידרו אותם בחדר, התברר שטבלת השולחן נשברה. לא תוקן השולחן הזה מאז. המיטות, אחת תחתונה מוסעת בחריקה מדי לילה, ואחת עליונה, מכוסה במרבד ורוד, עמדו סמוכות לקיר הצפוני ליד השולחן.

בת השש נשארה לגור עם מיכל בחדר ולא עברה לבית הילדים. מיכל לא הקפידה על סידור המיטות ולפעמים נרדמו שתיהן בבגדים על המרבד הוורוד, מכוסות בשמיכה. בת השש לא אהבה את העזובה והרישול. כל ערב היתה מקפלת את בגדיה באופן מסודר על הכיסא‭...‬

מיכל מתה בראשית האביב, בקיבוץ אחר, לאחר שמונה שנים של שיתוק חלקי ואלם שקיבלה על עצמה כי לא היה לה עם מי לדבר. לאחר שמונה שנים היא חדלה לאכול ושמטה את ראשה לפנים. כשביקשו ממנה, מיכל תפקחי את העיניים, היא עצמה אותן בכוח. לא האכילו אותה באונס ורק מרחו את שפתיה במישרה של דבש מדולל והיו הופכים אותה מדי שעתיים כדי שלא ייווצרו פצעי לחץ. (מתוך הסיפור "קיצור תולדות מיכל‭("‬

"אני זוכרת את הבכי של אמא כשהיינו בגבעה‭,"‬ אומרת רביקוביץ.

"היא היתה מורה והוזמנה ללמד שם, והיה בדרך בכי. אני חושבת שהיא פחדה ממה שמצפה לה. בנוסף לזה, זה בעצם היה המעשה המוחשי הראשון שהיא עשתה אחרי מות אבא. החיים שלה נחצו שם, בנסיעה הזו. גם החיים שלי. כל אורח החיים. אני לא במצוקה כלכלית, אבל העובדה שההוצאות שלי גדולות מההכנסות מאוד מפחידה אותי. ואני מרגישה מבוישת שבגילי אני עדיין חיה על חשבון אמא שלי - למרות שזה היה דבר שאמא חזתה מראש, לכן השאירה לי את רוב הכסף שלה. אם אני אאריך ימים, אמצא את עצמי מול שוקת שבורה משא הבדידות שלי השתנה מאוד לרעה. לפני כן גרנו ברמת-גן, ברחוב ז'בוטינסקי. אני הייתי די מרוצה מעצמי, ובעיקר ההורים שלי היו מאוד מרוצים ממני. זו היתה משפחה הרמונית. ופתאום, כשאבא שלי נהרג, הכל התנפץ. עברנו למקום אחר, שהיה מאוד לא מתאים לי. גם אמא שלי נעשתה אחרת, חסרת ישע. הבית הפך למבולגן, לעזובה. היתה הזנחה בבית ובעיקר הרגשה של חסר, כאילו כולנו בהמתנה לאבא שיחזור ויכניס לבית סדר. היא היתה ישנה לפעמים בבגדים, והבית היה מאוס‭."‬

בחג האהבה האחרון פירסמת שיר בעיתון, "חג אהבה בלי אמא‭."‬

"אילו היה מתאפשר לי להגיד לה היום משפט אחד, אולי הייתי אומרת לה שאני אוהבת אותה. לא אמרתי לה את זה אף פעם, אני חושבת שגם לעצמי לא אמרתי את זה בתקופה הבוגרת שלי. כשעברתי לחיפה, בגיל ‭,13‬ אחרי שעזבתי את הקיבוץ והתגוררתי אצל משפחות אומנות, כתבתי לה מכתב אהבה והוא נראה לי אחר כך כל כך נרגש, שלא שלחתי אותו. מאוד התגעגעתי אליה בהתחלה, כשהתגלגלתי בין כל המשפחות האומנות האלה, אבל גם הודיתי לה, כי היא היתה צריכה הרבה אומץ בשביל להסכים להוציא אותי מהקיבוץ. אבל לא זכרתי לה את זה מספיק בחייה".

בסיפור "סהרה באה והלכה" מתארת רביקוביץ את יחסיה המורכבים עם אמה

בין השאר את האופן שבו המשיכה האם לפרנס עד גיל מאוחר את בתה, ש"לא היה לה מקצוע מוגדר‭."‬ רביקוביץ מודה כי לא הצליחה להתנתק מאמה גם לאחר הגיל המקובל. "לא עשינו את הניתוק בגלל כל מיני אילוצים, למשל שהיינו צריכות לגור יחד, וזה היה ממש נורא‭,"‬ היא נזכרת. "היה משהו אקסטרווגנטי בהתנהגות שלי. זה לא התאים לאמא, האופן שבו הייתי רוכשת חברים בקלות, וגם בני זוג. משהו בהתנהגות שלי לא היה לטעמה. היא לא סמכה עליי בשום נושא. תמיד חשבה - אדם שמבזבז כל כך הרבה כסף, איך אפשר לסמוך עליו. אני בכלל לא בזבזתי כל כך הרבה כסף, זה רק במושגים פוריטניים נראה לה ככה, אבל זה היה כסף שלה. היא היתה מכסה לי את האוברדראפט בלי להגיד מילה.

"דיברנו מעט. אני לא יודעת, למשל, אם היא קראה אי פעם את השירים שלי.

יחד עם זה היא הקדישה לי את כל חייה וכמעט את כל כספה. היא חרדה לי. בגלל הנפילות, בגלל הגירושים, בגלל שהיה משהו לא בטוח בחיים שלי. אני חושבת שהיא היתה מתוסכלת מזה שהיא יכלה לעזור לי רק בכסף‭."‬

רק בתקופה האחרונה לחייה, מספרת רביקוביץ, לאחר שבץ מוחי שעברה, התנתקה ממנה האם כמעט לחלוטין.

"היא היתה יושבת בכורסה וקוראת את עיתון 'למתחיל' מהסוף להתחלה ומההתחלה לסוף כי ממילא לא זכרה מה שקראה. היא עברה באופן די מהיר לשתיקה מוחלטת ורק מי שהתעקש הצליח לדובב אותה. היא בעצמה כבר לא רצתה יותר לחיות.

יום אחד היא הפסיקה לאכול. ועידו, הבן שלי, ניסה לדבר אליה דברי אהבה. והיא לא הגיבה. ואז אמרתי לו, 'עידו, תעזוב, היא כבר התרחקה מאתנו‭.'‬ כי אם היא לא הגיבה לעידו, זאת אומרת שהיא התנתקה לגמרי. כי את עידו היא באמת אהבה כמו בן".

על אביה דווקא הרבתה רביקוביץ לכתוב. בשירים שלה קראה לו "האיש שהיה משכבר הימים אבא שלי‭."‬ למרות שנגעה בשירתה גם במוות שלו, מיעטה לדבר על כך. בפרק "אבא של‭"...‬ בספרה, היא כותבת:

מי מכיר את אבא של דליה? מי זוכר את אבא של דליה‭...?‬ איך אפשר לזכור מישהו שמת לפני יותר משישים שנה? איך אפשר לזכור את מכנסי החאקי שלו וגרבי הברך ומצחו הגבוה ואת שירי המשוררת אלישבע שאהב ושירי חיים לנסקי? מי יכול לזכור את אבא של דליה כשעברו שלושה דורות מאז שמת, ויש לו כבר שבעה נכדים ו‭45-‬ נינים, שחלקם אפילו אינם מכירים זה את זה‭...‬

בעצם נשארת ילדה מיותמת גם בבגרותך.

"אני חושבת שלא נפרדתי מהתפקיד, אבל במידה מסוימת, מי שהציל אותי זה הבן שלי. כשנולד ידעתי שהוא אדם שאף פעם לא יעזוב אותי. כמו שאבא לא עוזב את הילדים, ידעתי שגם הבן שלי בא בשביל להישאר.

הוא לא אורח. כל האחרים בחיי היו אנשים שעוזבים. עד היום אני מחכה לאבא שלי שיחזור.

אבא שלי היה מהנדס חשמל, ואני בחשמל לא מתעסקת. מה זה לא מתעסקת? כל דבר שקשור באלקטרוניקה, זה לא בשבילי. אני בקושי יודעת להפעיל את הווידאו, כי אני חושבת שאני בעצם מחכה שאבא שלי יבוא ויפעיל אותו.

"כשהוא נהרג לא אמרו לי מיד שהוא מת, ככה שאני לא יכולה לשים את האצבע על נקודה שבה תפסתי שאבא שלי לא יחזור.

אבל אני זוכרת את היום שאבא נהרג. בדיוק הלכנו לטייל, אמא שלי ואחיי התאומים שהיו עוד תינוקות ואני. ופתאום איזו אישה עצרה אותה ואמרה לה משהו, היא מיהרה לחזור הביתה וראיתי מהומה גדולה בחצר. וסבא שלי התעלף בחצר וכולם שפכו עליו מים והוא בכה. אז הייתי בטוחה שסבא שלי נפגע בתאונה. הסתירו ממני. בעצם גיליתי את זה בסוף בעצמי. עברנו לקיבוץ ובהתחלה אמרו לי שהוא נפצע קשה ושהוא מתרפא. אז המשכתי לחשוב שהוא מתרפא. כשהיינו בקיבוץ חיכיתי שאבא יבוא ויציל אותי. יום אחד אמרתי לאיזו ילדה בקיבוץ, שאני חושבת שאולי אבא שלי מת. אז היא אמרה לי, 'מה, את לא יודעת‭'?‬ האמת היא שלא הייתי לגמרי מופתעת, אבל חשבתי שיש בזה משהו לא הגון שככה אני צריכה לגלות שאבא לא חי‭."‬

מה את זוכרת ממנו?

"ההורים שלי כתבו עליי יומן.

