ביפולרית - מה שמעניין בעלי הפרעת מצב רוח, בני משפחה וחברים - דיכאון, חרדה, מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית - אביב גדג' בדיכאון

מה שמעניין בעלי הפרעות מצב רוח וקרוביהם
דיכאון | חרדה | מאניה דיפרסיה | אישיות גבולית

חפש
Facebook

הביאו את הנגרים

מילים ולחן: אביב גדג' | אלג'יר

הביאו את הנגרים,
שיבנו מיטה לישון בה.
הביאו את הצורפים,
שיעשו תכשיט את חיי יהלומים.

להתראות ילדים וילדות,
אני אלך בעקבות הכוכב.

הביאו את הציירים,
שיציירו אותי בצבעים חדשים.
הייתי רוצה לשיר בצעקה גדולה,
אבל עכשיו אני אשיר כמו מכונת אהבה שבורה.

להתראות ילדים וילדות,
אני אלך בעקבות הכוכב.

קיטש

מילים ולחן: אביב גדג' | אלג'יר

שם מתחת להרים איפה שהשמיים נעצרים
נובלס, אקסטזי, חסה, שמפניה, ודם מלוכלך
את צריכה קצת קיטש בחיים ההפוכים שלך

אולי, אולי, אם אעצום עיני
ובטח אז אראה חלום כל כך יפה
ירח וכוכב ישלחו מכתב.
אתה עוד תראה...

נובלס, אקסטזי, חסה שמפניה, ים, דם, שם,
אי שם- מעבר לקשת בענן.

"שלא יהיו מלחמות בעולם.
שכולם יאהבו אחד את השני.
שאני אוהב אותך -
ואתה תאהב אותי."

אולי, אולי, אם אעצום עיני
ובטח אז אראה חלום כל כך יפה
ירח וכוכב ישלחו מכתב.
אתה עוד תראה...

אולי, אולי...

אתה עוד תראה.

אביב גדג' בדיכאון: תקופות של אושר לא מעניינות

"היו לי תקופות של אושר מושלם בחיים והן לא היו יותר מדי מעניינות. קונפליקטים זה דבר אדיר. אלה בדרך כלל הרגעים שבהם מתגלה הטבע האמיתי של הדברים. שלווה, קבלה, פיוס, אלה לא דברים מעניינים במיוחד"

זה לא שאנחנו מקדשים את הדיכאון ואת האפלוליות. אנחנו מאמינים שמבחינה נפשית בן אדם מגיע לאושר או להשלמה רק אחרי שהוא עובר דרך אלפי נקודות כאב, נבירות וחיפושים עצמיים.

בסופו של דבר מה שנהיה מזה היו ילדים בני 14 שמתקשרים אלי באמצע הלילה לספר לי שהם חתכו את הוורידים. קרו המון דברים מהסוג הזה. לא ייאמן באיזה מצב נפשי העולם נמצא", הוא צוחק במבוכה.
את "אלג'יר" הקים יחד עם גבריאל בלחסן במושב תלמי אליהו בנגב, כשהיו בני 16. אף שהוריהם לא הרשו להם להיפגש מחשש שישפיעו לרעה זה על זה, הם למדו יחד לנגן והקימו להקה. "נאמנות ותשוקה", האלבום הראשון של "אלג'יר", יצא שנה לאחר מכן ב"הד ארצי". הביקורות היו טובות אבל המכירות היו דלות.

 "היינו אז עדיין נערים וזה היה תקליט ז'אנריסטי, רובו רוק גיטרות, לא ממש מתקשר ולא מסחרי בעליל", מודה גדג'.

הוא ובלחסן איפסנו את האלבום כנסיון נעורים לא מוצלח ויצאו למסע של חיפושים עצמיים שנפתח בישיבת "אור חיים" בירושלים, התחפרו בדת וגילו שמשם לא תבוא הישועה. השניים עקרו לתל אביב, חיפשו דרך לעשות מוסיקה, חיו בדירות מעופשות והתקיימו מעבודות מזדמנות.

