ביפולרית - מה שמעניין בעלי הפרעת מצב רוח, בני משפחה וחברים - דיכאון, חרדה, מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית - דיכאון במשפחת דיין-גפן

מה שמעניין בעלי הפרעות מצב רוח וקרוביהם
דיכאון | חרדה | מאניה דיפרסיה | אישיות גבולית

חפש
Facebook


אשה יקרה | יהונתן גפן

אשה יקרה הוא סיפור נדיר בעוצמתו ובכנותו של אדם המנסה להשיב לעצמו בבגרותו את אהבת אימו. אם שמעולם לא ממש חייתה ולא אהבה, וסופה שהתאבדה.

המבוגר המנסה לחזור לילדות שאף פעם לא היתה לו הוא יהונתן גפן. האם היא אביבה, אמו של יהונתן, בתם של דבורה ושמואל דיין ואחותו של משה דיין הנערץ.

הספר הוא על אם ובן מסוימים וגם, ובה במידה, על שני דורות בארץ. דורה של האם, בני הארץ שצמחו לתוך המסגרת האידיאולוגית הקשוחה של הוריהם, וקיבלו אותה עליהם, מי ברצון - בעיקר הגברים - הלוחמים, דוגמת משה דיין, שהמסגרת היתה נוחה להם משום שהתגמשה לפי גחמותיהם. ומי בכפייה - בעיקר נשים, דוגמת אביבה, שחיתה כל חייה בכפל - דמות.

כלפי חוץ היא היתה "אשה יקרה", רעיה ואם ומושבניקית למופת - "אתר תיור" חובה לכל גדולי העולם שבאו לפגוש את "החלוצה הצעירה והיפה מנהלל". ובפנים - בינה לבינה, ולכל היותר בינה לבין חברה אחת שלה - היא היתה אשה כבויה.

אשה מוכשרת שוויתרה על כל החלומות שלה, שלא עלו בקנה אחד עם "הנורמות הראויות" לאשה בתקופתה. אשה שוויתרה על חייה הרבה לפני שהתאבדה. מעין "נוכחת - נעדרת" שהתבטאה רק במחברת השירים שלה - שבה היו שירים שאותם לא היא כתבה אלא העתיקה מכתביהם של אחרים.

הספר הוא גם על דורו של יהונתן, שמנסה לגאול את אימו כדי להיגאל בעצמו. זהו דור שנצמד לסיסמה שבאה מעבר לים, "עשו אהבה ולא מלחמה", אבל לא ממש ידעו מה לעשות איתה. כי את בני הדור הזה לימדו רק להילחם. לאהוב לא - משום שאותם לא אהבו. שכן, ההורים של יהונתן, ושל רבים מבני הדור הצברים, חיו ונשמו סיסמאות, דבקו בגאולת העם והארץ ועזרו לכל חלכה ונדכא. ובינתיים שכחו לאהוב את ילדיהם. הספר גדוש בסצנות מזעזעות של ה"חינוך" שיהונתן זכה לו. "חינוך" שהותיר בו צלקות והפך גם אותו - כמו את אימו בשעתה - ל"נכה אהבה". אשה יקרה הוא אפוא גם רומן - ביוגרפי - וידויי מרתק, וגם מסמך תרבותי חשוב. ובנוסף לכך, הוא כתוב בסגנון מושך לב, קריא - דיבורי ופיוטי כאחד. (יגאל שוורץ)

דיכאון במשפחת דיין-גפן

משפחת דיין מצליחה לעניין את כולנו כבר עשורים רבים. סדרת דוקו מסעירה על אודותיהם - "דיין, המשפחה הראשונה" - חושפת את הדיכאון שרבץ בצמרת וחילחל לאורך העץ המשפחתי, לא רק בקרב הדיינים עצמם, אלא גם בקרב חלק מהנשים שבחרו.

"איזה עוד משפחה כזאת יש לנו? אולי הנתניהוז. מדובר במשפחה עם אוברדוז של כישרון ושגעון", כך אומרת הבמאית ענת גורן על "דיין, המשפחה הראשונה", מיני־סדרה דוקומנטרית שביימה, ומשודרת ב־yes דוקו וב־STING TV.

מתוך הסדרה "דיין,, המשפחה הראשונה" | מתוך כתבה מאת איריס ז'ורלט | מעריב |  18/06/2019 | כתבה מאת שני ליטמן ב"הארץ" |

אביב גפן: "זאת משפחה מאוד דכאונית. יש כמה התאבדויות במשפחה".

הסדרה, כשמה, עוסקת במשפחה שאף פעם לא הצליחה באמת להיות משפחה, מיתוס ישראלי שניפץ את עצמו. רוב הסיפורים מוכרים: הרומנים של משה דיין, נטישתו את רעייתו הראשונה רות, הבנים שניהלו עמו קשר רופף ביותר, הבית שלא היה בית; אסי דיין על שלל נשותיו וילדיו; אודי דיין, האח הפחות מוכר, עם כמה סיפורים מסמרי שיער על יחסו המנוכר לילדיו.
ולצד זאת, עוד אגף סלבריטאי במשפחה: יהונתן גפן, האחיין של משה דיין, שאמו ואחותו התאבדו וגם הוא לא הצטיין כאבא, רעייתו הראשונה נורית, עם תובנות מאוחרות על המשפחה הלא־תפקודית, ובנו אביב, שלא רוצה להמשיך את הפתולוגיה.

יהונתן גפן. "זו האודיסיאה שלי" (צילום: דפנה צ'ילאג) (צילום: דפנה צ'ילאג)"הדכאונית הראשונה במשפחה היא סבתא דבורה", אמו של משה דיין, מקריא יהונתן גפן מתוך ספרו "אישה יקרה".

מתוך מכתב של דבורה לבעלה:

"יאנוצ'ק יקירי! מאין העלבון והכאב הגדול? אינני יכולה להשתחרר מההרגשה הזאת. רק באת ושוב פעם שבוע שלם אינך בבית. הבית עצוב, הילדים הקטנים שואלים בכל רגע — איפה אבא ואינם רוצים להבין שום הסבר. משה מתהלך בשפתיים מהודקות, ואני? אל תשאל יאנקו מה אני. אינני מוצאת לי מקום, בוכה הרבה ובלילות מתעוררת מחלומות רעים".

ובאחת מרשימותיה כתבה:

"בנוגע לילד נמצאנו אנחנו — האמהות הראשונות — בבדידות גמורה ומייאשת. מי מאיתנו לא עמדה מחוסרת אונים ליד היצור הקטן המפרפר, שהוא כל כך שלך, כל כך תובע אותך, את כולך, ואת מוכנה להקריב לו כל קורבן, אולם להקדיש לו את כולך אין את יכולה, כי עלייך גם להיות עובדת ולשמור על מקומך בחברה".

אביבה, אחותו של משה דיין, אמא של יהונתן גפן, שעליה כתב יהונתן את הספר "אישה יקרה", התאבדה באמצעות בליעת כדורי שינה.

יהונתן מספר שתמיד היו שואלים אותו: "מה יש לאימא שלך, יותי, שהיא כל הזמן עם הפנים למטה?".

משה דיין לא דיבר על כך. הוא נהג לומר: "החיים חיים והמתים מתים".

יהונתן עצמו סבל מהלם קרב, שגרם לו לשכך את הכאב בסמים ובאלכוהול רוב חייו.

אהרונה, אסי ועמליה דיין

אהרונה, אשתו הראשונה של אסי דיין, לא יצאה מהמיטה שנים, ניסתה להתאבד כמה פעמים, כולל בקפיצה מהקומה הרביעית.

בסופו של דבר אהרונה נפטרה מסרטן.

קרוליין לנגפורד, אשתו השנייה של אסי דיין ואמו של ליאור, לקתה בדיכאון לאחר לידה שהיה חמור עד כדי כך שמסרה את בנה לאימוץ בקיבוץ בגיל שנתיים.

מתוך הסדרה "נורמלי" של ליאור דיין:

קרוליין לנגפורד וליאור דיין"כלום לא מעניין אותך, רק את מעניינת את עצמך", מטיח הבן באמו. "את לא רואה אותי בכלל, את לא אמא, את בכלל יודעת מה זה להיות אמא?"
היא ממהרת לענות ועושה זאת בשצף, בתערובת של כעס, עלבון ותלונה: "היה לי דיכאון אחרי לידה ואז בכלל לא ידעו מה זה היה. כל כך כאב לי, רציתי להתאבד, אוקי? לקח לי שנים. הייתי ילדה בעצמי והייתי לבד לגמרי שם. לא הפסקת לבכות, לילה ויום, לא ישנתי שבועות ולא ידעתי למה אתה בוכה!" היא אומרת, עוברת מעברית לאנגלית. "ואבא שלך, הוא השפיל אותי והכה אותי כל הזמן. הוא גרם לי להרגיש אפס. הוא אמר לי 'את אפס' כל הזמן. גם אתה גרמת לי להרגיש אפס. הנקתי אותך, וכל הזמן בכית כאילו זאת אני, אני גורמת לך לבכות. ואז אמרתי: 'קחו אותו. כל אחת תעשה עבודה טובה ממני בלגדל אותו, כי הייתי לבד והייתי בעצמי ילדה!".

בנה, עגום מבט, מסנן בשקט: "לא. אני הייתי הילד ואת היית האמא".

יהונתן גפן: "סופר אמיתי מוציא כביסה מלוכלכת"

שני ראשי ממשלה שנרצחו ומסיתים לרצח שתופסים את מקומם, נערים דתיים שמבצעים לינצ'ים, הוצאות להורג - זו המציאות הישראלית שמתאר יהונתן גפן בספרו "כתר זמני". "במדינה מתוקנת היה מגיע לי על זה פרס הפטריוטיזם", הוא אומר, ומספר על הבריחה מתל אביב: "העברתי את הגוף שלי אינסוף אסונות"

מתוך כתבה מאת מרב יודילוביץ'| YNET | 19.04.13

על דש ז'קט העור החום שלו מוצמדת סיכה. "Born Against" כתוב עליה, וקשה לחשוב על מישהו ששם התואר הזה מתאים לו יותר מאשר יהונתן גפן. בגיל 66 הוא עדיין בועט, מפלרטט עם החיים, חסר מנוחה ומתנגד נצחי. "אני יודע שאין לי זמן לבזבז. חברים שלי מתים בלי להודיע או לסכם איתי. זה גורם לי לרוץ", הוא אומר. בבית הקפה היחיד במושב שבו הוא חי בשנתיים האחרונות, הכל רגוע. רק המחשבות רצות לו בין המילים שהוא בוחר בקפידה.