בגיל שלוש שברתי את עצם הבריח, והגבתי על זה בצורה מאוד קשה. ואבא שלי כתב שם שהפצע הגופני יתרפא, אבל הוא לא בטוח לגבי הפצע שבנפש. הוא זיהה בי כבר אז את הרגישות המופרזת‭."‬

כמו אלתרמן מול בתו תרצה אתר, כשהוא כתב לה את "שימרי נפשך‭."‬

"כן, אבל לאלתרמן לקח שנים עד שהוא זיהה מה קורה לתרצה. ואבא, כשהייתי ממש פעוטה, הוא תפס אותי נכון. הוא כותב גם על העצלות שלי, אבל הוא כותב את זה מאוד בחיבה. הוא מספר איך למרות העצלות הטבעית שלי, רקמתי מפית לחתן של בת דודה שלי‭."‬

באחד השירים המוקדמים שלך כתבת: "קווים של עשן נטו במלוכסן / ואבא שלי הכה אותי / כל העומדים צחקו למראה / מה שסיפרתי אמת ויציב".  ‬

"בגלל השיר הזה, יש כאלה שמציגים אותי כילדה מוכה. אבל האמת היא שקיבלתי מאבא מכות פעמיים בחיי. זאת היתה פשוט סיטואציה מאוד מביכה. התארחנו בנהלל אצל איזו משפחה. היתה שם ילדה בגילי ואני היכיתי אותה. ואבא שלי אמר שלא מכים מארחת, ושאני אגיד לו באיזו יד הכיתי אותה. אז אמרתי לו שאני לא זוכרת. אז הוא אמר שהוא יכה אותי על שתי הידיים. ואני חושבת שהוא באמת עשה את זה מתוך מבוכה".

משפחה

האם אני מגנה את משה שטרף את נפשו בכפו? כלל וכלל לא. לפעמים אדם חייב לבחור בכל דרך שהיא כדי להשתחרר מעינויי נפשו. הוא עשה מעשה נואש ושילם על כך מחיר. הוא מת בבדידות, ללא כל נפש קרובה לידו. עברו כבר שבעים שנה, ואיש אינו זוכר את משה, לא לטוב ולא לרע. שום איש אינו זוכר אותו מלבדי, ולכן רשמתי פה את המעט מן המעט שניתן לספר עליו. (מתוך הסיפור "הדוד משה הראשון‭("‬

משך שנים נמנעה רביקוביץ מלדבר על הדוד משה, שהתאבד בירייה ושתמונתו תלויה בביתה.

גם על דודתה מרים, שהיתה בת זוגו של אביה לפני אמה והתאבדה מעט לאחר שרביקוביץ נולדה, היא כותבת באריכות רק עכשיו, בספר החדש.

נדמה ששני מקרי ההתאבדות הללו מטילים, מבחינתה, צל כבד על משפחתה - משפחה עם סודות, כפי שהיא מודה, "ומשפחה עם סודות היא לא משפחה בריאה‭."‬

מאיפה הצורך לכתוב על הדוד שהתאבד?

"אני מרגישה איכשהו קשורה אליו. מלבדי אף אחד לא זוכר אותו, והדוד משה היה מועד לפורענות מהתחלה כי היתה בו רגישות מיוחדת. מילדותו היה אדם קצת מסתגר.

הוא רצה להיות מנהיג ציוני ורק בגלל הלחץ של סבתא שלי נסע ללמוד הנדסת חשמל. הוא נכשל בבחינות, וכנראה בגלל שהיה במרחק כזה ממשפחתו ולא היתה לו שום תמיכה, ועם ידידים היה לו קושי - הוא לא היה מתיידד בקלות ונחשב ליהיר - והיתה לו גם אהבה נכזבת לאישה נשואה - בסוף הוא ירה בעצמו. אני אספתי את הסיפור הזה שלו ועבדתי עליו כמו עבודת פסיפס. נמשכתי לסיפור וחקרתי אותו גם כי הרגשתי שאני חייבת את זה לאבא שלי, שמאוד אהב אותו. אני יודעת שהוא אהב אותו מתוך שירים שכתב. יש שורה חוזרת אצל אבי בשירים: 'אח לי היה ואיננו‭."'‬

על דודתך מרים, שאהבה את אביך והיתה זוגתו לפני אמך, את כותבת בספר שהיא קיבלה מלגה ללמוד בלונדון "ושם הכניסה את ראשה לתנור גז, והמבוגרת באחיות נסעה להביא את ארונה‭."‬ את לא מזכירה איך כל זה השפיע על אמא שלך ועלייך.

"היו שנים שהסתובבתי קצת אשמה בגלל המוות של מרים. התחושה היתה שהיא לא הצליחה להתמודד עם האושר של אבא ואמא שלי כשנולדתי.

אמא, ברוב תמימות, כתבה לה ותיארה לה את הדברים. אני לא יודעת מה אמא שלי חשבה על מרים כל השנים, לא דיברנו על זה אף פעם. אני רק יודעת שיש מכתבים שאחותה כתבה לה ויש בהם הרבה מרירות. יותר מזה אני לא רוצה לפרט. זו היתה פשוט טרגדיה, משום שלא היו בה אשמים‭." ‬

הטרגדיות המשפחתיות האלה השליכו עלייך?

"אני יודעת שבמשפחה שלי זה קרה, ומשום כך אולי זו בעיניי אפשרות יותר לגיטימית. אני חושבת שיש מצולות של כאב שלא כל אדם מגיע אליהן, אבל ברגע שאדם מגיע אליהן הוא יודע שהן יחזרו כל ימי חייו‭."‬

מתי איבדת לראשונה את הרצון לחיות?

"אני לא יכולה לדבר היום במושגים של אובדן הרצון לחיות. אני זוכרת שבקיבוץ היתה לי בפעם הראשונה הרגשה שאם לא יוציאו אותי משם, אני אמות.

המחלה עצמה התחילה בגיל ‭.27‬ פתאום היתה לי תקופה ממושכת שבה חייתי בסבל רצוף, יום אחרי יום אחרי יום. בהתחלה הסתרתי את מצבי, אמרתי שיש לי דלקת פרקים. רק בפעם האחרונה, בנפילה האחרונה, הבנתי שאני אישה חולה‭."‬ 

דיכאון  - "כמו צוללת שמגיחה"

כוכי רוצה לרזות, סימי רוצה לרזות, כל הצוות רוצה לרזות, ורק החולים משמינים מחוסר תנועה ומהרבה אוכל מטוגן. הם מקבלים חמש ארוחות ליום אבל יותר מדי לחם וריבה‭...‬ כל הלילה תורן המשמרת עובר בחדרים עם פנס לבדוק שאין מתאבדים במחלקה, בינתיים הוא מעיר את הישנים אבל הוא לא נותן להם להתאבד. כל יום שלישי יש ביקור רופאים בשמונה ומשנים לחולים את התרופות אם צריך‭...‬ מי שהשתפר אומרים לו, התקדמת יפה, אולי בעוד חודש נשלח אותך להוסטל. (מתוך הסיפור "עופרה‭("‬

דווקא בסיפורים שנוגעים בהתמודדות עם האשפוז יוצא ממך הומור.

"במבט לאחור, הדמויות שם היו גרוטסקיות בעיניי, בעיקר הדמות של אם הבית שהיתה פורצת לחדר וצועקת 'לקום לסדר את המיטות, לקום לסדר את המיטות‭,'‬ ואני לא הבנתי את הצירוף הזה - כי לקום זה מספיק קשה, למה גם לסדר את המיטה?

"לאנשים לא טוב שם. אני חושבת שבבתי חולים לחולי נפש לא ממש מטפלים באנשים אלא מתחזקים אותם. אין מקום שבו כל כך משתלטים על חולים כמו בבית חולים לחולי נפש. למשל כשאדם לא יכול לישון, אומרים לו 'תשכב במיטה ותנסה לישון‭.'‬ חולה - לפחות חולה דיכאון - יודע מה טוב בשבילו‭."‬ 

מה טוב בשבילך כשאת בדיכאון?

"ללכת עם הדיכאון ולא נגדו, כי דיכאון גם משרת משהו; זו תקופה של צבירת כוחות.

בהתחלה אני שוכבת ולא רוצה לעשות כלום, מחכה שהזמן יעבור. משלב מסוים, כשאני מצליחה להתרכז, מה שאני רוצה לעשות זה לקרוא‭."‬ 

מה קורה לך כשהמחלה תוקפת?

"הרגשה של כאב שאי-אפשר להפסיק אותו. אנשים לפעמים מתבלבלים, אבל אני לא מאבדת קשר עם המציאות. יש סימפטומים קבועים כשזה בא; אני נעשית נורא קמצנית, ואין לי איך להעביר את הזמן. אני פשוט מרגישה חסרת תקווה. ואז, יום אחד, אני יוצאת מזה כמו צוללת שמגיחה מתוך הים. יום אחד זה פשוט נעלם. פתאום אני מסוגלת להתאפר. ואני פתאום רוצה לבשל, ואני רוצה לקנות בגדים כמובן. ואני רוצה שוב לקנות את הליטוגרפיה של שאגאל שראיתי פעם בחנות עתיקות. אלה הסימנים. אבל אני כל הזמן צריכה להיזהר שזה לא יחזור. אני לא נפגשת עם אנשים שיכולים לפגוע, ולעומת זה אני מאוד מתקרבת לאנשים שעושים לי תחושה טובה. יש לי קבוצה של חברים שאני מאוד אוהבת‭."‬

היית מצרפת את עצמך לשורת היוצרות שהתמודדו עם דיכאון, כמו וירג'יניה וולף, סילביה פלאת, רחל?

"מה שקרה לרחל זה לא רק המחלה; זה גם שבודדו אותה בגלל המחלה. וזה כמעט כמו גזירת גורל שרחל מתה בדיוק כשהייתי בגיל שהבן שלי נולד, ואני כאילו קיבלתי עוד פרשת חיים נוספת במתנה, כי אם עידו לא היה נולד, יכול להיות שהייתי מתה.

אני חושבת שרחל תפסה בדיוק כמוני את עניין הילד. היתה לה מחלה גופנית, בשונה מהמחלה שלי, וזו לא מחלה שניתן היה לעצור אז, אבל ייתכן שאם היה לה ילד, היא לא היתה כל כך מרת נפש.
מקובל לחשוב שאמנות מקורה בכאב.

אני חושבת שאמנות מקורה באיזו רגישות שהיא גם פתח לכאב.