"הד ארצי", שהוציאה את אלבום הבכורה, לא התלהבה לאפשר להם להיכנס שוב לאולפן ההקלטות, והכניסה אותם להקפאה. שנתיים-שלוש חלפו עד שהשתחררו מהחוזה ופנו ל"הליקון", שניסתה אף היא למשוך אותם לכיוון מסחרי.

"הרגשה של מפעל שיוצאים בסוף סוכרייה על מקל", אומר גדג'. "מי שמפסיד זה הקהל, שלא מקבל מוסיקה אלא מוצרים חלולים, בלי טיפת העזה או דמיון. מבחינה רגשית, מוסיקה אמורה להיות הלחם הרוחני, אולי בגלל זה יש שם מצב של תת תזונה חריפה".

חוסר היכולת להוציא את הבעירה האמנותית שבפנים ותהליך כתיבת החומרים החדשים שאליו נסחפו, הובילו את בלחסן וגדג' לשימוש מאסיבי באלכוהול ובסמים. ולא מדובר בג'וינט מזדמן.

"הגענו עד לעישון הרואין", מגלה גדג'. "אפשר להגיע עם זה נורא רחוק נורא מהר, וחוזרים נורא לאט". ההתמוטטות הנפשית לא איחרה לבוא. גדג' ניסה להתאבד באמצעות קפיצה מגשר לנתיבי איילון, שבנס לא הסתיימה באסון.

בלחסן לקח בלע כדורים לפי משקל ופונה לבית חולים במצב קשה. שניהם אושפזו ב"אברבנאל".

גדג' הבין ראשון שמיצה את הקטע והשתחרר, בלחסן נעשה תלותי במוסד לרפואת הנפש והמשיך להעביר תקופות במקום, און-אנד-אוף.

"בכל פעם שאני על קו 19, שמגיע לאברבנאל, המקום עדיין מזמין אותך ומפתה אותך לעלות אליו", מספר גדג'.

איך החיים במחלקה הסגורה?

"זוועה. אבל מה שטוב, אין שם צביעות, אפילו בצורה קיצונית. זה אחד הדברים היפים. הדבר הכי בעייתי במקום כזה הוא שאתה מגיע לשם במצב קרוע, ואתה רואה אנשים יותר מרוסקים ממך, עם סיפור חיים עוד יותר קשה, ואתה נכנס עוד יותר לדיכאון, גם בשבילם".

היית תחת השפעת סמים כשקפצת?

"לא, זה היה מסיבות שונות לחלוטין. דווקא בתקופה ההיא הייתי צלול לגמרי. היה אפילו עוזר לי אם הייתי מעשן".

המשברים חלפו

לאחר השיחרור ניגנה הלהקה במקומות שונים ולכדה את תשומת ליבו של שאול מזרחי, הבעלים של מועדון "בארבי", שלקח אותם תחת חסותו, העמיד לרשותם את האולפן שלו, נתן להם חופש אמנותי מלא והוציא להם את הדיסק השני, "מנועים קדימה". מסעות הגוף והנפש הממוטטים שעברו גדג' ובלחסן מוצאים ביטוי נאמן באלבום, יצירה מופתית, מהפנטת, אפלולית, מיוסרת ומפרקת את הנשמה לגורמים, עם מלודיות נפלאות ומתוקות עד כדי קיטש, ובו זמנית גם כואבות ומחלחלות. יש המכנים את "אלג'יר" - "פינק פלויד של המזרח התיכון", הגדרה שבהחלט תופסת.

בפגישה איתם נראים גדג', ברק ורייס קצת המומים מעוצמת ההד שהצליחו לייצר סביבם, אבל גאים בכך שהצליחו להוציא אלבום שאין בו פשרות.

לא לקחתם רחוק מדי את עניין ה"סקס, סמים ורוק'נ'רול"?

"זה בכלל לא העניין. החיים הובילו אותנו לזה בלי שום התראה מוקדמת. כשאין רוק'נ'רול, נשארים לך רק סמים. נוצר איזשהו ואקום, בגלל שהיינו צריכים לחכות ולהילחם, ובגלל שנתקלנו בכל כך הרבה דלתות סגורות. הבעיות הנפשיות הן אלה שבוחרות בך, לא אתה בוחר בהן. אז גם נכנסנו לתקופה הקשה של הסמים".