"תל אביב קירבה אותי מאוד למוות. הייתי חייב לברוח", הוא אומר.

אבל זו לא רק תל אביב שממנה ברח. "אני לא יכול בלי ירוק. בכל השירים והספרים שלי חזרתי תמיד לשבע השנים בנהלל. הייתי תל אביבי פחות משש שנים על אף שהשארתי שם רושם עז, וכשעזבתי מחירי הוויסקי ירדו משמעותית, אבל לא הייתי אני. הרגשתי שאני מתחפש. חייתי בכלוב קטן שמתחתיו בערה אש שמסוכנת לי". 

ילד-זקן אבוד

במה שהוא מגדיר כ"ציר הרשע שנע בין הקנטינה לבראסרי", הוא הרגיש ילד-זקן אבוד. "לא רציתי מזה יותר. היה לי מהיר, עצבני ורועש מדי והפיתויים, שקל לי להיסחף לתוכם, היו גדולים. העברתי את הגוף שלי אינסוף אסונות עם אלכוהול וסמים, מתחתי את הגבול. היה לזה מחיר".

חודשיים בגהה, אשפוז מרצון - ועכשיו הוא טובל בירוק ומזכיר לעצמו כל פעם מחדש שהסכנות אורבות לו מעבר לפינה. "אני יודע שאני אלכוהוליסט. אני מזכיר לעצמי את זה כל יום, אבל עכשיו זה בשליטה. אני כבר לא יורד על שני בקבוקי טקילה או וויסקי ברצף. אני שותה יין, אבל לא מתפרע. חזרתי לנהוג אחרי 15 שנים. זה בטח אומר משהו".

כמו הדמות שכתב בספרו "כתר זמני", גם גפן במובן מסוים הוא אנטי גיבור בסיפור של עצמו. את החולשות שלו הוא מציג לראווה וגם לזה דרוש אומץ.

סקס, סמים ורוקנ'רול, כנחלת הבועטים, הם מנוע ומוֹטוֹ לאורך זמן אבל לא לנצח. אחרי הסערות הגיבור והכותב מחפשים אהבה, סיבה לקום בבוקר, משהו או מישהו שיאפשרו להם להרגיש חי. "שנים של אלחוש עם כדורים, אלכוהול, you name it ובסופו של דבר אתה מגיע למצב שנוגעים בך ואתה לא מרגיש. מאסתי בזה", הוא אומר.

"כתר זמני". ספר שעלול להקפיץ פיוזים  (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
"כתר זמני". ספר שעלול להקפיץ פיוזים

"הארץ הזאת מתה, אבל המקום עדיין חי", אומר הגיבור שמחפש מקלט על חוף חרב ונטול מציל, ממציאות של שלטון פחד, שמדכא ומשתיק כל מחשבה חופשית, מעלים ורודף כל מי שנתפס כאיום גם בלי סיבה.

גפן, מהפובליציסטים המובילים בישראל, בועט חזק גם הפעם. הוא כותב את עצמו ברכות, ומתבונן בעין כירורגית בישראל עתידית, מרחיק עדות. הוא כותב על מציאות מוכרת אבל מותח אותה עד הקצה. אם הרומנים הקודמים שלו עוררו סערות במעגלים הקרובים והרחוקים ממנו, הספר הזה, שלוחץ על נקודות העצבים של הקולקטיב הישראלי, עלול להקפיץ את הפיוזים לרבים.

במציאות שגפן משרטט יש עיתון חוקי יחיד ("אמצעי למניעת האמת מאזרחים"), שני ראשי ממשלה שנרצחו ( "מי שנבחרו אחריהם היו האנשים שהסיתו בעקיפין לרצח"), שלטון רודף שבחר את עצמו, החליף דגל והמנון, והקים צבא קלגסים תחת צה"ל. יש ערים ציוניות מתחרדות ולינצ'ים שמבצעים נערים חובשי כיפות ("משפחת הפשע של אלוהים"). יש מציאות של פחד ושנאה כדבק מלכד, הוצאות להורג ורצח שבויים, אבל בשולי כל אלה נותר מתקומם קומץ אנשים שמסרבים להרים ידיים.

החיים כתשבץ

"זו האודיסיאה שלי, הקפיטל של מרקס בקטן", הוא אומר. "צריך להגיש לאנשים מניפסטים בכריכה רכה כדי שזה יטפטף". לא רק הכריכה רכה. גם בגפן עצמו משהו התרכך ונכנע לשנים. "בשנות ה-70 רצינו לשנות את העולם, הוא לא הסכים. אם אי אפשר להציל את העולם, אפשר לנסות לפחות להציל עולם של איש אחד. אותי הצילו. זה היה בניו יורק, אחרי פרידה, שקלתי 42 קילו וחייתי על 5 גרם קוקאין ביום. בלי חברים שהביאו אותי ארצה סביר שלא הייתי פה. ניו יורק ניסתה להרוג אותי".

הסופר והדמות מחפשים אהבה. היא שם, חמקנית כמו הבטחה, מקופלת בנשים עוברות אורח. בספר, זו צעירה שהחיים חבטו בה והובילו אותה אל חוף מבטחו. ביחד הם פותרים תשבצים. מנסים לפתור גם את השאלות הגדולות על תסבוכת החיים. זה סיפור שהיה באמת. "כל החיים הם תשבץ. עוד מאוזן, עוד מאונך, מחיקות, שגיאות שאתה מנסה לתקן. כשאתה ממלא משבצות ריקות ולא משנה במה, אתה לומד לדייק. לפתור זה להבין. זה רצון של מת לעולם".

גם עיתונות מנסה לפתור.

"לא כשאנשים עסוקים בלסתום לעצמם את הפה. זו הסיבה לכתוב סאטירה. אתה לא כותב את המציאות, אלא מגזים אותה כדי לחדד את ההתבוננות. הסיבה שאני כותב ספרים ומופיע היא כי אלו הבמות החופשיות היחידות שיש. רק שם אפשר לומר דברים מבלי שיערכו אותך. מי שחושב שתוכניות כמו 'ארץ נהדרת' או 'מצב האומה' הן סאטירה טועה. אלו תכניות בידור שנעשות בכישרון אבל נועדו להצחיק. סאטירה נוגעת איפה שכואב, וזה מה שאני עושה".

אנשים לא רוצים שיכאב להם. לחשוף פצעים זה אמיץ או ילדותי?

"גם וגם. תפקידו של כל סופר אמיתי הוא להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה. אופוזיציה היא סיבה מצוינת לחיות פה. אם לא הייתי חושב שאפשר לשנות, הייתי נוטש את הספינה. סבא שלי, איש חולם כמו כל אנשי העליה השנייה, הגיע לפה מרוסיה עם המון תום. הם חלמו על התגשמות האידאל הסוציאליסטי ועל מדינה חומלת. זה התקלקל מהר כל כך. בגלל זה לסאטירה יש כוח. הספר שלי, בתקווה שיקראו אותו, אולי יפתח לאנשים את העיניים. במדינה מתוקנת היה מגיע לי על זה פרס הפטריוטיזם. אתה לא שונא אם אתה לא אוהב. אני נלחם על האהבה הזו. מטפורית אני והמדינה בטיפול זוגי. אני רוצה להציל את היחסים ועושה מה שאפשר בטריטוריה המצומצמת שלי".

על העיוורון

זו לא הפעם הראשונה שגפן מחטט בפצעים ומכבס את הלכלוך בחוץ.
בספר "אישה יקרה", כתב על אמו שהתאבדה, תקף את ההתיישבות העובדת, והציג את שברו של החלום הציוני שתוצאותיו דורות של נכים ומצולקים. כשהספר יצא גפן קיבל טלפון משר החקלאות, אריק נחמקין, שאמר לו: "הכל נכון, אבל מי היה צריך את זה?". בספר "חומר טוב" הוא בעט כמעט בכל מי שסבב אותו - משפחה וחברים, גיבורי תרבות שעיצבו את ישראל החדשה כמו אריק איינשטיין ואלונה, אורי זוהר, שמוליק קראוס וג'וזי כץ והמשפחה, ושושלת דיין על שלוחותיה.

 
עמוס קינן. על מי הבדיחה? (צילום: אריאל בשור) (צילום: אריאל בשור)
עמוס קינן. על מי הבדיחה?(צילום: אריאל בשור)

 "למה להסתיר? אמא שלי התאבדה, החברה האידיאולוגית רקובה, חבורת 'לול' היתה קליקה, מילה שלקוחה משפת העולם התחתון. כשמסתכלים אחורה בְּנוסטלגיה, צריך לקחת בחשבון שהיו דברים שאפשר היה לדלג עליהם", הוא אומר. אחרי אתנחתא הוא מסייג: "היום אולי הייתי כותב את הספר אחרת. בלי להיכנס לשמות, לא הבנתי שחלק מהאנשים שהאשמתי בדברים איומים, היו קורבנות בעצמם. חוץ מזה, אני לא מצטער על מילה שכתבתי".

 הוא מצטט מרשימה של עמוס קינן, ממוריו הרוחניים. סיפור על ארבעה אסירים שמתכננים בריחה מהכלא. "הם חופרים מנהרה ואחד מהם מחליט להישאר. כששואלים אותו למה הוא עונה: 'אני רוצה לתקן מבפנים'".

על מי הבדיחה?