וזה אולי מה שמשותף לנו. ביני לבין רחל אני רואה קרבה. אני רוצה להיראות כממשיכה שלה. אני חושבת שהקרבה בינינו היא גם במחאה. אצל הרבה משוררות אני מוצאת תלונה ותחנונים ובסוף זה מתגלגל לרחמים עצמיים. אצל רחל זה מתגלגל למאבק, אפילו כשהיא כותבת את 'אשתו' היא כותבת בכוח‭."‬

כמשוררת, רביקוביץ חשה כי אהבת הקהל לאו דווקא פינקה אותה. "העובדה שאני משוררת מוכרת היתה בעוכריי‭,"‬ היא אומרת, "משום שבארץ יש עדיין תרבות מאוד מצ'ואיסטית. גברים לא כל כך אוהבים אישה מצליחה. אני חושבת שיש גברים רבים שלא ייצרו איתי קשר דווקא בגלל ההצלחה שלי. אני אתן דוגמה לא רומנטית. פעם אמרה לי מישהי שיש קבוצה שמאוד מעריצה אותי. אז אמרתי, המזגן שלי מקולקל, אולי מישהו יכול לבוא לתקן אותו? אף אחד לא קם. ההערכה אליי כמשוררת לא מתורגמת לחום של חולין.

אני לא מחפשת הערצה. אולי להפך. הערצה מפחידה אותי. מה שאני מחפשת זה ידידות של כל יום. ואהבה‭."‬

 מפתיע לגלות את הפער הזה בין העוצמה שלך כמשוררת והחולשה כאישה.

"משום שאין שום קשר בין כוח חיות לבין כוח השירה.

כל חיי חתרתי לאהבה; זה המקום שכולנו רוצים להגיע אליו. חתרתי, ולא תמיד הגעתי. היו גברים שבנקודת הזמן ההיא היו מאוד משמעותיים לגביי, אבל זה חלף עם הרוח‭."‬

מה הלקח?  

"שאני פשוט לא בחרתי גברים נכונים. כי אני חושבת שחסר לי המנגנון של הבחירה הנכונה. אני תולה את זה בזה שלא היה לי אבא שישנן לי את ההבחנה הזאת בין טוב לרע. אני חושבת שיש לי הרבה מקרים של טעות בזיהוי, שאני מכירה מישהו ולא תופסת אותו בצורה נכונה. ופתאום המראה מתבהר לי ואני רואה שזה לא האיש שחיפשתי. ובדיעבד אני נוזפת בעצמי על הטעויות בשיפוט. אני חושבת שכיום אני הרבה יותר זהירה ממה שהייתי. בשום מקום עוד לא מצאתי מישהו שיהיה ברמה של אבא שלי. זו הדמות שאני מחפשת. שזה אומר קודם כל אידאליזם, ושנית, יושר מוחלט. הרבה נכונות לתת. תראי, חיי המשפחה שלי, ההורים שלי, היו כל כך הרמוניים, שזה לא פלא שקשה לי למצוא‭."‬

יכול להיות שאת פשוט תקועה בתסביך אדיפלי?

"ודאי שאני תקועה בתוך אדיפוס. את מכירה אישה שלא תקועה בתוך אדיפוס? אני חושבת שמה שהיה מיוחד באבא שלי זה שהוא בא מתרבות אחרת. מישהו שלא גדל בארץ. מישהו שבילה תקופה ארוכה בנתינה תרבותית. כי יש משהו בגברים הישראלים שהוא פשוט לא תרבותי. אם יש לי איזה מסר לאחיותיי הנשים זה, תחפשו את אבא שלכן, אבל יותר בזהירות, כי קל מאוד לטעות בזיהוי‭."‬

"מישהו שיכבה את האור"

הלילה, אחרי זמן כה רב שבו אני חולמת רק על שנים רחוקות, ובהן אני בת שש-עשרה ובת שלושים, ואני מטיילת בלונדון ומאכילה יונים - פתאום חלמתי חלום יוצא דופן. חלמתי שאשתו של עלי מתה או התפוגגה ואני מנסה לחזור אליו. זה היה חלום עצוב. חזרתי אל עלי רק בלית ברירה. עלי אינו אהובי, אבל אני אחוזת חרדה ומחפשת לי בית חם וגבר שיכבה את כל האורות בדירה לפני שנלך לישון.

עכשיו אני מסתפקת במעט שבמעט. זה היה חלום קשה והיתה לי מין הרגשה כפולה שאני רוצה לחזור אל עלי רק לעת מצוא, רק לשעה קלה. אני אשכב לידו ערה בלילות ירח ואחלום על מישהו אחר שאהבתו כגלי ים רוגשים. (מתוך הסיפור "ברירת מחדל‭("‬

אם את מחפשת כיום גבר שיכבה את האור בדירה לפני שאת הולכת לישון, לא מפתיע שהסיפור נקרא "ברירת מחדל‭."‬

"אני חושבת שיש פשרה. אנשים מחכימים במשך הזמן, מבינים שאין בעל אידאלי. אני מוצאת באנשים מעלות שלא הייתי רואה בהם קודם. גם בגברים שעזבתי. זו ראייה אחרת, הראייה שלי היום. אני רוצה היום מישהו שיכבה את האור, אבל, כמובן, שלא יהיה עגלון.

"בדיעבד אני מצטערת על כל מיני עזיבות שעזבתי.

הבדידות קשה, אבל את זה מגלים במאוחר. בזמנו הפרידות היו אירוע שמח.

בהתחלה יש התרוממות רוח. אחר כך את מבינה שבעצם את לבד. זה כמו כשאת נופלת ממטוס; בהתחלה את באוויר, אחר כך באה הצניחה לקרקע וההתרסקות. לי קשה עם הלבד. יש נשים שאומרות שיותר טוב להן לבד. אני יותר טוב לי לא לבד. ואני חושבת שאולי לא נורא להתפשר ובפנטזיה להישאר עם גלי הים הרוגשים‭."‬

רביקוביץ נישאה פעמיים - לסופר יוסף בר יוסף וליצחק לבני, שאיתו היא עדיין בקשרי ידידות. את בר יוסף, היא נזכרת, הכירה בכסית. "זה היה מיד אחרי שהשתחררתי מהצבא, בת 18 וחצי, והתאהבתי בו מיד. אני זוכרת שאחרי הפגישה הראשונה הלכנו לים, וברחוב פרישמן כבר הייתי מאוהבת. נישאנו אחרי שנתיים. התחתנו על הגג של משפחה שגרתי אצלה בשכירות בירושלים. ומה שאני זוכרת מהחתונה על הגג זה השקשוק של מקלות הכביסה על החבלים‭."‬

את לבני היא מעדיפה כפי שהוא כיום, ולא כבעלה. "הוא היחיד שרואה ומקבל אותי כמו שאני. אנחנו הרבה יותר חברים מכפי שיכולנו להיות כשהיינו נשואים. אני חושבת ששני הגברים שהתגרשתי מהם הצליחו יותר ממני בנישואים השניים. אני חושבת שאולי זה שוב האופי האנרכיסטי שלי, שלא כל כך סבל מסגרות‭."‬

היתה לה אהבה קצרה וסוערת עם הסופר ובמאי הקולנוע האיראני אברהים גולאסטן ‭")‬זו היתה אהבה יפה, סוערת. מהסוג המעצב‭("‬ והיא חיה 13 שנה עם חיים קליק, שהיה צעיר ממנה ב‭18-‬ שנה. כשהכירו הוא היה חייל ואחר כך סטודנט למשפטים. היא היתה בת 41 כשילדה את בנם עידו. כשנפרדו החל מאבק משפטי קשה על עידו, שהותיר משקעים מרים. לפני כמה שנים ניהלה רומן עם תא"ל בדימוס, גבר נשוי. הפרידה ממנו ריסקה אותה, והיא מתייחסת אליה גם בספר החדש. על הרומנים עם גברים נשואים היא אומרת כעת: "זה משהו שלא הייתי חוזרת אליו, ואני גם רוצה להזהיר את הדור הצעיר שזה פשוט מקור למכאובים, כי אדם נשוי ברוב המקרים שייך לאישה אחרת. הוא לא מחפש הרפתקאות מבחוץ כי חסר לו משהו בבית, הוא מחפש הרפתקאות כי חסר לו משהו מתוך עצמו, וברוב המקרים האישה השנייה שבחוץ נעזבת‭."‬

את עדיין בחיפוש מתמיד?  

"בסך הכל אני הרבה יותר מאושרת כשאני בזוגיות. אני חושבת שמאז אבא של עידו לא היתה לי אהבה ששווה להזכיר. נכון שהחיפוש אחרי אהבה הוא חיפוש מתמיד, אבל אני חושבת שהיום החיפוש שלי כבר לא נואש. בואי נגיד שאני בהמתנה לא נואשת. אני חושבת שלהזדקן בבדידות זה דבר מאוד קשה. זה אחד הכישלונות שאני מסמנת בחיי‭."‬

פוליטיקה

"רחמנות על כולם"

רביקוביץ אינה עובדת כיום לפרנסתה. "אני חיה קצת ממענקים, קצת מפרסים, אבל בעיקר מהעיזבון של אמא שלי‭,"‬ היא מודה. "המצב של המשוררים והסופרים בארץ לא טוב, יש לי חברה שהיא ממש סופרת מהמעלה העליונה והיא נמצאת בקשיים כלכליים נוראיים.
אני חושבת שזו בושה למדינה שהדבר הזה קורה. אני מתייחסת לכישרון ספרותי כמו אל מחצב טבע. אם יש מישהי שהיא ממש גביש בדולח, אז לא ייתכן שהיא כל כך תסבול מקשיים כלכליים.
המזל שלי הוא שאמא שלי השאירה לי מספיק כדי לחיות. ברגע זה אני לא במצוקה כלכלית, אבל העובדה שההוצאות שלי גדולות מההכנסות מאוד מפחידה אותי. ואני מרגישה מבוישת שבגילי אני עדיין חיה על חשבון אמא שלי – למרות שזה היה דבר שאמא חזתה מראש, לכן השאירה לי את רוב הכסף שלה. החיים שלי כרגע נוחים אבל התחזית לא טובה.

אם אני אאריך ימים, אמצא את עצמי מול שוקת שבורה. זה עושה אותי לא שקטה‭."‬

בסיכום שנה בטלוויזיה אמרת: "יש לי הרגשה שאין לי שום חלק במדינה הזו, שיש פה סכסוך מתמשך שאני לא חלק ממנו ושאני מוכנה בכל שעה לעזוב אותה‭."‬

"אני חושבת שהגזמתי. אני לא מוכנה לעזוב את המדינה. היא ביתי היחיד‭."‬

 מה היו התקופות המאושרות ביותר בחייך?  

"התקופות המאושרות היו עד גיל שש, ואחר כך היו הבזקים. הגידול של עידו היה החוויה המאושרת הכי ממושכת שהיתה לי. גיליתי את הנצח. אני חושבת שכל מי שיש לו ילדים, יש לו חלק בנצח‭."‬

חזרת עכשיו מביקור אצלו בארה"ב. הראית לו את הספר?

