ביפולרית - מה שמעניין בעלי הפרעת מצב רוח, בני משפחה וחברים - דיכאון, חרדה, מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית - בלוג ביפולרית | פרק 9: אמא בדיכאון - חלק א'

מה שמעניין בעלי הפרעות מצב רוח וקרוביהם
דיכאון | חרדה | מאניה דיפרסיה | אישיות גבולית

חפש
Facebook

הלידה הטראומטית

לאחר שילדתי, בשבוע ה-37, בניתוח חירום קיסרי, הילד לא בכה (בהמשך נאמר לי שזאת כנראה תוצאה של נוגדי הדיכאון שנטלתי - בהמלצת רופא - במהלך ההריון).
 מייד לאחר הלידה הילד  הובהל לטיפול נמרץ, שם שהה באינקובטור, עם בעיה של סטורציה נמוכה - רמת החמצן בדם שלו הייתה נמוכה מדי. דואבת כולי מהניתוח הקיסרי, הבנזוג הסיע אותי בכיסא גלגלים לטיפול הנמרץ, וראיתי לראשונה את בני בתוך אינקובטור, זעיר, מחובר לצינורות וחסר אונים.
עוד לא הכרנו, אבל המראה הזה ריטש אותי מבפנים.

יממה לאחר מכן הגיבור התאושש, ועדיין קולו לא נשמע.
פחדנו שהוא לא יודע לבכות, ואני כמובן האשמתי בכך את עצמי ואת נוגדי הדיכאון שלי.

בלוג ביפולרית: פרק 19 | האור שבשחור: אמא נוכחת |אמא בדיכאון - חלק ד'  

בלוג ביפולרית: פרק 19 | האור שבשחור: אמא נוכחת |אמא בדיכאון - חלק ד'

לכל אורך אפיזודת הדיכאון המג'ורי שלי (שנה וחודש, שהסתיימו לפני כחצי שנה), התלוויתי לבנזוג ולילד בכל פעם שיצאו מהבית, כי פחדתי להישאר לבד עם המחשבות, שלרוב התדרדרו למקומות שחורים ואובדניים.
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית: פרק 18 | להיות אמא, בשנים הראשונות, זה להיות רוב הזמן לבד |אמא בדיכאון - חלק ג'  

בלוג ביפולרית: פרק 18 | להיות אמא, בשנים הראשונות, זה להיות רוב הזמן לבד |אמא בדיכאון - חלק ג'

עד 4 הילד במסגרת. אחר כך את אחראית בלעדית לבדר אותו, כי אבא בעבודה.מה תעשו? מה שיגרום לו להתעניין ולא לצווח. ג'ימבורי. גינת שעשועים. מה את תעשי בזמן הזה? תסתכלי עליו, תעודדי אותו, תחליפי לו חיתול.
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית: פרק 17: החבר הראשון שלי | הכמעט-בעילה בהסכמה שלי | נסיון ההתאבדות הראשון שלי | התבגרות בדיכאון  

בלוג ביפולרית: פרק 17: החבר הראשון שלי | הכמעט-בעילה בהסכמה שלי | נסיון ההתאבדות הראשון שלי | התבגרות בדיכאון

הפכתי מילדה לאישה, מברווזונת מכוערת לברבורה משוגעת, בגיל 14, כאשר הכרתי את החבר הראשון שלי, ע'. הוא היה בן 16, מיוזע ומכוער להפליא, עם בעיית תסרוקת קשה במיוחד. אני הייתי ילדה טובת מראה ששנאה את עצמה.
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית, פרק 16: מיומנה של ילדה דחויה | ילדות בדיכאון - חלק ב'  

בלוג ביפולרית, פרק 16: מיומנה של ילדה דחויה | ילדות בדיכאון - חלק ב'

את מרבית ההפסקות בבית הספר היסודי, בין כיתה א’ לכיתה ח’, ביליתי בשירותים. התביישתי מהמורות שריחמו עליי בכל עת שראו אותי יושבת בכיתה וקוראת, והיו מלשינות להוריי על הבעיה החברתית שלי בכל אסיפות ההורים.
 לחצו להמשך
 
בלוג ביפולרית: פרק 15 | פנקס הבכי | ילדות בדיכאון - חלק א'  

בלוג ביפולרית: פרק 15 | פנקס הבכי | ילדות בדיכאון - חלק א'

כילדה בכיינית, שגדלה להיות אישה בכיינית, ואובחנה כבעלת דיכאון קליני בגיל 20, היה מצופה ממני שאבין ואכיל את הבכי של בני. נהפוך הוא. הבכי שלו היה מעצבן אותי ומקשה עליי, ממש כהוריי לפניי.
 לחצו להמשך
 

מאז ומתמיד הדיכאון והחרדה הקשו את התפקוד שלי כאם, אבל הצלחתי, לעתים יותר ולעתים פחות, להתגבר עליהם.

עוד לפני שהחלטתי להיכנס להריון, הייתי מאוד אמביוולנטית לגבי ההחלטה להיות אם, בידיעה שבעתות דיכאון אהיה פחות תפקודית, ובחשש מכך שתכונותיי הבעייתיות ישוכפלו, כולל החרדה החברתית, הדיכאון, האקסצנטריות, היעדר הביטחון העצמי  והקושי הכללי להתמודד עם הגוונים הכהים של המציאות.
לא רציתי שהילד שלי יעבור את הילדות הקשה שאני עברתי. (בסופו של דבר הילד חברותי, מלא ביטחון ושמח לרוב, אז מזל שלא נכנעתי לפחד).