"הבדיחה היא עלינו. חנוך לוין כתב 'תגידו, מי הביא אותנו הנה? מה זה כל זה פה?'. שאלה טובה. ניסיתי לברוח מהארץ, בפירוש, לקחתי את כל מה שיש לי ואמרתי לעצמי שאני לא חוזר. חזרתי. להיוולד פה זה כמו לחיות במוסד סגור. כשאתה בורח ממנו, אתה מבין שרק שם יש התרופות הנכונות לאטרף שלך".

לפני שנה הוא התעוור. במשך יומיים הכל חשך. "חזרתי מוונציה. פעם ראשונה שביקרתי בה. הייתי באופוריה. העיניים אצרו כל כך הרבה יופי. התאהבתי בה. הדבר הכי מפחיד זה להיפגש עם מושאי הערצה. זה קרה לי עם בוב דילן ודילן תומס ששברו לי את הלב. אבל עם ונציה כל מה שחשבתי עליה, תאם. כשעזבתי בכיתי, ידעתי שיכול מאד להיות שלא אחזור. למחרת, כשהתעוררתי בארץ, פתחתי את העיתון ולא ראיתי כלום. התעוורתי. עברתי אירוע מוחי קל ללא ידיעתי. זה פגע קשה בשדה הראייה".
עכשיו הוא הרבה יותר טוב. אספירין וזמן, זה מה שהרופא ייעץ. "אם יש חוש שאני ממש לא מעוניין לאבד, זה הראייה. כל הכתיבה שלי תלויה בה. אני יושב פה, אבל בו זמנית יש יהונתן אחר שמתבונן על שנינו מבחוץ. כמו שטרומן קפוטה כתב: 'I Am A Camera'. אני אומר שאי אפשר לכתוב על המציאות בלי לספוג את המראות".

 בספר מודה הגיבור על כל מה שנצחי וקיים. בחיים אומר הסופר: "האושר הוא רגעים, האהבה היא מצב". את רגעי הקסם שיהונתן גפן חֲווה הוא סופר על יד אחת. "זה קורה, אבל מעט מדי. מצער שאף אחד עוד לא המציא דרך להקפיא את רגעי האושר ולהפשיר אותם כשצריך", הוא אומר. האיש שמחפש לאורך כל הדרך אהבה, גם בועט בה. "לחיות בשביל שכולם יאהבו אותי, זה לא מעניין. כשאגיע לשלב שבו יהיה לי חשוב לא לעצבן אף אחד, אני מצטרף לאמנון דנקנר. אם זו סיבת הקיום - עדיף מלכתחילה לא להיוולד"

במאית הדוקו ענת גורן גילתה שמשפחת האצולה הישראלית סובלת מ"אוברדוז של כישרון ושיגעון": "יופי, ייחוס, נון-קונפורמיזם ודרמות - הנה לך ה'קנדיז' שלנו"

"המשפחה הזאת הייתה נוכחת בכל הצמתים המרכזיים של המדינה הזאת כשותפה מלאה. דבורה ושמואל דיין, שהיו מייסדי השושלת, מייסדי דגניה ומייסדי נהלל; מותו של זוריק בנם במלחמת השחרור; דמותו של משה דיין, גיבור עטור תהילה ממלחמות סיני וששת הימים, שאיבד את כל תהילתו כשר הביטחון במלחמת יום הכיפורים. משפחה שמחזיקה זכויות רבות בתרבות, באמנות, בפוליטיקה, בצבא, במדינאות הישראלית, וכמה נציגים בולטים המהווים קול ביקורתי של דור”.

מה הופך אותם ל"משפחת קנדי הישראלית"?

“תקראי לי שטחית, אבל בואי נתחיל מזה שהם פשוט אנשים יפים. תוסיפי לזה ייחוס, ורבליות, אינטליגנציה, נון־קונפורמיזם, דרמות, כריזמה וטרגדיות, והנה לך הקנדיז, רק בלי הכסף”.

איזו תובנה מעניינת גילית תוך כדי העבודה על הסדרה?

“קודם כל גיליתי אותם. אנשים מסקרנים, מעניינים, פגיעים. יכולתי להקשיב לכל אחד ואחד מהם עוד שעות, וכמה מהם לאמץ. וגם, ש'משפחת האצולה הישראלית', היא לא באמת משפחה. בוודאי לא אצולה. זאת משפחה מפורקת כבר הרבה שנים, שלא מחבבת אחד את השני במיוחד, שהדור הרביעי כבר לא רוצה להמשיך לסחוב את התיק הזה, ולא דחוף לו לשמר את הפסאדה".

מה הפתיע אותך?

“הופתעתי מכמות החומרים שהמשפחה הזאת ייצרה במהלך השנים, ומהיקף התיעוד שתיעדו אותם - בארץ ובעולם. הם השכילו לשמר מטען תרבותי ואישי עצום. מעבר ליצירות, לטקסטים, לראיונות ולרעיונות שאנחנו מכירים, כל אחד מהם עדיין מחזיק במגירות שלו כמות עצומה של חומר מרתק. משפחה של גרפומנים אקסהיביציוניסטים, שהקאנון הישראלי הרוויח בלי סוף מהסטייה המבורכת שלהם להוציא, לחשוף, ולפרוק הכל החוצה”.

משה דיין היה דמות מאוד שנויה במחלוקת בחייו. האם שינית את דעתך עליו בעקבות העבודה על הסדרה?

“האמת שחייתי את הדימוי של משה דיין עד העבודה על הסדרה, כולל כל חולשותיו, ובעיקר כל האגדות שנקשרו בשמו. באופן טבעי, כשאתה מתעסק כל כך הרבה זמן בדמות מסוימת, אתה נוטה להתאהב בה. זה לא קרה לי. קיבלתי את התחושה שהוא היה אדם קר ולא אמפתי במיוחד. גם לא למשפחתו”.

גילית דברים חדשים על אסי?

“הסיפור של אסי סופר על ידי אסי עצמו, בכישרון שאין שני לו: בטורים, בכתבות, ובאוטוביוגרפיה המופתית 'החיים כשמועה' שביימו עדי ארבל ומוש גולדברג לערוץ 8. מאחר שהסדרה היא על המשפחה כולה, יש התייחסות גם לאסי ולביוגרפיה שלו - ההתמכרות לסמים, הנשים, ההסתבכויות. אבל רק בנגיעות קלות. דווקא מערכות היחסים עם שאר בני משפחתו מקבלות מיקוד בסדרה, דרך עיניהם של ליאור וקרוליין לנגפורד, שמספרים את הסיפור הבלתי נתפס של מסירת ליאור בן השנתיים לאימוץ; עמליה, בתו מנישואיו הראשונים, מדברת לראשונה בגילוי לב מדמם על מערכת יחסיה הבעייתיים איתו, ועל חייה בכלל, עם אמא שסבלה מדיכאון, ואב נוכח־נפקד; וגם אסיה, בתו האיטלקייה, שמספרת שדרכה להינצל, הייתה להתרחק ממנו כמה שיותר”.
באדיבות מכון גנזים
מתוך כתבה מאת אלעד זרט | 24 שעות , ידיעות אחרונות | 08.01.2019

"הבית עצוב, הילדים הקטנים שואלים איפה אבא, משה מתהלך בשפתיים מהודקות"

"שלושה ימים רצופים יורד גשם בנהלל. מסביב בוץ ורטיבות. אני ואביבה בלי נעליים. בחדר אין פינה נוחה. משה קדח מחום והילד היה חולה לרוב. איך אעבור את הבדידות הזאת". את המילים הקשות והכואבות האלו כותבת דבורה דיין, אמו של משה דיין, לבעלה שמואל, בנימה שרחוקה כל כך מאיך שנתפסת דמותו של בנה, הרמטכ"ל ושר הביטחון של מלחמת ששת הימים. מכתבים נדירים שהיו שמורים בארכיון "גנזים" ומתפרסמים כאן לראשונה — שופכים אור על ילדותו הקשה של משה דיין בצל היחסים המורכבים בין הוריו | חשיפה

נהלל, יום שישי, שנות ה־20 של המאה הקודמת. דבורה דיין, אשתו של שמואל דיין ואמא של משה, אביבה וזוריק (זוהר) כותבת לבעלה על הגעגועים והכאב הגדול בעקבות נסיעותיו הרבות במסגרת תפקידו כאחד מראשי ההתיישבות העובדת:

"יאנוצ'ק יקירי! מאין העלבון והכאב הגדול? אינני יכולה להשתחרר מההרגשה הזאת. רק באת ושוב פעם שבוע שלם אינך בבית. הבית עצוב, הילדים הקטנים שואלים בכל רגע — איפה אבא ואינם רוצים להבין שום הסבר. משה מתהלך בשפתיים מהודקות, ואני? אל תשאל יאנקו מה אני. אינני מוצאת לי מקום, בוכה הרבה ובלילות מתעוררת מחלומות רעים". 

הילד משה הוא כמובן משה דיין, לימים הרמטכ"ל ושר הביטחון ואביהם של אסי, יעל ואודי דיין. הבת אביבה היא אמו של יהונתן גפן וסבתו של אביב גפן. זוריק, הבן הקטן שנפל במלחמת השחרור, הוא אביו של אלוף (במיל.) עוזי דיין. המכתב הזה ועוד שורה של מכתבים, שמתפרסמים לראשונה בכתבה זו, שופכים אור נדיר ומרתק על ילדותו של משה דיין ועל היחסים המורכבים בין הוריו. דבורה דיין גידלה את שלושת ילדיה כמעט לבדה, נושאת בעול בתנאי חיים קשים ודלים, בזמן שבעלה נמצא בנסיעות למען היישוב היהודי.

"למה עשית ככה יאנקו, למה הסדרת ככה? אפשר היה אחרת", ממשיכה דבורה במכתבה לבעלה. "אני יודעת את הכל, ובכל זאת אפשר היה אחרת. אתמול אמרתי לילדים שאני אסע ואביא את אבא לשבת. הילדים התחילו לבכות... אני אסע מהבית ומשה אומר בהחלט לא תסעי, אבא בעצמו צריך לבוא, והנה לא נסעתי. איך אעבור... עם הבדידות הזאת. המבין אתה יאנקו את הכל? דבורה".