"לא. אני חושבת שהוא לא יאהב אותו‭."‬

בגלל החשיפה?  

"גם. אבל אותי הספר ממלא חדווה. וגם יראה‭."‬

יראה ממה?  

"מהביקורת. אני יודעת שיכתבו שהשירה שלי יותר טובה מהסיפורים שלי, ואני לא יודעת איך אני אתמודד עם זה".
_________________________________________

ביוגרפיה

  בין המקורות: ויקיפדיה
דליה רביקוביץ' נולדה בתל אביב בשנת 1936, ללוי, מהנדס חשמל שעלה לארץ ישראל מחרבין שבסין ולמיכל, מורה במקצועה.
אמה הייתה נכדתו של הרב שמואל הומינר, הנמנה עם הבונים הראשונים של שכונות ירושלים.
בשנות חייה הראשונות עברה המשפחה לבית משפחת אימהּ ביישוב נחלת גנים שהסתפח בשנת 1943 לרמת גן. דליה הייתה בת בכורה במשפחה ואחריה נולדו שני בנים תאומים.

שלושה שבועות לפני יום הולדתה השישי נהרג אביה בתאונת דרכים.

ברגע שאבא שלי מת אני הפסקתי להרגיש אהובה

(דליה לאבירמה גולן)

לאחר התאונה עברה המשפחה לקיבוץ גבע, שם סבלה רביקוביץ' מנידוי והשפלה.

אני הרגשתי יוצאת דופן

(דליה לאבירמה גולן)

את השיר הראשון שלה כתבה בגיל 6 או בגיל 11,

היא מתלבטת כיוון שהשיר הראשון היה פראפראזה לשיר קיים, שהיא לא הסכימה עם כתיבתו. (דליה לאבירמה גולן)

בגיל 13 עברה לגור אצל משפחות אומנות בחיפה ולמדה בתיכון "חוגים". היא התגייסה לצה"ל, אך כעבור שמונה חודשים השתחררה בשל בעיות בריאות.

רביקוביץ למדה באוניברסיטה העברית בחוגים ללשון, אנגלית וספרות עברית ובמקביל להם עסקה בהוראה בבית ספר תיכון. היא לא סיימה את לימודיה. ב-1972 קיבלה מלגה ללימוד ספרות באוניברסיטת אוקספורד.

בגיל 24 נישאה לסופר יוסף בר-יוסף וכעבור שלושה חודשים נפרדו.
כעבור שנתיים נישאה ליצחק לבני, וכעבור שלוש שנים התגרשה ממנו אך נשארה בחברות אמיצה איתו עד אחרית ימיה.
בשנת 1978 ילדה רביקוביץ את עידו קליר, בנה המשותף עם עו"ד חיים קליר, שאתו חייתה כ-13 שנה.

שירתה של רביקוביץ זכתה להערכה רבה, והיא אף זכתה בפרסים ספרותיים למכביר: פרס ביאליק (1987), פרס שלונסקי, פרס ברנר, ופרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (2005). בשנת 1998 הוענק לה פרס ישראל ובשנת 2000 הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה[4].

חייה של רביקוביץ אופיינו במסכת של דיכאונות ויציאה מהם.

דבר זה השתקף בשיריה שחשפו את סערות נפשה, שנעה בין חיות אדירה והרצון להיות מעורבת בכל עניין פוליטי ומוסרי, לבין דיכאונות ומספר ניסיונות התאבדות.

ב-21 באוגוסט 2005 נמצאה דליה רביקוביץ בדירתה ללא רוח חיים.

ההשערה הראשונה, אשר דווחה בהרחבה בעיתונות, הייתה שככל הנראה שמה קץ לחייה.

הניתוח שלאחר המוות, שנעשה ביוזמת משפחתה, שלל השערה זאת, מאחר שלא נמצאה בגופה כמות חריגה של תרופות.

הפתולוג הביע את דעתו ש"מותה נגרם קרוב לוודאי מכישלון חריף של הלב". רופאה הפרטי, שראה את דו"ח הפתולוג, הוסיף ש"מצאו שם הגדלה של הלב, שאולי יכולה לרמז על מוות כתוצאה מהפרעת קצב"[6]. עיריית תל אביב הנציחה זכרה בשלט שהציבה בחזית ביתה ברחוב יהואש 6.

שיריה הראשונים של רביקוביץ הופיעו בשנות החמישים ב"אורלוגין", ביטאונו של המשורר אברהם שלונסקי, שעודד אותה בראשית כתיבתה.

עם פרסום שני ספרי השירה הראשונים שלה זכתה לעידוד רב ממבקר הספרות ברוך קורצווייל, שאצלו למדה ספרות בבית הספר התיכון.

על ספרה השני, "חורף קשה", כתב קורצווייל מסה שכותרתה "אחד הגילויים החשובים ביותר בשירתנו החדשה", ובה כתב:

"השיר 'חלומותיה של תרצה', הוא ללא ספק אחד משירי האהבה היפים ביותר שנכתבו בשנים האחרונות, שיר שהוא נשי, עדין ומדובב בצורה לשונית המושלמת ביותר את מגבלותיה וחוסר אוניה של השפה: 'אל תאבד זמנך לבטלה – רוב המילים אין בן ממש'. והסיום: 'אהובי שלי, אהובי שלי – את כל אהבתי – לא יכולתי לספר לך'.
    — "הארץ", 29.1.1965

כתיבתה מתאפיינת בשירים הרומנטיים שכתבה, שבהם חשפה את רגשותיה באופן חופשי. אחדים משיריה הולחנו לשירים פופולריים.

במאמר העוסק בקשרים שבין רביקוביץ לקורצווייל מתאר שמואל אבנרי את השתקפות הסבל בשירתה:

כבר בקובץ שירים ראשון זה, ובמידה רבה יותר בקבצים הבאים, חוזר ועולה אצל רביקוביץ נושא הסבל.

דומה ששורשיו של סבל זה נעוצים בין היתר ביתמותה המוקדמת מאב ובגעגועים הבלתי פוסקים אליו, בכווייה הקשה שהותיר בה הקיבוץ (בשהותה בו כילדת חוץ), ובטראומות הקשורות באהבות בלתי ממומשות, בהפלה, ומאוחר יותר בכורח להתנתק מבנה יחידה.

אולם מעבר לכך – בדומה לקורצווייל – ידעה רביקוביץ כתולדה מהמבנה הנפשי הרגיש שלה סבל קיומי עמוק ודיכאונות חוזרים ונשנים, אשר עם גדישת הסאה משכו אותה כמו את קורצווייל לאותה תהום בשנות השישים לחייהם. מועקת הקיום והנהייה אל הקץ עולים מתוך רבים משירי רביקוביץ, ובתוכם אלה המוקדשים לקורצווייל או מזכירים אותו.
    — "הארץ", 30.9.2005

ספרה האחרון, "באה והלכה", שיצא לאור בשנת 2005, מכיל סיפורים קצרים שעוסקים בפרקים מחייה בצורה ישירה ומרומזת. סיפורים אלה ייחודיים בצורת הביטוי ה"יבשה" עובדתית, נטולת דימויים, ואפילו יש שיגידו "מרושלת". ייחודם הוא בקשרים שיש להם לשירתה האישית והפוליטית, והם מאפשרים לקורא לחוות הבשלה, התבגרות, אירוניה ואירוניה עצמית. נדמה ששירי "אהבת תפוח הזהב", ובפרט אלו העוסקים בילדות המוקדמת, מקבלים בספר "באה והלכה" ממד ואופן ביטוי אחרים. נעלמו רסיסי המקורות המקנים ממד מיתי לחוויות האישיות. דמות האב עוברת "מסננת" של ראייה בוגרת, פחות האשמה וכאב, ויותר חרטה, למידה וגעגוע.

בנוסף לשירה כתבה רביקוביץ גם סיפורת וספרי ילדים. היא תרגמה מאנגלית לעברית שירים של משוררים זרים, כגון: אדגר אלן פו, ויליאם בטלר ייטס וט. ס. אליוט. בצעירותה תרגמה לעברית גם ספרי ילדים. לעיתים אף כתבה טור ביקורת על שידורי הטלוויזיה בעיתון "מעריב".

שיריה תורגמו ל־26 שפות.
 

דברים שיש להם שיעור/ דליה רביקוביץ


"...לִפְעָמִים כְּשֶׁצַּעֲרִי גּוֹבֵר עָלַי
אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר לוֹ
אֲדוֹנִי, אַתָּה בְּכָל הָעוֹלָם,
בְּכָל הָעוֹלָם, וְרַק לֹא פֹּה.
וּמִלְּבַד זֶה, אֲדוֹנִי,
חַיַּי נְתוּנִים בְּכַפְּךָ.
אֲבָל אֵלֶּה דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שִׁעוּר
וְאֵלֶּה דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם טָעוּת.
אֵלֶּה דְּבָרִים
שֶׁהָיוּ מֵעוֹלָם".
 
  

מים רבים/ דליה רביקוביץ

אוניה
צפה בלי עוגן
יש לה מפרש
אבל בים אין רוח.
הים מתרחב
הוא נשפך לאוקינוס.
מאופק עד אופק
אין צל.
האוניה עתיקה
מן המאה החמש עשרה.
אין לה מנוע.
היא הפליגה להודו.
הלחם התעפש.
פרצה בה מגפה.
המפרש קרוע.
המים אזלו.
אולי סירת ילידים תגיע
ותביא תירס
או משהו לבלוע.
רב החובל נואש
הוא קופץ למים.
מוטב לו לטבוע.
בינתיים הוא צף
בסמוך לאוניה.
החובל השני מסתכל במשקפת.
אין הודו ואין לחם.
אין בשר ואין דגים.
מלח אחד נעץ שיניו בקרש רקוב.
והרעב איום.
האוניה לא תגיע לשום מקום.
האוניה הזאת
היא דליה מריה
היא תטבע היום.
 היא טובעת היום.
 