העדפתי לא להוליד.

אבל בן זוגי מאוד רצה, ובטחתי מאוד בכישוריו האבהיים, אז קיבלתי החלטה להיות אם. מאז, למשך שנתיים, ניסינו להיכנס להריון.

 בעלת הפרעת מצב רוח + טיפולי פוריות = פצצת עצבים מהלכת

טיפולי הפוריות כללו שפע אדיר של בדיקות, לרוב מדי יום בשעה מוקדמת מאוד, שבמהלכן חיטטו בתוכי שלל אחיות ורופא אחד, שולמן האגדי.

בכל יום הבנזוג הזריק לי זריקות שורפות בבטן, שהביאו אותי למצב הכי הורמונלי ומשוגע שחוויתי עד אז.

לא רק שגעיתי בבכי מכל דבר קטן, גם הרגשתי פצצת עצבים מהלכת. רציתי לפרק את כל מי שעבר סביבי.

בסיום כל סבב עברתי בדיקת דם, בטא, ונאלצתי להתמודד בכל פעם עם התוצאות השליליות, ועם הבעיטה בבטן שגרמה לי כל אחת מהן.

הייתי בוכה שעות, גם כי הרגשתי פגומה וחסרת תוחלת, אפילו להריון אני לא מצליחה להיכנס, וגם כי רציתי שכל הסיוט הזה ייגמר כבר.

בסיום השנתיים המאתגרות האלה הגיע ההריון המיוחל.

הריון נוראי

גם ההריון עצמו היה נוראי - בראשית הטרימסטר השני לקיתי בסימפיזיוליס, מחלה שפוקדת לעתים נשים בהריון, שמייצרת כאבי אגן מחרידים, בכל תנועה שמערבת את האגן. כך, מאישה שרגילה להוציא עצבים במכון הכושר לפחות 3 פעמים בשבוע, נאלצתי להפחית את התזוזה למינימום. כאב לי גם ללכת שני מטרים לשירותים...

יחד עם כל הפאן הזה, הדיכאון והסטרס תקפו אותי לסירוגין לאורך כל תקופת טיפולי הפוריות וההריון (ועד כשנתיים אחרי הלידה ). לקינוח - בחודש השביעי אובחנה אצלי סוכרת הריונית, שנטלה ממני את האפשרות להתנחם בפחמימות ריקות.

כמובן שלאורך כל תקופת טיפולי הפוריות לא יכולתי לעשן את המרגיע הירוק שלי (על אף שהרשיתי לעצמי לקחת שאכטות מחברים מדי פעם) או לשתות אלכוהול (הרשיתי לעצמי עד כוס יין אחת ביום, כי קראתי שכך נוהגות ההריטניות הצרפתיות).

בדיעבד, התברר לי שעישון גראס דווקא מומלץ בהריון, ואף מיטיב עם התינוק….

מחקר חדש מראה שילדים שנולדו לנשים שצרכו גראס בהריון הם בעלי ראייה טובה יותר, וכי עוברים לאמהות הצורכות מריחואנה מוגנים טוב יותר מהנזק הנגרם לעובר משתיית אלכוהול של האם..

"שיר לאמא" נגע במקום שהכי קשה לי בדיכאון.
הדמעות הזולגות כל היום, שקשה כל כך להסתיר.
השבירות הזאת. העגמומיות. הפסימיות. הקושי לחייך. חוסר היכולת לצחוק.
החולשה המביכה והבזויה הזאת שמשתלטת על מי שאמורה להיות חזקה. משענת. אמא.

שיר לאמא

כשאימהות נעשות עצובות,
זה פתאום נורא קשה.
אני אוהב כשאמא שלי צוחקת.
אני פשוט...נורא אוהב את זה.
כי, כשהיא עצובה ויש לה דמעה
קטנה וזולגת על כל הלחי
אני יודע שבקול שלה היא שותקת
אבל זה כמו אצל ילד בכי.
אז אני מלטף את אמא שלי
ואני משוחח עם אמא שלי
ואני דואג לאמא שלי
ואני אוהב את אמא שלי.
רק דבר אחד לא כדאי.
לא כדאי לשאול אותה
״למה את עצובה?״
כי בסך הכל, היא תתחיל לחייך
חיוך לא אמיתי, ותאמר:
״עצובה?״
״אני עצובה?
אני ריסקתי בצל.
אני סתם.
אצלי הראש קצת מבולבל.
״ובכלל, לך לשחק קצת. רד למטה. מה יש?
הכל אתה צריך לדעת? תמיד אתה מוכרח לבוא ולקשקש?
זה לא שייך לך. זה לא חשוב בכלל.
אתה יודע מה? אני מבטיחה להסביר לך הכל—כשתגדל״.
אני גדול כבר המון חודשים.
מתי היא תבין שאני כל הזמן גדול?
הרי כשאהיה בן עשרים או שלושים
בין כה וכה כבר אבין הכל.