יעברו שנים ושמואל דיין יהפוך לפעיל בכיר בהתיישבות העובדת ולחבר כנסת מטעם מפלגת מפא"י. יסתובב בעולם, ייעדר מהבית. גם בנו משה יצעד בדרכי אביו ויהיה לרמטכ"ל הרביעי ולשר הביטחון במלחמת ששת הימים. אבל במשך שנים רבות תישא דבורה בעול המשפחה — תישאר בצריף, תטפל במשק ותגדל את שלושת הילדים. ובין לבין תהיה לסופרת ופובליציסטית, חברת מערכת "דבר הפועלת", ולאחת ממייסדות נהלל. בשנים האחרונות לחייה תכתוב על הקושי וההקרבה הזאת, באחת מרשימותיה:

"בנוגע לילד נמצאנו אנחנו — האמהות הראשונות — בבדידות גמורה ומייאשת. מי מאיתנו לא עמדה מחוסרת אונים ליד היצור הקטן המפרפר, שהוא כל כך שלך, כל כך תובע אותך, את כולך, ואת מוכנה להקריב לו כל קורבן, אולם להקדיש לו את כולך אין את יכולה, כי עלייך גם להיות עובדת ולשמור על מקומך בחברה".

"הילדים מפחדים שאברח מהם"

מתחילת הדרך הייתה משפחת דיין נטועה עמוק בשורשי המדינה. שמואל ודבורה נפגשו בקבוצת דגניה, נישאו ב־1914 ושנה לאחר מכן יביאו לעולם את בנם הבכור משה, שהיה הילד השני שנולד בקיבוץ. בתום מלחמת העולם הראשונה עזבה המשפחה את דגניה, וב־1921 התיישבה בצפון עמק יזרעאל ונמנתה בין מייסדי נהלל — מושב העובדים הראשון. ב־1922 נולדה הבת אביבה, אמא של יהונתן גפן וארבע שנים לאחר מכן נולד הבן השלישי זוהר (זוריק), לימים אביו של עוזי דיין.

במכתבים ששמורים ב"ארכיון אגודת הסופרים — גנזים", נחשפות השנים שבהן המשפחה גרה בנהלל בעוני ובדלות. למרות הכבוד שלו זכו, לצד דמויות מפתח בתרבות העברית — משה דיין, המצביא הגדול, גדל בתנאים קשים. היו אלה הימים שבהם שמואל הפך לעסקן פוליטי בכיר, ויצא לשליחויות באירופה מטעם היישוב היהודי. בין שורות המכתבים הרבים ניכרת נימת הגעגוע של משה ושל אביבה לאביהם, לצד התסכול של דבורה האם.

"סבתא דבורה החזיקה את המשק בזמן שסבא שמואל היה עסקן מפא"י, כמו רבים מהמנהיגים של המושבים והקיבוצים באותה התקופה", אומרת יעל דיין. "הנשים היו בבית באותה תקופה. דבורה ושמואל לא נולדו חקלאים, לא כמו בני הדור השני שהיה להם בקיאות וידע. להם לא היה הידע או הרצון. אבל היה להם משק והיה צריך לקיים אותו בדלות רבה. הוא נסע הרבה לכנסים והרצאות והיא הייתה בבית עם שלושה ילדים ופרות לחלוב וחלקה לעבד. זה פשוט מדהים, אבל היא גם הייתה אישה עם אידיאולוגיות ברורות, משכילה עם תואר מהאוניברסיטה. לשמואל לא היה אפילו תואר, ולא היו לו הכישורים שלה היו. אבל היא הייתה מטבע הדברים בבית. כך שגם בחברה עם אידיאולוגיה שווה, סוציאליסטית, הייתה חלוקה ברורה".

ב־2 בדצמבר 1930 כותבת דבורה לשמואל שנמצא בצרפת. "יאנוצ'ק יקירי שלום! זה עכשיו קיבלתי את מכתבך מפריז. שמחה אני מאד מנסיעתך בדרך זו. כמה טוב שאתה רואה מקומות יפים ונפגש עם אנשים מעניינים. כאשר קראתי את המכתב קינאתי בך ועברו מחשבות שגם אני צריכה פעם לא לחשוב, לא לדאוג ולעזוב גם את הילדים ולצאת לאיזה זמן מה. אבל איך ועל מי עוזבים את הילדים. והם אחרי נסיעתך כל כך קשורים אליי. אביבה וזוטה שומרים ממש את צעדיי, מפחדים שאברח מהם.

"מזמן שנסעת אין לי רגע לעצמי. עבודה, דואגת לעבודה ולמשק דואגת לכספים... ואני כל הזמן שרואה בדאגה איך אצא מכל זה והילדים? הם לא שקטים, רבים ביניהם, ובכלל בסידור החדש מרגישים את עצמם לא טוב. בייחוד מתנגדת אביבה. היא גם במכתבה כותבת לך על הכל לא טוב נורא (אם תוכל רק להבין את מכתבה). שלושה ימים רצופים יורד גשם, מסביב בוץ ורטיבות. אני ואביבה בלי נעליים. בחדר אין פינה נוחה. אוכלים במטבח. מדברים הרבה, מתווכחים ולי אין פינה לעצמי וזה כל כך נחוץ לי. מהבית אינני יוצאת וצורתי כנראה רע מאד (ככה אומרים אלה שרואים אותי)...

"אין לי כוח. מדוע אין כוח אינני יודעת. לרופא אינני הולכת. אין על מה להתאונן. מכל תוכניותיי לנסוע ולנו לא יוצא בוודאי כלום. אין לי על מי לעזוב את הילדים וגם אפשרות כספיות אינני רואה. בכל יום מופיע איזה חוב חדש. זה הוא המצב בבית. אולי יעברו הגשמים, תזרח השמש, אפשר יהיה לצאת מהבית הצר. אז יוטב גם מצב רוחי. אביבה מבקרת בחשק את בית הספר. אני עוד לא מצאתי לי פנאי להיכנס למחלקתה לראות איך שם. זוריק לגן איננו רוצה ללכת ולרוב נמצא בבית. משה אחרי הצהריים בבית הספר.. הלימודים שלו אינם מרוכזים ולי אין תקוות רבות מלימודים כאלה... מצבנו בוודאי איננו רע מאשר מצב כולם בנהלל, אבל אני בודדה, מתגעגעת לך, מרגישה את עצמי חלשה מאוד ואינני רואה דרך לצאת מהמצב הזה... נשיקות רבות לך. תהיה בריא ושמח ואל תדאג לנו. לילדים בכל אופן לא רע, שלך, דבורה".

 "רואים מהמכתבים שהיא ממש מתמודדת עם הקושי של גידול המשפחה, בזמן ששמואל היה עסקן", אומר יצחק בר יוסף מ"ארכיון אגודת הסופרים, גנזים". "זו אישה עם המון כוחות. משה קדח מחום והילד היה חולה לרוב והיא חלבה את הפרות וניהלה את המשק וניחמה את הילדים שבכו איפה אבא. ומצד שני היא הייתה גם אשת ספר שקראה את טוגרנייב וטרוצקי ועוד, ופירסמה רשימות ב'דבר הפועלת'. המכתבים פורשים תמונה של חיי היישוב העברי בשנות ה־20 המוקדמות, בימים שנהלל היה בחיתוליו".

 
ארכיון אגודת הסופרים-גנזים
ארכיון אגודת הסופרים-גנזים
 
 
ארכיון אגודת הסופרים-גנזים
ארכיון אגודת הסופרים-גנזים

"סבא שמואל היה מאוד גאה באבא שלי", אומר יעל דיין. "תזכור שזו גם משפחת שכול שאיבדה את הבן הקטן זוריק, אז ההתקדמות של אבא שלי לצד הדאגה למשפחה הייתה הדדית. שני ההורים היו מאוד גאים בו גם בצבא וגם בפוליטיקה או במדינאות. ולמרות ששניהם צעדו באותו המסלול לא הייתה ביניהם שום יריבות. היה ברור לסבא שלי שאבא הולך למסלול צבאי בהגנה, במלחמת השחרור וכו'. לסבא שמואל באמת לא היו שאיפות במערכת הביטחון, ככה שההורים העריצו אותו על בחירותיו".

בניגוד למשה שעבד בשדה והתגאה ביבול בפני אביו, אשתו דבורה לא החביאה את תסכולה מהעבודות והקיץ החם. ב־22.3.1930 היא כותבת לו על העייפות שבעבודה לצד משה שקדח כל הלילה מחום. מנסה לטשטש במילות אהבה וגעגוע אך לא מסתירה את כעסה.

"יאנוצ'ק יקירי, שלום. בבת אחת התחיל הקיץ ואיתו גם עייפות קיצית. כרגיל בתקופה זו העבודה רבה מאוד. אנחנו שלושתינו עובדים מהבוקר השכם עד הלילה. המדגירה עוד דולקת עם הביצים שלנו. בעוד 10 ימים יהיו לנו אפרוחים. אני עייפה כבר מלקום בלילה אבל נשאר לא הרבה זמן לקום. את הדגירה עברתי בכבוד עד עכשיו לא קראו לי שום מקרים.

"משה קדח וגם עכשיו מרגיש את עצמו חלש. יש לפחוד שיקדח השנה — קודחים כל אלה שחלו אשתקד. הוא כמעט לילה־לילה שב ב־12 הביתה. גם זה מעייף מאוד. ואני והקטנים מרגישים את עצמנו טוב. מאות פעמים ביום אנחנו מזכירים אותך יאנקו ואיננו חדלים לדבר — איך יהיה כאשר אבא יבוא. השבוע עוד לא קיבלנו מכתב ממך. בכלל בזמן האחרון מתרשל אתה יאנוצ'ק בכתיבה מכתבים. מאיתנו אין לדרוש הרבה. עייפים מאוד וחוץ מזה אין על מה לכתוב... אני מקווה יאנוצ'ק שלא תהיה שום הפרעות לך לחזור אחרי הפסח הביתה. בשבילי זה כבר באמת מספיק. גם הילדים מתגעגעים מאד... יאנוצ'ק מתי כבר תהיה בבית? להגיד את האמת אין לי כבר סבלנות לכתוב מכתבים. הייתי רוצה לדבר אתך.