בקצב שלה

מילים: דליה רביקוביץ' | לחן: איתי בלטר

אישה מחזיקה תמונה קטנה
כבר לא נמצאת במיטב שנותיה
נוסעת הרבה מטוס מזוודה
שוהה חודשים
עם קרובי משפחה

אישה מכונסת רכת הליכות
אנשים מוותרים לה גם היא מוותרת
נסעה גם הפעם מטוס מזוודה
שום דבר לא היה קבוע מראש

צלצול טלפון הציף אותה אושר קורע שחקים
זה האיש שאיננו שלה
במלוא מובן המילה
בקצב שלך אני לא יכולה
היא אמרה
בקצב שלך אני לא יכולה

מתהלכת לבד מחדר לחדר שלווה אינסופית
בתוך העיגול הפנימי היא נקרעת
בחוץ היא שלווה אינה מחפשת
ממש אחיזה
תמונה של דרכון קטנה בידה

הוא לובש עניבה הייתי אומרת
פנים סתמיות בשבילה הוא ממש
עולם ומלואו
מלבד זה מחוץ לעיגול הפנימי
היא שלווה ונרתעת
בקצב שלה

 

על דרך הטבע

מילים: דליה רביקוביץ' | לחן: אפרת בן צור

אָדָם יוֹצֵא בַּבֹּקֶר אוֹ בַּצָּהֳרַיִם אוֹ בָּעֶרֶב מִבֵּיתוֹ וְנֶעְלָם.
מַה פֵּרוּשׁ נֶעְלָם? וַהֲרֵי מִי שֶׁאֵינוֹ כָּאן נִמְצָא שָׁם.
אֲבָל נֶעְלָם כִּפְשׁוּטוֹ נֶעְלָם.
פֵּרוּשׁוֹ נוֹטֵשׁ, פֵּרוּשׁוֹ נָטוּשׁ⁠
פֵּרוּשׁוֹ הָלַךְ לְכָל הָרוּחוֹת.
וְזֶה הַהֶסְבֵּר עַל דֶּרֶךְ הַטֶּבַע: חֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְּהוֹם.
וְשֵׁם הַמָּקוֹם נִקְרָא עוֹלָם עַל דֶּרֶךְ הַהֵעָלְמוּת

 

"להיות אדם משתתף בעולם"

דליה רביקוביץ כתבה שירה סרבנית המתריסה כנגד המציאות דווקא משום שלא נכנעה בקלות למיידי ולקונקרטי. במלאות שנה למותה

אורי הולנדר |

בניגוד לבני דורה הקאנוניים - רבים מהם סבבו סביב חבורת "לקראת", והצהירו במאמרים פרוגרמטיים ובמניפסטים כי אינם יודעים לקראת מה הם הולכים - דליה רביקוביץ ידעה כבר בספרה הראשון לאן מועדות פניה. היא פנתה לאחור; אל מרחקיו האפשריים של מי שעתידו, מתוקף נסיבותיו הנפשיות, הוא תמיד עתיד קרוב, אל העבר המיתי. אבל לשונה של רביקוביץ לא באה בסוד היוצאים למסע הזה, ומה שהחל כבנייתו של מיתוס מקראי-חז"לי מודרני ב"אהבת תפוח הזהב", ויצר את "ארץ מבוא השמש" המכה בתדהמה, שינה בהדרגה את פניו ועבר מזמן החמדה הנצחית ("אז ידעתי חמדה שלא היתה כמוה", בשיר "חמדה") לזמן החמדה המדודה ("שליש חמדת המקום ושני שליש בדמיוני", בשיר "תקוות הבוקר"). האחיזה הנפשית של שורשי שירתה נותרה איתנה, ואמינותה של שירה זו לא התערערה, אך לשונה הלכה שבי אחר מה שברוך קורצוויל, למשל, סירב לקבל - המודרניזם של שירת שנות השישים. יופיה המסתורי של ארץ מבוא השמש פינה את מקומו לנופי-כלאיים, ממשיים ואלגוריים גם יחד, כגון מדגסקר, זנזיבר, סקנדינוויה, אוסטרליה, הונג קונג, צ'אד וקאמרון - ולבסוף נכנע ל"עיר ים תיכונית מסריחה", וגם לג'יבליה, בלאטה וג'לזון.

האהבה הלשונית של "אהבת תפוח הזהב" נותרה, במידה רבה, אהבה לא ממומשת; היא ננטשה בטרם ימוצו אפשרויותיה הפואטיות. ספר מופתי זה, לצד הספר העוקב לו "חורף קשה" ופרקים נבחרים מן "הספר השלישי", הם מרכז הכובד של יצירת רביקוביץ (וברור שגם בספריה האחרים יימצאו שירים מופלאים). בניגוד לכוח החווייתי והתימטי הכביר של שירה זו - שלא שאפה להידמות לחיים ולא לגבור עליהם כי אם, בפשטות, לחיותם - נעשו בה ויתורים גדולים בתחום הלשון. ודומה שהדבר קשור גם לפתיחותה התימטית לחברתי ולפוליטי.

חדוות המיתוג לא פסחה גם על מיטב משוררינו, וכך נחקקה רביקוביץ בתודעה הציבורית בעיקר כמשוררת "מחאה" של מלחמת לבנון, שהיום כבר צריך לכנותה מלחמת לבנון הראשונה. במלאות שנה למותה של רביקוביץ בא קצה (הזמני?) של מלחמת לבנון השנייה, וקשה להתעלם מסמליות זו, במיוחד על רקע היחסים המורכבים בין השירה לחיים שאיפיינו את עולמה הפואטי.

האם ספרה המאוחר והפוליטי ברובו "אהבה אמיתית" - ושיריה המאוחרים בכלל - עומדים בניגוד ל"אהבת תפוח הזהב" המיתית, שלכאורה אינה "אמיתית"? אפשר שהיא עצמה ראתה כך את הדברים, ודוגמה אפשרית אחת לעניין תימצא במעבר מקביעה כמו זו החותמת את "אהבת תפוח הזהב" ("ומעבר לגשם יש אל מסתתר") לשיר דוגמת "אין יראת אלוהים במקום הזה": "אין אהבה במקום הזה וגם לא תהיה, / אמר לי אבא מתוך תמונתו / התלויה על הקיר שנים על שנים (...) חמישים שנה ויותר אביט בך מתוך התמונה / ולפתע נצחק / ללא סיבה נראית לעין. / אין אהבה במקום הזה / זולת אהבה בשניים. / ומי שקרע אותי מעליך לא היתה יראת אלוהים בלבו / ולא תהיה". קולות אחדים נמזגים כאן זה בזה - קול ה"דוברת" הנשית הפונה אל עצמה (אותו טון וידויי-סיפורי שאין לטעות בו); קולו של האב הפונה אל הבת ("וידעתי בהרף עין / שבכל השנים שתבאנה כמוני תהיי נבהלת / ולא תשמרי מאש / ולא מנחשול בים, / וכמוני לא תאחז בך יד / למשוך אותך לאחור / מפני סכנה"); וכן קול שלישי, קול האל המסתתר. "אין אהבה במקום הזה", פירושו של דבר שהאל המגלה את פניו באש ובים (כמו אלוהים של קורצוויל) אינו חנון ורחום. הבדידות שהיא תוצאת ההבנה הזאת מחייבת היאחזות כלשהי, קשר כלשהו עם מישהו - הבן החי? האב המת? - ומכיוון ש"כמוני לא תאחז בך יד / למשוך אותך לאחור" הרי שאי אפשר לשיר עוד בשפת העבר המיתי.

במובן זה של הפניית העורף למיתוס, התהליך הלשוני המורכב שעברה שירת רביקוביץ (שלא זכה עד כה להתייחסות מחקרית ראויה) הוא חלק מתהליך דיאלקטי שאיפיין את השירה העברית כולה. בפרפראזה על ביקורתו הנודעת של זך על שירת אלתרמן, אפשר לומר שאחד מתוצריו המובהקים של תהליך זה - קורא השירה הישראלי בן-זמננו - נהפך למי שפגום אצלו דבר-מה יסודי ביותר כקורא: "פגומים כליה של הרגישות הפתוחה אל עולם האנשים והדברים. פגומה אצלו היכולת להיות אדם משתתף בעולם ולתת ביטוי לכך".

הרצון "להיות אדם משתתף בעולם" ניצב בלב שירתה של רביקוביץ - הרבה יותר משעמד, למשל, במרכז שירתו המוקדמת של זך (כשניסה זך "להשתתף בעולם" החלה שירתו להתפורר, ולבסוף באו לעולם הפזמונים הפוליטיים שפירסם בשנים האחרונות). ודווקא לשון שירתה המוקדמת, המקראית-המודרנית, היא שדה ניסוי מרתק להשתתפות כזאת - לא פחות, ואולי יותר, מן הדיבוריות המאוחרת.

לשירה אמיתית אין שאיפות. אין בה כמיהה להיות גדולה מהחיים, גם לא השתוקקות להיות גדולה כחיים. שירה אמיתית היא סיבת עצמה. היא לא רוצה להבהיל את היד הכותבת באותות של אהבה עצמית, לא מבקשת ללטף את ראש הקורא ולא מתיימרת להכיר את "סוף הנפילה" או ראשיתה. היא לא מרפאת חרדות, לא משיבה את מה שאבד ולא מונעת את חזרתו של מה שמתמיד לחזור. היא נכתבת כי כותבים אותה ונקראת כי קוראים אותה. אפשר לחיות בלעדיה - ואי אפשר לחיות דרכה.

ואולם, שירה אמיתית עשויה להעניק לשוחריה רגעי השתקעות מבורכים, לספק תובנות ייחודיות ועמוקות על הקיים ועל הלא קיים, ולפעמים גם לסלול את הדרך להרהור במופלא. יש לה יכולת להפוך "ימים בלתי ברורים" שבהווה ("באחד הימים נהרג חייל / על קיר לבנים של מבנה ארעי, / בפתח פרדס עם צינור דומע, / באחד הימים הבלתי ברורים / והמבהילים בין תשרי לחשון") לימים ברורים יותר בזמן חדש. ויש לה יכולת להעמיד פני נביאה, למשל בשיר נושן כ"התקלסות".