באדיבות  ארכיון אגודת הסופרים-גנזים
באדיבות ארכיון אגודת הסופרים-גנזים
 
ארכיון אגודת הסופרים-גנזים
ארכיון אגודת הסופרים-גנזים

"עכשיו לילה. הקטנים ישנים. מזה איננו בבית ואני מוכרחה לשכב לישון. כמו להכעיס ישנו עכשיו הספר החדש של טרוצקי 'חיי', ספר מעניין מאוד. בכלל אני במשך הזמן הזה קראתי ספרים אחדים טובים".

בהמשך לאותו מכתב מצורפת גם פנייה נרגשת מהבת אביבה. בניגוד למשה הבכור שמבין כי עליו למלא את תפקיד הגבר בבית ולעדכן בתפוקת השדה, זוהי פנייה הרבה יותר ילדותית ואישית. פנייה של בת לאביה.

"שלום לך אבא, יקירי אני מתגעגעת לך מאד מאד. מתי תבוא לנהלל, אני מחכה לך פה. אבא תביא לי צעצועים. אבא יש לנו גינה בבית־הספר וכל ילד מתפל (מטפל) בערוגה כתנה (קטנה). שלום שלום ונשיקות רבות.

"לאבאל'ה החביב והיקיר.. אביבה"

"גם דבורה וגם אביבה היו נשים שהיום היינו אומרים עליהן שהגיע להן יותר מאשר שקיבלו", מסבירה יעל דיין. "נשים סופר־אינטליגנטיות, עם כישרון כתיבה. משכילות אוטודידקטיות. שמצאו את עצמן במושב, טובלות בבוץ עד הברכיים, מחזיקות נשקים עם חוסר אפשרות לפרוץ את המעגל הזה. נהלל לא הוציאה רק את אבא שלי וסבא שלי. זה חוסר פרופורציה למספר הח"כים שיצאו מן המושב. היו שמה האליטה של המושבים כמו שהייתה אליטה של קיבוצים, וזה התבטא גם בצבא וגם בכנסת. ומבחינה זו גם אביבה וגם סבתא דבורה, חיו בין נשים גדולות. אי־שוויון שאין לי ספק שקיבלו אותו בחריקת שיניים".

 
ארכיון אגודת הסופרים-גנזים
ארכיון אגודת הסופרים-גנזים

פרידה אחרונה

אחרי שנים של פעילות בהתיישבות העובדת, נבחר שמואל דיין ב־1949 לכנסת הראשונה מטעם מפא"י. הוא כיהן בשלוש כנסות והיה סגן יושב ראש הכנסת. ב־1959 ניסה להיבחר לכנסת הרביעית, אך נכשל. בנו משה, לעומת זאת, סומן כבר מראשית דרכו בהגנה כאחד המצביאים הגדולים בתולדות ישראל. אבל הרבה לפני ההילה שנקשרה בשמו כאחד ממעצבי דמותו של צה"ל כצבא החזק ביותר במזרח התיכון, היה משה דיין "צבר" טיפוסי, ילד עבודה שאהב טבע ולימודי יהדות, כפי שמצטייר גם ממכתביו לאביו.

"שלום רב לך אבא יקר", הוא כותב לו כתלמיד בית הספר נהלל. "זה זמן רב שלא כתבתי לך. יען אשר הכתובת אליך אצל אמא. היום הייתה לנו שיחה עם משולם בדבר הלימודים. משולם אמר שהוא רוצה שהשנה נלמד לימודים אחדים שלא למדנו עם בנימין כגן הנדסה, דברי אגדה, טבע, רש"י... אחרי הצהרים הלכנו לטייל ליער. על יד קן נמלים התעכבנו ומשולם סיפר לנו איך הנמלים בונות אותו. אחר כך מצאנו קן של אחד האויבים של הנמלים. הטיול היה מעניין יען אשר היה ראשון וכולם הילדים התרגשו. מחרתיים אנחנו מתחילים ללמוד. שלום, משה".

ב־1956 מתה דבורה דיין ממחלת הסרטן. זמן קצר לפני מותה, בזמן שקיבלה את תוצאות הבדיקות, כתב שמואל רשימות מימיה האחרונים. מתאר ביגון ועצב את האישה שלחמה כלביאה כל חייה למען הילדים והמשפחה. "למחרת (קבלת הבדיקות מבית החולים שקבעו כי מצבה קשה) הוזמנו לארוחת צהריים על שולחן הנשיא בירושלים", כותב שמואל. "רציתי למנוע נסיעתה. היה חמסין. הכינותי תרופות בחדרנו בתל־אביב. הלילה עבר. בבוקר אמרה: אסע לארוחה זאת. לא אכנע למחלה. בשעת הארוחה החזיקה מעמד, גם בשיחה הייתה ערה. אחרי הארוחה קיימנו שיחה... דבורה אמרה: עשרות שנות אשת עסקן קשים מאוד. ובחשבון הסופי: היה כדאי, חיינו היו עשירים משל אחרים.

בצאתנו עם האמבולנס מנהלל לביה"ח הגביהה עצמה מתוך המיטה. הפנתה מבטה לעבר שמרון, להיפרד מקבר זוריק בננו. במחשבה אולי ראתה כבר עצמה על הגבעה בשמרון, בית הנצח. העיניים שלה זלגו באמרה הריני נפרדת מכם שדותיי — שנות נהלל". •

להתאבד | אביב גפן

אמא שלי,
תני לי יד
שלא אאבד
אבא שלי,
תפוס אותי די חזק
שלא ניפרד
לא רוצה
לה-ת-א-ב-ד
שירה, תני לי חום אחותי היקרה
ואביב, תהיה חזק לא חשוב מה קרה
לא רוצה לה-ת-א-ב-ד
ואלוהים שם מחייך
כשאתה סובל
שולח מלאכים
ואמא אני נופל

ב-1994 פורסמה בחדשות ערוץ 2 כתבה על מקרי התאבדות של בני נוער, שלפי דברי הכתב היו בהשראתם של שירים של גפן. גפן הגיב בשידור אצל גבי גזית: "אם הבנתם מדברי או משירים ששרתי שאני בעד התאבדות, זאת טעות חמורה, אני וגם הקהל שלי נגד אלימות, גם שהיא נגד עצמך, וגם כמו שיש פצע ויש יוד, אז יש פצעי נפש ויש פסיכולוגים, ואפילו אני הולך לפסיכולוג ואין בזה שום בושה".

עם זאת, גפן נשאל פעמים רבות, לפני ואחרי ההאשמות, האם הוא בעצמו ניסה להתאבד במהלך חייו, ובכל פעם מחדש בחר להתעלם מהשאלה.

בחודש אוגוסט של אותה שנה הופיע גפן לראשונה במרכז פסטיבל "ליל אהבה בצמח", שבו שילב הופעה של להיטיו עם אימו, נורית גפן, שבאמצע המופע יצאה מארון קבורה לצלילי השיר "בוכה על הקבר".
 

אסי ואהרונה דיין
במלים אלה פתח אסי דיין את הסדרה "חיים כשמועה", שיצר יחד עם עדי ארבל ומויש גולדברג לערוץ 8:

"קוראים לי אסי, אסי דיין. בגיל 65 אני עושה עוד סרט. גופי קורס מרוב סיגריות, כימיקלים ועייפות החומר. אני שוקל 130 קילו. והלב שלי כבר אחרי התקף. עוזרי הבמאי מעבירים אותי מלוקיישן ללוקיישן ואני ממשיך לביים, לשחק בתפקיד הראשי ובלילות לשכתב שוב ושוב את התסריט שלי. נראה לי שחייתי מספיק בשביל כמה אנשים. הגיע הזמן לסכם, לעשות ספירת מלאי. אז ככה: יש 80 סרטים ששיחקתי בהם, 16 סרטים שכתבתי וביימתי, 9 אוסקרים, 3 פרסים של מפעל חיים, וחוץ מזה אלפי כתבות בעיתונים, רומן אחד, שלושה ספרי שירה, שלוש וחצי שנים באשפוזים פסיכיאטריים, שלושה ניסיונות התאבדות, שני מעצרים, שלוש מלחמות, ארבע חתונות, ארבעה ילדים, אבל לפני הכל ולפני אלוהים, אבא אחד. עם עין אחת".

החיים הסוערים של אהרונה דיין

היא היתה מלכת הכיתה, שמשכה אליה ביופיה ובקסמה אינספור חברים מעריצים. בעקבות מותה מסרטן בשבוע שעבר, מספרים חבריה של אהרונה דיין על הפרקים החשובים בחייה: הנישואים לאסי דיין והפרידה ממנו, הקריירה, האמהות, ומעל לכל - האצילות שאין שנייה לה נוכח המוות

מתוך כתבה מאת אביבה לורי | הארץ

“היה לה רומן פרוע עם החיים”, אומרת חברתה, אלה בן ש”ך. “היא נמשכה אל הקצוות והרבה פעמים בדקה את הגבולות, אבל תמיד חזרה עם תובנות. אני זוכרת שאחרי תקופה קשה, היינו במסיבה והיא רקדה בהתרגשות ואמרה, ‘אלושקה, תראי איזה כיף לי’”.

דיין נולדה ברחוב אבן גבירול בתל אביב ב–45’. אביה היה קבלן מאוד אמיד. היא למדה בבית ספר דובנוב ולאחר מכן בתיכון חדש. החברים מהתיכון זוכרים אותה כאייקון היופי האולטימטיבי, כמלכת הכיתה והמחזור ואולי אפילו מלכת בית הספר. האם היתה מודעת ליופיה הרב? חברותיה אומרות שלא; שהיתה חפה לגמרי ממחשבה יהירה.

כשדיין היתה בכיתה ט’ היא הכירה את אסי דיין, ופחות או יותר מאז הם היו זוג. אסי למד רק שנה אחת וגם זה לא מי יודע מה ‏(“זרקו אותי משם, כמו שזרקו מכל בתי הספר”, הוא אומר‏).

אהרונה סיימה את הלימודים. “הוא היה רשום בבית הספר”, אומרת אמו, רות, “אבל לא באמת למד”. אהרונה, לעומתו, היתה תלמידה רצינית. “כשפגשתי אותה היא היתה מלמדת ילדים, מכינה אותם לבגרות במתמטיקה. היה לנו שכן שהיא לימדה. היא היתה אשה מאוד משכילה, אני ומשה מאוד אהבנו אותה. כל השנים נשארתי בקשר טוב איתה. אני בקשר טוב עם כל האקסיות של אסי”.

דיין התגייסה ושירתה באחד המוסדות של משרד ראש הממשלה. אחרי הצבא למדה ספרות עברית ואנגלית באוניברסיטה העברית. אסי הצטרף אליה ולמד ספרות אנגלית ופילוסופיה. הם חלקו דירה בירושלים וביוני 67’ החליטו להתחתן. התאריך שנקבע היה 14 ביוני. למזלם הם לא נאלצו לדחות את מועד החתונה. שר הביטחון דאג לסיים את המלחמה בזמן.

ואז הודיעה יעל דיין להוריה שגם היא רוצה להתחתן. חודש קודם לכן, בכוננות למלחמה, היא הכירה את תא”ל במיל. דב שיאון. “החלטנו שנתחתן אחרי המלחמה”, אומרת יעל דיין, “אבל אחר כך חשבנו שזה מיותר לעשות שני טקסים במשפחה אחת, לקחנו טרמפ על החתונה של אסי ואהרונה והוספנו אורחים שלנו”. החתונה הכפולה נערכה בביתם של הדיינים בצהלה, צולמה לכל העיתונים והיתה נושא חם בטורי הרכילות.

לגבי מספר המוזמנים יש מחלוקת גדולה. בסרטו “החיים כשמועה” אומר אסי דיין שהגיעו 7,500 מוזמנים. אמו אומרת שזה לא נכון, שהוא מגזים: “היו שם 2,000 איש מכל העדות והדתות, מהצבא, כל משכית, וכל מיני חשובים כמו הפדרמנים והאייזנברגים. אני לא זוכרת ששלחנו הזמנות. כל האנשים האלה פשוט באו. היה מאוד עממי, בשדה מאחורי הבית, בלי שולחנות, וארי סאן הביא את עצמו עם הלהקה שלו כמתנה. מתחת לחופה עמדו בן גוריון ופולה ואריק שרון שהיה השושבין של דב. הרב פרנקל חיתן את אהרונה ואסי, והרב גורן, בגלל שדב היה בצבא, את יולה ודב”.

“אבא שלי הזמין ברגע האחרון את ראשי הערים בגדה”, אומרת יעל. “פעם ראשונה שהם עברו לישראל”. אחרי החתונה נסעו אהרונה ואסי ללונדון. היא למדה קולנוע, והוא התחיל לשחק בקולנוע. אחרי שנתיים הם חזרו והתגוררו ביפו. ב–72’ נולדה בתם הבכורה עמליה וכעבור ארבע שנים נולדו עוד שתי יצירות: בנם אבנר והסרט “גבעת חלפון”.

בתחילת שנות ה–70 התחילה דיין לעבוד כמפיקה בטלוויזיה הישראלית. זה היה בתקופה החד־ערוצית. מחלקת הבידור של הטלוויזיה יצרה הפקות גרנדיוזיות רבות משתתפים. היו הרבה ספיישלים פטריוטיים לחגים, ימים טובים לחיילים ולים השיבולים. הבוס של אהרונה דיין היה חנוך חסון. “היא לא היתה חייל עם מדים מסודרים”, הוא אומר. “היא היתה לא שגרתית. היו לה רעיונות טובים, נדמה לי שהיא יזמה את התוכנית ‘שירים בצוותא’ ועשתה שם דבר מדהים, הגדילה את צוותא על ידי הצבת מראות בגב האמנים. היא הכניסה לעבודה רוח אחרת. אבל לא היה לה קל איתי ולי לא היה קל איתה”.

למה?

“היא היתה יכולה לרצות שאובמה יופיע, למשל. לא היו לה גבולות מה אפשרי ומה בלתי אפשרי. אצל אהרונה אחת ועוד אחת זה היה תמיד שתיים ורבע. היה לה טעם טוב והיא נטתה ליצירתיות־יתר, ובמוסדות מרובעים כמו רשות השידור, כדי לצאת מהמרובעות צריך לעשות הרבה יותר, כמו אלכס גלעדי, למשל, שהיה הופך שולחנות”.

דיין אמנם לא הפכה שולחנות אבל היו לה מניירות משלה. “היא היתה יוצאת מהטלוויזיה בקריה בתל אביב והיתה צריכה לקנות עיתון”, אומר חסון, “אז היא היתה עוצרת את המכונית באמצע הכביש, בארבע־חמש אחר הצהריים, בשיא הלחץ, וכל התנועה היתה נעצרת אחריה, כולם מצפצפים, והיא יוצאת בנחת מהמכונית, הולכת לקנות עיתון וחוזרת כעבור שבע דקות”.

באותה מידה היתה יכולה לעצור באמצע הכביש בשביל סיגריות. “היא יכלה לעצור את המכונית באמצע אבן גבירול”, מספרת אמנה כהן, מפיקה בטלוויזיה שעבדה עם דיין, “מול לונדון מיני סטור, ולרוץ לקנות סיגריות. ובינתיים כל התנועה עומדת. זה לא נבע מרוע לב, אלא מפיזור דעת. זה מה שהיא רצתה באותו רגע והיא תמיד עשתה מה שרצתה. היה לה טעם מאוד טוב. היא עשתה תוכניות יפות. ידעה לשכנע.

“אני זוכרת שבמלחמת יום כיפור היא עשתה את ההקלטה המרגשת שלכבודה נעמי שמר כתבה את השיר ‘לו יהי’. אהרונה הצליחה להכניס את נעמי למכונית, ואני יודעת כמה זה היה קשה לגרום לנעמי לכתוב, אבל אהרונה עשתה את זה ונעמי כתבה בדרך וסיימה בדיוק כשהן הגיעו לאולפני הרצליה וכל המדינה בכתה. זה הישג מאוד יפה של אהרונה. מאוד חיבבתי אותה. היא היתה אחרת. היא לא עבדה לפי ניירת, לא היתה טיפוס של פקיד או איש ממסד, אלא מישהו שבא משום מקום וכשמתחשק לו הוא קם והולך”.

אהרונה ואסי דיין עם בתם עמליה ב-1973צילום: ישמח יצחק

חוסר מזל

דליה גוטמן, מפיקה בטלוויזיה וחברה טובה של דיין, הכירה אותה בשנות ה–70 בטלוויזיה והקשר ביניהן נמשך מאז ועד לרגע האחרון. “היא אחד האנשים הבודדים שקינאתי בהם”, אומרת גוטמן. “חשבתי שבהפקה היא הרבה יותר טובה ממני. היה לה טעם משובח בתרבות, באמנות, בספרות ובקולנוע. היא היתה מאוד שברירית ושקופה. ידעתי שהיא נטתה למצבי רוח, למרות שבשנים האחרונות היתה במצב מצוין. היא היתה חברה נפלאה. לא מניפולטיבית. קשובה במאה אחוז ומרוכזת כאילו שחזרת עכשיו ביחד איתה ממלחמת עולם גרעינית. היא היתה מקורית ואותנטית ואף פעם לא זייפה”.

כמו שהיא עשתה כל דבר בחמדה ובהתמסרות, כך היא גם עישנה. כמעט בלי הפסקה. לפני כשלוש שנים התגלה אצלה סרטן בגרון. היא עברה טיפולי קרינה והמחלה נסוגה. לפני 11 חודשים התגלה סרטן בריאות עם גרורות בכבד. “זה סרטן ריאות של תאים קטנים”, אומרת יעל דיין. “זה לא הכל מאלוהים. זה גם בידנו. הסרטן שהיה לה מופיע ב–99% מהמקרים אצל מעשנים”.

האם יש קשר בין הסרטן הראשון לבין זה שהופיע עכשיו?

“הרופאים אומרים שהסרטן השני לא היה קשור בכלל לראשון”, אומרת עמליה בתה, “זה היה פשוט חוסר מזל”.

ב–79’ אהרונה ואסי התגרשו. בסרטו מספר אסי שאשתו לא אהבה את סרטי הבורקס שהוא עשה, שלא העריכה את כישרונו האמנותי. לא ברור אם רק בגלל זה הוא התחיל לבגוד בה. בלי לעשות לעצמו הנחות הוא מספר על כוכבניות צעירות שהופיעו לצדו ועל חוסר יכולתו לשלוט ביצר.

דיין לקחה את הילדים ועברה לגור בבית שבנתה בגני יהודה. אבנר היה אז בערך בן שלוש ועמליה בת שבע. “האמהוּת היתה מאוד חשובה לה”, אומר אבנר, “באותה תקופה הקריירה היתה במקום משני. היה לה חשוב שלילדים יהיה טוב, שיהיו להם חברים, שיסתדרו בחיים, שלא יהיה מצב שבו יהיה להם קשה בלעדיה. הכישרון הכי בולט אצלה היה היכולת להקים סביבה רשת של אנשים שהיא אהבה. היא היתה אשפית הנטוורקינג, עוד לפני שידעו מה פירוש המילה. אני זוכר שכשהיינו קטנים ושאלו אותנו מה אמא שלכם עושה, היינו אומרים: ‘מדברת בטלפון’”.

אבנר עזב את בית אמו כשהיה בן 17. הוא היה זקוק למרחב ולמרחק מהמשפחה־בהפרעה שלו. הוא חי בדירות שכורות בתל אביב, בקיסריה, ולבסוף נסע לתאילנד, שם הוא חי כבר 14 שנה עם אשתו ובתה. בחצי השנה האחרונה הוא היה כאן. טיפל באמו ודאג לכל צרכיה.