התבוננות מחודשת במכלול יצירתה של דליה רביקוביץ - ונחכה בכליון עיניים לשיריה מן העיזבון אשר יראו אור בקרוב - עשויה להיות "אבן הראשה" של מיתוס שירי חדש; שירה שתוכל, מצד אחד, לומר "אינני יודעת" בלי המטען האירוני של זך, ומצד אחר תוכל לדבר על האסון ההולם ואורב וקרב כסכין בדשא בלי כבלי הניגון של "הכאן והעכשיו". שירה שלא תהיה מושתתת על מלים רזות כי אם על "מלים בימי גבורתן", שירה סרבנית שתתריס כנגד המציאות דווקא משום שלא תיכנע בקלות למיידי ולקונקרטי. במלים אחרות, שירה שתנסה לממש את האידיאל של זך בדבר "כתיבה תחת השמים" דרך האפשרויות הפואטיות הצפונות ב"אהבת תפוח הזהב". שירה כזאת, כך נדמה, היא אחת הדרכים לאמן את התודעה, למען תדע להבחין בין "דברים שיש בהם טעות" ובין "דברים שיש להם שיעור".

 

מתוך: הדיכאון על פי דליה רביקוביץ

הדיכאון: חסרונותיו ויתרונותיו על פי חייה של דליה רביקוביץ

מאת רן לוי

השיר "מים רבים" ממחיש לנו את החסרונות והיתרונות בהתקף דיכאון. הסנסיטיזציה הרגשית החזקה, היכולות לחוות את עצמך "בעוצמה מוגברת", להבין להקשיב להכיר ולדעת את עצמך לעמוק לטוב ולרע יכולה לתפקד הן כיתרון והן כחיסרון.
השיר  נכתב על ידי המשוררת דליה רביקוביץ ז"ל אשר היתה ידועה בהתקפי הדיכאון החוזרים והנשנים שלה. בעזרת מספר מצומצם ומוקפד של מילים מצליחה רביקוביץ להעביר לקורא את הייאוש, חוסר התקווה והדכדוך שנושא עימו הדיכאון.


בעבודתי זו אציג רקע על התקפי הדיכאון המאג'ורי (יש שיכנוהו גם כ"ברכת האומנים") והסימפטומים של התקף כזה ואנסה להציג הן את הצדדים ה"חיוביים" והן "השליליים" של הדיכאון באמצעות חייה ושירתה של דליה רביקוביץ.

להלן המחשה של מספר סימפטומי הדיכאון שצוינו לעיל בהקשר הפרטי של דליה רביקוביץ (הפרשנות הנלוות הינה כמובן של הכותב):
אדם בהתקף דיכאון לרוב ידווח על מצבו כמדוכא, עצוב, חסר תקווה ומיואש

דוגמאות הממחישות את הלך הרוח הזה משתקפות היטב במשפטים רבים שצוטטו על ידי רביקוביץ עצמה במהלך ראיונות שנערכו עימה:

"הדיכאון שלי הוא שפל יציב. אין לי מאניה-דפרסיה. כשאני בדיכאון אני כל כך שונאת את עצמי, שאני לא שונאת אף אחד אחר",

"גם בזמנים הכי טובים אני יודעת שהדיכאון אורב לי מאחורי הפינה"

(ידיעות אחרונות: 21.8.05).
משפט שממחיש את הייאוש וחוסר התקווה של אדם תחת התקף שכזה היודע שלעד יהיה משועבד לדיכאון ולא יזכה לחופש ממנו (תחושה שכמובן מזינה את רגשי הדיכאון).

דוגמאות נוספות הממחישות סימפטום זה נמצאות בשירתה של רביקוביץ ומספקות תיעוד מהימן, מוחשי, ברור וחד של אדם תחת התקף דיכאון. בשיר "מים רבים" המוצג בפתיח מציגה רביקוביץ תמונה של אוניה בלב ים. אוניה שמצבה בכי רע: פרצה בה מגפה, הלחם התעפש, המפרש קרוע, הקרשים רקובים המים אזלו ורב החובל נטש אותה. התיאורים הללו מסמלים למעשה את מצבה של רביקוביץ עצמה תחת התקפי הדיכאון ומעבירים בקורא תחושה של עצבות, ייאוש, חוסר תקווה ופסימיות. תחושה שהיא אף מצליחה להעביר לקורא בשתי מילים "הרעב איום", הדיכאון מומשל לרעב – תחושה רעה שכל אחד רוצה להימנע ממנה שכן עלולה להביא למוות. באמצעות תחושה נוראית זו המוכרת לכל מנסה רביקוביץ להעביר את ההרגשה האיומה שבהתקף הדיכאון עבור מי שלא חווה אותו על בשרו. האוניה – רביקוביץ עצמה לא הצליחה להגיעה ליעדה וכעת היא טובעת בלב ים.

הדימוי שלה כאוניה טובעת די בו בכדי להמחיש עבור הקורא את חוסר התקווה הייאוש והרצון למוות כתוצאה מהתקפי הדיכאון.

דוגמה חזקה לא פחות המציירת אולי החמרה של התקף דיכאון מתועדת בשיר "פורטרט". הקטע מדגיש את חוסר האונים הדכדוך והייאוש שבדיכאון ומציג תמונה כנה ואמיתית של אדם תחת התקף דיכאון. השיר כאמור נקרא "פורטרט" – יותר מסביר להניח כי כוונתה של רביקוביץ "לצייר" לקורא פורטרט עצמי שלה עצמה בעת התקף דיכאון.
הקטע ממחיש מצב של אדם הנמצא "ימים רבים" בביתו ולא מצליח לעשות דבר מלבד לקרוא עיתונים "יותר משהיה רוצה", הייאוש העמוק מתבטא במשפט "זאת לא הפעם הראשונה שקר לה, לא פעם ראשונה שחורף ובעצם גם הקיץ לא נעים" הכוונה למעשה היא שזאת לא הפעם הראשונה שרע לה (ורע לה יותר מלאחרים – כפי שהיא מציינת מספר שורות מוקדם יותר), לא הפעם הראשונה שהיא בדיכאון וגם העתיד לא אופטימי, שכן גם הקיץ אינו נעים. היא חוזרת פעמים רבות שהיא רוצה וניל. וניל הינה אסוציאציה לדבר רך, נעים ומתוק – היא רוצה אותו שכן הוא ישפר את הרגשתה – יתכן והוניל בשיר זה הוא איזושהי תרופה לשיפור המצב שרביקוביץ היתה נעזרת בה והיא רוצה אותה כעת כדי להרגיש טוב יותר.

"זה הקור בחורף והחום המופרז בקיץ, אף פעם לא כמו שצריכים. ודרך אגב אל תשכח, היא רוצה וניל. עכשיו היא אפילו בוכה תן לה וניל".

היא חותמת את השיר בייאוש ועצבות המראים ששום "עונה" אינה מטיבה עימה לא החורף ולא הקיץ והיא רוצה "וניל", עכשיו אפילו בוכה לו... אולי כפי שילד קטן וחסר עונים בוכה לאימו, השימוש בבוכה ממחיש לקורא את חוסר העונים, הייאוש והכאב שבדיכאון.

הרצון לעזרה המהול בתסכול שנובע ממצוקת הדיכאון בא לידי ביטוי בשירה של רביקוביץ "דברים שאין להם שעור".

"לפעמים כשצערי גובר עלי אני רוצה לומר לו אדוני אתה בכל העולם , ורק לא פה. ומלבד זה, אדוני, חיי נתונים בכפך.".

ייתכן וכוונתה של רביקוביץ הינה שאלוהים נמצא בכל מקום – עוזר לכולם רק לא לה. הוא זה שאדון לחייה – לה אין כל שליטה על מצבה הנוראי, רק אלוהים יכול לעזור לה במצבה ולהושיעה.

תסמין זה גם בא לידי ביטוי בשירה "פחד מוות" שגם כן מתאר את הרגשת התסכול, חוסר העונים וחוסר המוטיבציה לבצע אי אילו פעולות כמו גם הייאוש וחוסר התקווה

"שוכבת על הגב, מזרון, סדין, שמיכה וחום הם מבטחה.
הזעירות שלה תופסת שליש מיטה או קצת פחות, ורבע מגודלה של השמיכה.
היא מרוצה.
שולחת יד או שתי ידים בתנועה חסרת ממש בלי התכונות.
רגליה בקיפול שרירים מכווצים מזדעזעת קצת....
אינה יודעת להביע את עצמה גם אין לה מחשבות שיש להביען.

אם לא יחישו לה עזרה נדמה לה שתמות".

המצב המתואר בשיר הינו של חוסר אונים בעקבות התקף דיכאון – רביקוביץ פורסת בפני הקורא סיטואציה בה אדם שרוי במצב כה רע שאין הוא אפילו יכול לקום מהמיטה, השהות במיטה היא מבטחו, מרוקן לגמרי שאפילו מחשבות אין לו וללא עזרה כלשהי עלול למות,

"אם יניחוה לבדה היא מרגישה שהיא תמות, היא מרגישה שיתרחש מקרה נורא.
אם לא יחזיקו בי היטב, היא מרגישה מתה אני".

אדם תחת התקף דיכאון חש חוסר עניין, חשק ואפתיות (אנהדוניה) בתחומים שונים

אי היכולת להנאה ומציאת טעם בחיים משתקף בצורה ברורה בשירה של רביקוביץ "מיום ולילה" בו היא מנסה להמחיש כיצד עובר לו יום ועוד יום ללא כל עניין ובשל הריקנות חוסר המשמעות וחוסר הטעם מטשטשים גם ההבדלים בין יום ולילה.

"כל יום אני קמה מחדש מן השינה כמו בפעם האחרונה.
אינני יודעת מה מצפה לי ואולי מתוך זה שלא מצפה לי דבר.
האביב שבא הוא כמו האביב שעבר...
אינני מבחינה בגבול שבין היום לבין הלילה...
אני עוברת מיום ליום, מיום ללילה.
כמו נוצה, שאין ציפור מרגישה בה כשהיא נושרת".

דוגמאות נוספות לסימפטום זה מצויים גם בשירים שהוצגו לעיל אם זה: "פורטרט" בו רביקוביץ כאמור ממחישה מצב של ישיבה מתמדת בבית ללא כל מעש מלבד קריאת עיתונים. או ב"בפחד מוות" בו היא מבלה את רוב זמנה במיטתה ומרגישה נורא עם עצמה ואף ממחישה את הריקנות באומרה "גם אין לה מחשבות שיש להביעם".