לא היה לה קשה שעזבת את הארץ?

“בהתחלה היה לה קשה עם העזיבה שלי אבל אחר כך היא התרגלה”. גם בתה עמליה עזבה את הבית בגיל 18 ובעת ששירתה בצבא ולמדה באוניברסיטה העדיפה לגור בדירות שכורות. בגיל 24 עזבה את הארץ ומאז היא חיה כבר 16 שנה בניו יורק, עם בעלה, איש העסקים אדם לינדמן, ושתי בנותיה, נעה ‏(3‏) וזהר ‏(5‏). היא בעלת גלריה ברחוב 77 עם שותפתה דניאלה לוכסמבורג. לשתיים גם גלריה בלונדון ועוד אחת קטנטנה באיסט וילג’.

“לאמא זה היה ודאי קשה מאוד”, היא אומרת, “אבל היא מאוד שמחה שהיה לי את העולם שלי והפרטיות שלי והיתה גאה בקריירה שלי. היא לא העיקה עלי, או נתנה לי הרגשה שהשארתי אותה לבד. היא היתה אמא לא קונבנציונלית. לא היתה ארוחת בוקר כל יום על השולחן ולא הסעות מסודרות לחוגים, כמו שאני עושה, אבל תמיד היתה אהבה בלי תנאים והמון הקשבה”.

אסי ואהרונה דיין בחתונתם ביוני 67'. בן גוריון ופולה עמדו איתם מתחת לחופה |צילום: דן הדני / י.פ.פ.א

ברחתם כל כך רחוק כדי להציל את נפשותיכם?

“כן, בעיקר אני, שרציתי לעשות דברים וחששתי שאם אשאר פה אקלע לדינמיקה מהסוג שלא רציתי, שהיומיום שלי יהיה סביב הסרט האחרון של אבא ומה היה כתוב עליו בעיתון ושיהיה לי הרבה פחות זמן להתעסק בדברים שמעניינים אותי. מבחינתי, זה היה קרש הצלה. האנונימיות הזאת בניו יורק, במקום שבו יש לך בחירה, מקום שמאפשר לך להתעסק בעצמך בלי רגשות אשם. אמא שלי לא האמינה בחוקים. היו לזה גם חסרונות, אבל אחד היתרונות היה שהרגשנו שאנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים”.

ילדים לפעמים רוצים גבולות.

“אני מרגישה בת מזל, בסופו של דבר, שאני מה שאני גם בזכות העצמאות שניתנה לי וחוסר הגבולות. אז קינאתי בכל החברות הכי בורגניות שלי ורציתי קציצות ומרק עוף, אבל היא באמת חשבה שזה פחות חשוב. יכול להיות שהיא לא יכלה לתת לנו את זה. לא מבחינה טכנית, מבחינה נפשית. וזה הפוך לגמרי מהאופן שבו היא גדלה. אמא שלה היתה עקרת בית למופת, משקיעה בקציצות ומשתיתה סדר מופתי”.

מי האכיל אתכם?

“לא גווענו מרעב. הסתדרנו. מצאנו לנו אלטרנטיבות”.

מגנט חברתי

בתחילת שנות ה–90 הופיעה עננה שחורה בחייה של דיין. מי שעזר לה באותם ימים, חוץ מחברותיה הרבות, היתה הכוהנת הגדולה של שבט דיין, רות.

“הייתי בבודפשט בקונגרס של חולי טרשת נפוצה, אני בהנהלת העמותה, וקיבלתי את ההודעה שמשהו לא בסדר ומיד חזרתי לארץ. החברות שלה דאגו לזה שכל יום תהיה איתה חברה אחרת. עוד לא פגשתי בן אדם שהיה כל כך מקובל. היא היתה פשוט נשמה טובה ולפני שמתה עוד הספיקה לבוא לפרמיירה של האוטוביוגרפיה של אסי בכיסא גלגלים”.

באותה תקופה, אומרת ריקי אריכא, במאית ברשות השידור, היה לי קשה לתקשר איתה, היא לא כל כך ענתה לטלפונים. ואז פגשתי חברה טובה שלה, עירית רזילי ‏(שנפטרה לפני עשר שנים‏), באחת ההפקות בצוותא, והיא אמרה: ‘אהרונה מאוד אוהבת אותך, תלכי לבקר אותה’. נסעתי לבקר אותה ומאז לא נפרדנו”.

טליה דיין, גיסתה לשעבר ‏(שהיתה נשואה לאודי דיין‏), הפכה ברבות הימים לחלק מהאוסף הנדיר של עשרות החברות שדיין מיגנטה אליה. “אמרתי לה יום אחד: ‘אהרונצ’וק, אם יצאת מהמשבר ההוא, סימן שמישהו למעלה שומר עלייך וגם עכשיו יקרה לך הנס הזה’. חבל שטעיתי”.

“החברות הן הצלחת חייה”, אומרת עמליה. “לא היה יום, בכל השנה הזאת, שלא היו אצלה בין 10 ל–20 חברות שהחזיקו לה את היד. עד לרגע האחרון היא הרגישה חשובה ונאהבת. זו היתה המשפחה האותנטית שלה. זה היה מופלא ויוצא דופן”.

נורית גפן ‏(אשתו לשעבר של יהונתן גפן‏) היתה גיסה מדרגה שנייה שהפכה לחברה קרובה. “כשהיינו גיסות היינו פחות חברות כי לא היה לי זמן, הייתי עסוקה עם המשפחה המטורללת שלי. כשנפרדנו מהמשפחה התקרבנו, והיו לנו שיחות נפש. היא היתה מאוד חכמה ומצחיקה. היתה לה נשמה של פרפר. שברירית ומרחפת. היא לא התערבבה עם החומרים הגשמיים של החיים. ואי אפשר להגיד עליה שום דבר רע”.

כאשר הגרורות הגיעו למוח דיין החליטה להפסיק את הטיפולים הכימותרפיים ולהתענג על פיסות השמים והעצים שמשתקפים מחלונות חדרה והסיגריות שאריכא היתה מגניבה לה. “לפני חודש בערך היא ביקשה: ‘ריקי, תדליקי לי סיגריה, המטפלת יודעת איפה יש’. נתתי לה סיגריה והיא התענגה עליה ומאז הייתי מדליקה לה מדי פעם והיא נורא נהנתה מזה”.

“החודש האחרון היה כמו שבעה”, אומרת אלה בן ש”ך. “מאות אנשים באו להיפרד ממנה והיא חייכה את חיוכה המדהים וכשהתעייפה היינו סוגרות את דלת חדרה. פעם אחת כשכאב לה אמרנו לה ‘תיכף ניתן לך משהו נגד כאבים’, והיא רק אמרה: ‘תודה’. היה בה משהו מאוד הוגן וצנוע, ועם זאת היו לה ג’סטות גרנדיוזיות. היא היתה יחידה של אדם אחד. נוכחותה היתה כמו כוכב נדיר שנוחת, נוגע ואחר כך עף לגלקסיה אחרת. היה בה שילוב של רוחני ואינטלקטואלי, ועם זאת היא היתה מאוד מחוברת לקרקע”.

איך זה שלאשה כל כך יפה ומיוחדת לא היתה זוגיות?

“מיד אחרי אסי היה לה קשר עם מישהו שהיא מאוד אהבה, שנפטר, ומאז לבה לא ניצת עוד”.

האופנאית תמרה יובל־ג’ונס פגשה את דיין בגיל 20 ומשהו ומאז הן שמרו על קשר אינטימי. “עשיתי לה את השמלה שבה היא הלכה לפגוש את משה ורות דיין וכך הפכתי לאחת המעצבות במשכית. הייתי שכנה שלהם כשהם גרו ביפו אחרי שהם חזרו מלונדון. היתה תקופה שהיינו מתראים המון, גם עם הילדים. עברנו הרבה דברים ביחד. היא היתה אשה יוצאת דופן. מלאת חוכמה, קסם אישי ויופי עוצר נשימה. היא לא היתה צריכה ללמוד תורות רוחניות. היא היתה התורה כולה ועם זה היתה מאוד אינטלקטואלית. אוהבת ספר. העריצה את הספרות העברית, את עגנון, את אלתרמן”.

משפחת החברות של דיין מרגישה כעת מיותמת ומובסת. כל מה שעשו וכמה שהתאמצו לא הועיל. דיין לעומתן אימצה נקודת מבט פילוסופית, השלימה עם המוות ולא התקוטטה איתו. “היא היתה כמו חכם סיני”, אומרת בן ש”ך, “הוגת דעות. אולי בגלל שלמדה וחקרה את גרשם שלום. אנחנו דיברנו על הכל בפתיחות ובלי מחסומים. אנשים אחרים פחדו לדבר איתה על זה. היא הבטיחה לי שתחשוב עלי גם למעלה. שאלתי אותה ‘איך אדע שאת חושבת עלי? אז היא התחילה לשיר איזה שיר ואמרה: ‘כשתשמעי את השיר הזה תדעי שאני חושבת עלייך’. התקשרנו מהר לאהוד בעלי והוא צרב את השיר. היתה לה אישיות ממגנטת. היא אף פעם לא עשתה שום מאמץ להיות במרכז, לא אירגנה ארוחות ואירועים, ובכל זאת כל כך הרבה אנשים אהבו אותה. אני מרגישה שזכיתי להכיר אישיות מיוחדת במינה”.

גם אסי דיין מרגיש שנפלה בחלקו זכות להכיר אותה. “אני מודה לה על שזכיתי להיות אהבת חייה”, הוא אומר, “השנים שהיינו ביחד היו הכי יפות ומאושרות”.

ומה היא היתה בשבילך?

“הדבר ההגון והשפוי ביותר בעולם. אנשים שלא מוצאים כמותם. אני היחידי שהצליח להצחיק אותה בחיים, אני והסדרה הזאת. אחרי שהיא ראתה אותה היא בכתה כל הלילה. היא היתה אשה אמיצה בצורה בלתי רגילה. היא לא ידעה מה זה כדורים, ומורפיום לקחה רק בימיה האחרונים”.