אדם תחת התקף דיכאון חווה תחושת חוסר ערך ואשמה

אדם תחת התקף דיכאון חווה תחושת חוסר ערך ואשמה המקושרת להתקף דיכאון ועשויה לכלול רגשות שליליים לא מציאותיים כמו גם התעסקות יתר באירועים שוליים לא נעימים מהעבר. כמו גם התעסקות יתר באירועים ניטרליים וטריביאליים ופירושם בצורה המנמיכה את העצמי. על תחושת רגשי האשמה המלווים התקפים כאלו ניתן לחזות בשירה "רגשי אשמה",

"רגשי אשמה יש לי כמה שתרצה
אבל לא כמו שאתה משער.
וביום כיפור אני לא צמה אבל גם לא מחפשת עינוגים.
כי רעב זה לא גורם שמשביח את האישיות ולא מטהר אלא רק מציק".

בשיר זה מנסה רביקוביץ להעביר לקורא את תחושת התסכול המלווה את חוסר המוטיווציה ו"השיתוק" שגורם "לאימפוטנציה" שנושא עימו הדיכאון והופך כל פעולה קטנה למאבק קשה לביצוע המצמיח רגשות אשמה,

"כי לבית הדואר אני לא הולכת מתוך קוצר רוח ועצלנות וגם מחוסר מוטיואציה.
והוידוי הזה שנכתב בחלל ריק וכדי להשתמט מבישול וניקוי וכביסה.
הוא סיפור שאין לו סוף וגם לא יהיה.
עד בוא החורף או עד שיעלה חמור בסולם או מה שיבוא קודם".

השורה האחרונה מצביעה על הייאוש וחוסר התקווה משנוי במצב – עד "שהחורף יבוא או עד שיעלה חמור בסולם" המצב ימשך עד שיעלה חמור בסולם – דבר שהרי בחיים לא יקרה...
תחושות חוסר ערך עצמי באות לידי ביטוי גם בשיר "מים רבים" שהוצג בפתיח. בשיר זה רביקוביץ מציגה את עצמה כספינה חסרת ערך ולא יעילה – היא צפה (ולא שטה למשל...) כאשר צפה הינו פועל פאסיבי. אין לה עוגן, אומנם יש לה מפרש, אך אין היא יכולה לעשות בו שימוש שכן אין רוחות ומאוחר יותר אף מציינת שהמפרש שיש לה קרוע - הדבר היחידי שיש בידה אינו תקין, האוניה עתיקה, אין לה מנוע, הלחם התעפש והמים אזלו.

דוגמה נוספת לזילות בערך העצמי היא בשירה הנודע "בובה ממוכנת",

"ואחר כל שבתי להיות בובה מתוקנת
וכל מנהגי היה שקול וצייתני,
אולם אז כבר הייתי בובה מסוג שני
כמו זמורה חבולה שהיא עוד אחוזה בקנוקנת".

מסופר כאן על בובה שנשברה ותוקנה – וכעת היא בובה מסוג שני – בובה פחות טובה מבובות אחרות.

אדם תחת התקף דיכאון חש פגיעה בתפקוד פסיכומוטורי

ביטויים של סימפטום זה אצל אנשים תחת התקף שכזה באים לידי ביטוי בחוסר היכולת לשבת בשקט וברוגע, תנועות "עצבניות" וחסרות מנוחה בידיים וברגליים (יכול לבוא לידי ביטוי ביד שמנוענעת בעצבנות, גירוד בבגדים, הגוף).
אפיון זה גם יכול להתבטא באיחור, פיגור ואיטיות של פעולות שונות: דיבור איטי, חשיבה איטית, תנועות גוף איטיות ומגושמות, קול מופחת ווליום.
על אפיונים להיות נצפים ובולטים על ידי אחרים כדי שיחשבו כסממנים של התקף דיכאון.

משוכנע אני שכל מי שיצפה באחד הראיונות הטלויזיוניים האחרונים והבודדים שנתנה רביקוביץ בתוכנית הספרות של אבירמה גולן "בקריאה ראשונה" בשנת 2005 לכבוד צאת סיפרה "באה והלכה" יזהה מספר אפיונים מאלה שצוינו לעיל אצל רביקוביץ אם זה האיטיות שבתנועות הגוף שלה או בעוצמה המוחלשת של קולה והאיטיות שבקצב דיבורה הסהרורי.

אדם תחת התקף דיכאון חש עייפות ניכרת ללא התאמצות פיזיולוגית

אדם תחת התקף דיכאון חש עייפות ניכרת ללא התאמצות פיזיולוגית, כך שאפילו הפעילות הקטנה ביותר גורמת למאמץ, כמו כן ניכרת פגיעה גם באיכות והיעילות הביצועית של מטלות שונת שמתבצעות.
סממנים של סימפטום זה מופיעים בשיר "פחד מוות" בו אין היא משה ממיטתה שמגדירה כמבטחה, אומנם חלק מהסיבה עשויה להיות אכן הייאוש, העצובות והדיכאון (כפי שצוין לעיל), אך יתכן וגם אותה עייפות פסיכולוגית אחראית לדבר. סימנים לסימפטום זה גם באים לידי ביטוי בשירה "רגשי אשמה" שהוצג לעיל ובו כאמור רביקוביץ פורסת בפני הקורא וידוי על כך שאין היא מבצעת את המטלות שהיא צריכה בשל קוצר רוח, עצלנות וחוסר מוטיבציה שיתכן ובסיסם בעייפות הנפשית שמביא עימו סימפטום זה.

אפיון נוסף הינו ליקוי ביכולת החשיבה וביצוע החלטות

ליקוי קוגניטיבי זה יכול לבוא לידי ביטוי בכך שהאדם יעיד על עצמו שהוא מוסח או שידווח על קושי בזיכרון. על פי הDSM הדבר עשוי לבוא לידי ביטוי אצל אלו העוסקים בעיסוקים אקדמאים דורשניים המחייבים יכולות אינטלקטואלים וכתוצאה מסימפטום זה יתקשו בתפקד. רביקוביץ עצמה החלה ללמוד באוניברסיטה העברית בחוגים לשון אנגלית וספרות עברית אך לא סיימה את לימודיה, יתכן וזו אחת הסיבות לכך.

סימפטום נוסף הן מחשבות חוזרות ונשנות בנוגע למוות, התאבדות ואף ניסיונות התאבדות

המחשבות נובעות מתוך הרגשה שלאחרים יהיה טוב יותר לו האדם עצמו היה מת וגם מתוך רצון להפסיק הרגשה מאוד קשה וכואבת שהפסקתה/היעלמותה לא נראית באופק עבור האדם הסובל.

מוטיב המוות חוזר ונשנה בשירתה של רביקוביץ, רבים משירה מתייחסים בצורה ניכרת למוות, מוות של אחרים (אמה, יונה וולך) וכמובן מותה שלה.

העיסוק הרב של המוות בשירתה מראה שבקוהרנטיות עם סימפטום זה המדבר על מחשבות חוזרות בנוגע למוות לרביקוביץ היו מחשובות רבות על מוות והדבר כאמור מתאפיין ובא לידי ביטוי בשירתה.
כמו כן במהלך חייה היו לרביקוביץ מספר ניסיונות מצידה לשים נפשה בכפה כפי שהעיד בעלה לשעבר יצחק לבני (מעריב : 21/8/05). דברי ההספד של אורי אבנרי חברה מזה שנים גם כן מתייחסים לכך,

"האמת שהיינו מוכנים כל החיים שהיא תשלח יד בנפשה היינו רואים אותה עם הצלקות של ההתאבדות, כך שלא היינו מופתעים".

חברה הקרוב של רביקוביץ', האמן חתן פרס ישראל יגאל תומרקין: "היא ניסתה להתאבד כמה פעמים בעבר" להלן מספר היבטים של המוות בשירתה של רביקוביץ: בשירה "מים רבים" כאמור ממשילה עצמה רביקוביץ לאוניה טובעת,

"האוניה לא תגיע לשום מקום. האוניה הזאת היא דליה מריה, היא תטבע היום, היא טובעת היום".

בשירה "למות כמו רחל" מתארת רביקוביץ את מותה של רחל וממחישה אותו בתיאורים המקנים למוות נופך של שחרור, כפי שצוין לעיל הוא מתואר ככזה הגואל את רחל ממצוקותיה וממחישה כמה היא חפצה בו

"למות כמו רחל,
כשהנפש רועדת כציפור,
רוצה להימלט...
כתינוק הרוצה להיוולד"

רביקוביץ ממחישה בתיאורים כגון

"אך רחל אינה מרגישה,
עדנה שוטפת את פניה וראשה.
מנוחה גדולה ירדה עליה.
נשמת אפה שוב לא תרעיד נוצה.
הניחו אותה בין אבני הרים ולא הספידוה.
למות כמו רחל.
אני רוצה".

בסיום השיר רביקוביץ מגלה בפנינו שזו הדרך בה היא עצמה רוצה למות, כמו רחל. ניתן להסיק אולי שכמו רחל גם עבור רביקוביץ המוות מסמל שחרור מ"עבדות".

שיר נוסף המתייחס למוות, למותה של רביקוביץ עצמה "התרוששות",

"ואם להתרושש,
אני רוצה כמו ארץ חרבה,
אם להתרושש אני רוצה בגאוה.
ספרי תורה מצילים מן האש אותי לא.
אני רוצה לבקש שאם אמות אהיה כאוניה טרופה:
מים שאין להם סוף יכבו את השרפה".


עצם השימוש במילה התרוששות מעיד אל מוות שאינו טבעי, אלא מוות כתוצאה מ"התרוששות" ייאוש, חוסר כל , אבדון...
בשיר זה נדמה כי רביקוביץ השלימה עם האבדון שלה ואם כבר למות אז שיהיה בכבוד.

שיר נוסף שלדעתי מתאר את הרגשות הכאוטים שחש אדם תחת התקף דיכאון שיתכן ודוחפים אותו לביצוע מעשה התאבדות הינו "חורף קשה",

"התות הקטן פיזז בתוך שלהבת
ובטרם פנה הודו נתעטף עגמומית"

יתכן והתות הקטן הוא מטפורה לסוג של ניצוץ של רגש חזק הקשור לדיכאון, שכן רביקוביץ מתארת שהוא "נתעטף עגמומית",

"גשם ושמש גברו חליפות
ובתוך הבית פוחדים לחשוב מה יבוא עלינו.
השיחים האדימו מלבם והברכה נחבאה,
כל אחד נתן דעתו בנפשו בלבד".

בתיאורים אלו ממשיכה רביקוביץ לתאר כיצד הרגשות מתחזקים ויוצרת הרגשה של חוסר שליטה ותוהו ובוהו.