ללא פחד

סיפור האהבה בין אהרונה דיין לבין נעמי קוליץ התחיל לפני יותר מ–50 שנה. בהתחלה על אש קטנה, דרך חברתן המשותפת, עירית רזילי. “ראיתי אותה יום אחד כשהיא באה עם אסי למסיבה, בגיל 15. היא עמדה בדלת, הורידה את המבט, עם הראש נוטה הצדה, ואני הייתי משותקת מרוב יופי. לא אשכח את הרגע הזה. אני חושבת שהיא לא הבינה עד כמה היא היתה יפה כשהיתה צעירה. פעם שאלתי אותה והיא אמרה: ‘שמתי לב שכל מה שאני מבקשת נותנים לי, אבל חשבתי שככה זה אצל כולם’”.

ועם זה, לא היה לה ביטחון עצמי. “המערך הגנטי שלה לא סיפק לה מספיק ביטחון עצמי לחיים האלה ובוודאי שלא היתה בה יהירות. לא בטוח שהיא במאה אחוז קיבלה את עצמה. היא ידעה שאנחנו חושבים שהיא נפלאה, אבל כשהייתי אומרת לה את זה היא היתה עונה: ‘אוי, באמת’. ואז כשהיא כבר לא יכלה לענות אמרתי לה: ‘עכשיו תקשיבי ותשתקי’ וסיפרתי לה מה אני חושבת עליה”.

אסי דיין בדירתו לצד דיוקן של אהרונה שצייר יורם לוקוב | צילום: דניאל בר און

ואיך היא קיבלה את המוות הקרב?

 “היא לא רצתה למות. היא רוותה המון נחת בעשור האחרון. במיוחד מאז שהנכדות שלה נולדו. היא ממש רצתה לחיות. מצד שני היתה לה יכולת לקבל את גורלה. הרופאה שלה אמרה לנו שהיא לא נתקלה בהשלמה כל כך מתוקה עם הגורל”.

בשנים האחרונות דיין עבדה בהתנדבות. שני פרויקטים עיקריים העסיקו אותה במיוחד. לפני כשבע שנים היא הקימה מועדון קולנוע במרכז וייל בכפר שמריהו והיתה אחראית להפעלתו. מעין סינמטק שבו התקיימו הקרנות טרום בכורה, עם מרצים ופרויקטים נוספים.

פנינה רבינוביץ, מנהלת המרכז, הפכה לחברה קרובה. “היא אמנם עבדה בהתנדבות, אבל בפועל עבדה במשרה מלאה. אני יכולה לדבר עליה כל היום. היא הגתה את הרעיון לעשות מועדון טרום בכורה והקרנות של קולנוע דוקומנטרי ועכשיו אנחנו עושים פסטיבל דוקו־ארט. היא אירגנה את המרצים ודאגה לכל.

“היו לה הרבה הוצאות סביב העניין הזה, אבל היא אף פעם לא ביקשה כלום. כשהייתי מציעה, היתה אומרת: ‘טוב, תשלמי את המונית’. אנשים מאוד העריכו את דעתה. היה לה טעם אמנותי משובח. והיתה לה את התכונה המדהימה בעיני שכל אחת מהחברות שלה היתה הכי קרובה ללבה. האחת והיחידה. היתה גומרת כל שיחת טלפון ב’אני אוהבת אותך’ ואת מרגישה שזה יוצא מהלב”.

פרויקט ההתנדבות השני שלה היה הקמת ועד מנהל ללהקת המחול של אבשלום פולק וענבל פינטו. “היא חברה טובה של אמא שלי”, אומר פולק, “והיתה חוד החנית בהקמת הדירקטוריון ב–2006. היא הביאה את כל החברים שלה, כולל היו”ר, איתמר בורוביץ. היא אשה יוצאת דופן במסירות ובאהבה שלה. היה לה טעם אמנותי משובח, כישרון יוצא מהכלל לחבר גורמים יחד, לשכנע אנשים - היא לא היתה מקבלת לא כתשובה. היא היתה צומת. הרבה דברים נעשו מעצם הנוכחות שלה”.

עמליה, בתה של דיין, כבר חזרה לניו יורק. אבנר חזר לתאילנד. החברות ימשיכו לטפל כאן בענייניה ולהתגעגע נורא. עמליה נזכרת ברגע האחרון. “רגע נדיר ומדהים של אינטימיות שאין שני לו”, היא אומרת, “היא היתה החולה האידיאלית. היא קיבלה את הסוף באופן חיובי ומעורר השראה. בלי הטרור של הפחד מפני המוות. היא לא היתה בדיכאון ולגמרי ידעה לאן זה הולך. לא הסתרנו ממנה כלום”.

 

נורית, אחות של יהונתן, ניסתה להתאבד פעמים רבות והתאבדה בסופו של דבר באמצעות ירייה בראשה.

גם אבנר, הבן של אהרונה ואסי, היה חולה בדיכאון.
_______________________

יעל דיין לא אישרה את הסדרה, למרות שהיא אחת המרואיינות המרכזיות בה.

"...הדברים שמצוינים בסדרה כגנטיים (הסדרה קושרת בין הדיכאונות של בני המשפחה בדורות השונים, שחלקם הגיעו עד כדי התאבדות, נ"א) — יש בסדרה דברים שאסור היה להזכיר, כי זה לא רק צהוב ומלוכלך, אלא גם פוגעני מבחינת צנעת הפרט בהתאבדויות. כולל ההתאבדות של אחותו של אבא בפרטי פרטים".

למה פסול להזכיר זאת בסדרה? הרי היו מקרים של דיכאון במשפחה, וידוע שקיימת נטייה גנטית לדיכאון.

"רק כשראיתי את הסדרה הסתברו לי הדברים הפוגעניים, ושלא נותר דבר מכך שאמי היא דמות שראויה לכל ההערצה.

"כי הכל מותאם לתזה שזו משפחה דפוקה ודופקת את ילדיה, ושיש בה דור שלם שכולו דפוק ודכאוני וצרך סמים, וכל זה פלוס מינוס בגלל משה דיין, הכל מוביל אליו. והאסמכתא לניתוח הפסיכולוגי הזה על הדיכאון הגנטי וההתאבדויות לא מגיע מאיזה איש מקצוע, אלא מאחת משלוש נשותיו של יונתן, ומשתיים מארבע הנשים של אסי. אז מה צריכות לחשוב על זה הנכדות שלי?"

נורמלי

חדש יחסית בעולם המתפתח של סדרות השיגעון - "נורמלי", סדרה שיצרו ליאור דיין, אסף קורמן ושירלי מושיוף ומשודרת ב-HOT, שמתארת באמינות מרשימה שהייה בבית חולים פסיכיאטרי, בלי לוותר על ההנאה והצחוקים.

אני עפתי על הסדרה הזאת, גם בגלל החיבה האדירה שלי לעולם הנפש, וגם בגלל המשחק המדהים והכתיבה החדה.
מצאתי את עצמי צוחקת מהמצבים העצובים ביותר.

_______________

איך איתמר רונאל התאהב ב"נורמלי"?

מתוך כתבה מאת איתמר רונאל | tvbee | פורסם במאקו ב- 05/11/20

בעצת אביו (אסי דיין), גיבור הסדרה, נועם אשכנזי (ליאור דיין) מתאשפז במוסד סגור לבריאות הנפש ומתחיל את הגמילה מריטלין והחזרה לאיזון.

אלה הפרקים היפים והמעניינים בעיני בסדרה; אולי בגלל שבעבר התנדבתי במוסד דומה. ייצוגים רבים של מוסדות לבריאות הנפש נוטים לסנסציוניות מחד ולרגשנות יתר מאידך. המבט ההומוריסטי של דיין וקורמן יצר את אחד הייצוגים האמינים יותר שראיתי בתחום, אבל גם אחד המהנים.

אם מסתכלים על מתמודדי הנפש בגובה העיניים ולא מלמעלה, חייבים להודות שיש לא מעט רגעים מצחיקים במחלקה הסגורה.

"נורמלי" מצליחה לתאר את הצחוק והבכי, העליבות והלאות, הפוליטיקות הקטנות של המחלקה והייאוש העמוק שכל הזמן מאיים לבלוע אותך. הרגעים בתוך המחלקה כתובים ומשוחקים מעולה.

שחקני משנה כמו לי גילת, זאב שצקי ואלי מנשה מגישים הופעות סוחפות, מרגשות ומשעשעות שנוגעות בדיוק בחוויה החמקמקה שקשה לתאר למי שלא ביקר במחלקה סגורה.

החריגה המשמעותית היחידה מהמציאות שהכרתי זאת הפחתה בהשפעת התרופות על דרי המוסד - האנשים שאני פגשתי היו גמורים מתרופות פסיכיאטריות.

אבל גם את הבחירה הזאת אפשר להבין כי תוספות של עיניים כבויות, מלמולים וריר נוזל היו מסיטות את תשומת הלב מהחוויה האותנטית שהיוצרים ביקשו להעביר.

תצוגת המשחק של רועי ניק מפרקת מהרגע הראשון את המגננות עם שפע של הומור, ואז לאט לאט מטפטפת פנימה מנה גדושה של כנות ורגש. הנרקיסיזם הקומי של ניק מציל את הסדרה מעודף נרקיסיזם והפגיעות שלו מעניקה עומק רגשי לעימות הרעיוני שעומד במרכז הסדרה: האתוס הרומנטי של גאונות ושיגעון מול האתוס הפסיכיאטרי של איזון ותפקודיות.
האב המכלה שמקדש את הטירוף כתרופה לבינוניות מול הפסיכיאטרית החומלת שרק מבקשת שימצא קצת יציבות.
גם אם ברור איזה צד בדיון בחרה הסדרה, היא שומרת מספיק אהבה לצד השני כדי להעניק אשכבה ראויה לאגדת הגאונות הרומנטית שעברה מהעולם.