"אולם ברגע אחד שהיתה דעתי פזורה
ראיתי איך אנשים נכרתים מן העולם –
כמכת ברק באילן,
עמוס איברים ורקמה,
היו ענפיהם הרטובים למרמס כעשב המת".

יתכן ובמשפט זה מנסה לתאר רביקוביץ כי היא מבינה כיצד אנשים מסוגלים להתאבד (בעקבות אותם רגשות שהיא חווה) וממחישה זאת בעזרת הדימוי של דבר חזק יציב ועמוס איברים כעץ האילן שבמכת ברק אחת מתמותת לקרקע והופך ל"מרמס כעשב המת".

"התריס היה פגום ואף הקירות דקים,
וגשם ושמש עברו חליפות באופני הברזל"

רביקוביץ מתארת כאן תיאור של בית שהוא בדיוק ההפך מהדימוי של בית יציב ואיתן – בית שקירותיו דקים ותריסיו פגומים. מוטיב הבית בשיר הנוכחי חוזר כאן בשנית , ולדעתי מסמל את רביקוביץ עצמה – תחילה בעזרתו היא ממחישה את הפחד וחוסר הודאות שהיא חווה "ובתוך הבית פוחדים היינו לחשוב מה יבוא עלינו" וכעת היא משתמשת בתיאור הבית להמחיש את החולשה שלה. היא חותמת את השיר במשפט "לא האמנתי שעוד אשאר בחיים הפעם"
השימוש במילה הפעם מראה שזה לא הפעם הראשונה שהיא חווה הרגשה זו. בהקשר התאבדותי ניתן אולי לראות סיטואציה זו כניסיון התאבדות שכשל או כמחשבה מאוד רציונאלית ומוצקת מצד רביקוביץ על נטילת חייה.
מוטיב המוות חוזר בו גם בשירה "הנסיכה" בו מספרת רביקוביץ שבכל מקום בכל מצב סובבות אותה מחשבות על מוות.

"ואיש אינו מכיר את עומק בדידותה/
ברוח השואגת, ברוח השקטה/
בדשא הרחב, בשמש הזהב/
תמיד היא מחפשת את מותה".

עכשיו היא מצאה.

תכונות תיאוריות הקשורות להתקף דיכאון:

קיימים כמה אפיונים הקשורים ונלווים להתקפי דיכאון מאג'ורים, ניתן לראות כי חלק מאותם אפיונים מופעים ואף תופסים מקום נרחב וחשוב בחייה של רביקוביץ.
ראשית מציין הDSM כי נשים בצורה משמעותית הינן בעלות סיכויים גבוהים יותר מגברים לפתח התקפי דיכאון.

התקפי דיכאון לרוב מופיעים לאחר לחצים פסיכוסוצילים כמו: למשל מוות של אהוב.

אביה של רביקוביץ נהרג בתאונת דרכים מעט לפני יומולדתה השישי.
מוות זה השפיע על רביקוביץ מאוד וגם מופיע לא מעט בשירתה, לאחר מותו עברה רביקוביץ עם משפחתה לקיבוץ ובגיל 13 עברה למשפחה אומנת משום שלא הסתגלה חברתית לקיבוץ.

לחץ פסיכוסוציאלי נוסף שעלול להתרים דיכאון הינו לידה.

אצל רביקוביץ נושא זה טעון, שכן עברה הפלה בגיל צעיר, ארוע שהשפיע עליה ועל שירתה רבות

"אמא מתהלכת" :

אמא מתהלכת עם ילד מת בבטן

כמו כן רביקוביץ הביאה לעולם בן אחד, עידו, אשר מפאת מצבה לא יכלה לגדלו ונשלח לגור במשפחה אומנת.
יחסה המורכב של רביקוביץ עם בנה גם כן חוזר לאורך שיריה והשפיעה רבות על כתיבתה.

אפיונים נוספים שאנשים הסובלים מהתקפי דיכאון עלולים לסבול מהם: בעיות בנישואין

ואכן רביקוביץ היתה נשואה וגרושה פעמיים (יוסף בר יוסף, יצחק לבני),

בעיות אקדמאיות

כפי שצוין לעיל רביקוביץ לא סיימה את לימודיה האקדמיים באוניברסיטה העברית.

אנשים הסובלים מהתקפים אלו מועדים לתכנון וביצוע של התאבדויות

כפי שצוין לעיל רביקוביץ ניסתה ליטול את חייה מספר פעמים במשך חייה ונושא זה חוזר בו בשירתה.

אנשים הסובלים מהתקפים אלו מועדים למוות מוקדם מסיבות רפואיות כלליות.

אכן על פי הדוח הפתולוגי מותה של רביקוביץ "נגרם קרוב לוודאי מכישלון חריף של הלב. ואילו רופאה הפרטי, שראה את דו"ח הפתולוג, הוסיף ש"מצאו שם הגדלה של הלב, שאולי יכולה לרמז על מוות כתוצאה מהפרעת קצב" (מעריב 18.10.05).

"אני חושבת שמלנכוליה היא דבר מועיל. אם נבחן את מרכיב ההתבוננות הנוגה או ההרהור הנוגה, נגלה שהמלנכוליה היא מקור לציורים וספרים רבים, לתובנות מדעיות רבות ולתהליך הפיכתנו לאנשים בוגרים" - סוזנה קייסן.

היתרון הגלום בדיכאון לדעתי הינו יתרון סובייקטיבי ויחסי. כפי שהזכרתי לעיל היתרון בדיכאון הוא הרגשת "החיות" החוויה של עצמנו אותנו בעוצמה גבוהה. יתכן ועבור אנשים רבים החוויה של רגשות כואבים וקשים בצורה כה גבוהה, חדה וברורה תהיה חיסרון, אך עבור אומנים תתקבל בברכה. כפי שגם מציינת סוזנה קייסן (מחברת "בזכות המלנכוליה" ו"נערה בהפרעה"), סופרת שעברה מספר אשפוזים והתמודדויות עם התקפי דיכאון בציטטה המובאת (קייסי 2005).

אותם רגשות קשים שחווים אומנים מתועלים לעבר היצירה שלהם. אם זה שחקן שמשתמש בכאב כאשר הוא מעצב ועובד על דמות חדשה ויש צורך להשתמש ברגשות מסוג זה ואם מדובר במוסיקאי שדרך התחושות החזקות שהוא חווה מצליח להתחבר לעצמו במידה מדויקת וליצור מתוך עצמו או כמובן משוררים – שהכלי שבידיהם הינם המילים בעזרתם הם מסוגלים להעביר לקורא את חוויות החיים, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בהתקף דיכאון כפי שתואר לעיל.

התייחסות לכך נמצא גם מפי דר' קיי ג'יימסון, שבספר "רוח רעה – משוררים כותבים על דיכאון" מתייחסת לצדדים החיוביים המצויים בדיכאון דרך המושג "ריאליזם דיכאוני" – ההשפעה של הדיכאון על תפישת המציאות כך שאנשים "דיכאוניים" תופשים את המציאות בצורה מדויקת יותר מאחרים.
כמו כן היא טוענת כי אמנים רבים מצביעים על ירידה ביצירתיות שלהם כתוצאה מנטילת נוגדי דיכאון (קייסי 2005).
אותם רגשות כאמור מזינים את האומנים ובתמורה לכך את היצירה שלהם ולא חסרות דוגמאות לאומנים שאילולא הרגשות הללו חשו מרוקנים וחוו משבר יצירה ונאלצו להשתמש בחומרים כימיקלים כדי ליצור חיבור מחדש לעצמם או אומנים שמרגע הגעת ההצלחה, הפרסום והכסף לא היתה להם סיבה לעצבות והתכנסות עצמית ותוצריהן נחשבו לפחות טובים (ראה ערך אלניס מוריסט ואביב גפן...).


כמובן שהאדם אינו פועל במנותק והתקפים אלו גם משפיעים על הסביבה הרחוקה והקרובה שלו. היתרונות לסביבה כמובן ברורים, "בזכות" התקפי הדיכאון יתכן ועם ישראל הרוויח את אחת ממשוררותיו הדגולות כמו גם הרווח האישי של כל איש ואיש לכשהוא נחשף לשירתה המופלאה של רביקוביץ המשאירה חותם ונותנת אותתה עליו אם זאת נחמה ברגעי משבר או השראה כלשהי. החיסרון חבוי מעיני ההמון אך ודאי ידוע לבנה וחבריה ומקורביה של רביקוביץ, לא קלה ההתמודדות עם אדם בעל התקפים כאלו אם זו הדאגה התמידית והרצון לפעול לשיפור והטבת מצבו ההשגחה המרובה עליו מפני ניסיונות התאבדויות וודאי תתכן גם פגיעה אישית שכן האדם עשוי לפרוק חלק מתסכוליו בסביבה הקרובה.

על כן ניתן לראות את ההתקפי הדיכאון שחוותה רביקוביץ כיתרון עבור יצירתה שניזונו ושאבו את כוחם מהתקפים אלו כפי שניתן היה לראות ממספר הדוגמאות המצומצם שהובאו וכן מעיזבונה של רביקוביץ, רבים משיריה עסקו בחוויות לא פשוטות של החיים דיכאון, עצבות ומוות. דבריו של יוסי שריד בהספד למותה ממחישים את אשר ניסיתי להעביר בעבודה זו:

"היא כתבה את מה שחייתה ואת אשר חייתה כתבה. דליה רביקוביץ הייתה יוצרת מיוסרת שלא מצאה לנפשה מנוח. והייסורים שלה העלו את שירתה לכוכבים, וגם הורידו את חייה לעפר" (מעריב 21.8.05).

במידה ורביקוביץ לא היתה בוחרת במקצוע הכתיבה או במקצוע אחר שלא יכלה לתעל דרכו את התקפי הדיכאון שחוותה לאפיקים "חיוביים" יתכן ולא היתה מתמודדת עם אותן רגשות ושמה קץ לחייה מוקדם במהלך חייה או חיה חיי סבל יותר גדולים משהיו לה שכן לא היתה יכולה להפיק מהתקפי הדיכאון אלמנטים חיובים רק שליליים.
 
מקורות:
DSM-IV-TR. Diagnostic and statistical manual of mental disorders fourth edition.
קייסי נל (עורכת) (2005) רוח רעה – סופרים ומשוררים כותבים על דיכאון, כתר.
רביקוביץ דליה (1995) כל השירים עד כה, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
רביקוביץ דליה (2006) מים רבים, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________