"בעצם, יצאתי מהארון. לאנשים יש בארון שדים כאלה גדולים".

גדג': "זה לא שאנחנו מקדשים את הדיכאון ואת האפלוליות. אנחנו מאמינים שמבחינה נפשית בן אדם מגיע לאושר או להשלמה רק אחרי שהוא עובר דרך אלפי נקודות כאב, נבירות וחיפושים עצמיים.

לא תמיד זה תהליך קל. אבל המקרה שלנו היה הקצנה של מצב נפשי, שלא חייבים להתאשפז או להגיע לדת בגללו".

או להגיע לנסיון התאבדות.

"זה היה קשור למוסיקה. אתה מרגיש שיש לך צעקה גדולה בבטן, שאין לך דרך להוציא אותה, בגלל שכל האפיקים סתומים, בגלל שאתה לא מקבל במה ולא זוכה באפשרות להתבטא".

חייבים לעבור את כל התלאות האלה בשביל ליצור?

"לא היתה ברירה. זה משהו שנופל עליך. זה סבל בל יתואר, ואני מעדיף שזה לא היה קורה, אבל מוסיקה היא דבר מתפתח. אם אתה רוצה שהמוסיקה שלך תהיה מסקרנת, אז גם החיים שלך חייבים להיות מסקרנים. אם אתה חי חיים משעממים, אז גם המוסיקה תהיה כזו. לכתוב על משהו שקורה לך במציאות זו חוויה".

מה שלום בלחסן עכשיו?

גדג': "הוא נופש בתלמי אליהו. הוא הגיע להופעת ההשקה של האלבום, ואנחנו מנסים להכניס אותו לאט לאט למים העמוקים, כי הוא עדיין חי בסרטים מפחידים. הוא עדיין מתקשה להשתחרר מהשדים, עדיין חושב שאין משמעות לחיים ושהעולם הזה הוא חרא נטול כל סיבה".

מה הרגשתם כשסומנתם בתור הדבר הבא?

גדג': "במקרה שלנו, הציפיות יותר דירבנו אותנו, פחות הלחיצו. באנו מתוך איזו תחושה שדווקא בגלל שצמחנו מהופעות ומהמפגש עם הקהל, כמעט בלי תיווך של התקשורת, יצא משהו טהור בלי שכל מיני שטויות יסיחו את דעתנו בדרך. היינו מכוונים לספק מוסיקה שתרצה אותנו ואת הקהל הכי אינטימי-משפחתי שלנו".

שיר הנושא של האלבום, "מנועים קדימה", מדבר על סיטואציה של פעולה במצוקה, עם הגב לקיר.

"זה כמו ללחוץ על הגז בדיוק כשנגמר לך הדלק. זה שיר על תשוקה, על צעקה כשאין לך מה להפסיד. זה לא תקליט שמתחפר בדיכאון ומשלים איתו. זה אלבום שמודע לדיכאון ולייאוש, לכל מה שקורה סביבנו, אבל גם רוצה לצאת מזה, להיחלץ קדימה, עם ראייה אופטימית, לא להתייאש, לא להיכנע".

חלק מהקטעים באלבום הם בעלי צליל מזרחי.

"זה חלק מהמכלול והתמהיל הכללי. יש פה איזה פסיפס של מוסיקה צוענית וערבית, ובית כנסת, והמון מוסיקה אלקטרונית. אנחנו כמו ספוג, קולטים כל מה ששומעים. במושב, למשל, נחשפנו להופעות של עובדים זרים תאילנדים, ויש שם המון כאלה. הם היו עושים ג'מים מטורפים של מוסיקה מכוכב אחר, עם גיטרות בעלות שלושה מיתרים, מגבר קטן ותופים שבנויים מחביות של זיתים. באופן כללי זו מדינה אקלקטית, ששווה לקחת בה הכל מהכל".

ב"מנועים קדימה" אתה מתאר אונס של בחורה בדרום כמשהו די שכיח.

"יש תחושה שקיימת ארץ ישראל אחרת, שנמצאת בפרובינציות, בדרום, בצפון, במקומות שכוחי אל, שאין להם כל כך ביטוי בתרבות הישראלית. אם הרוק הישראלי בעשרים השנים האחרונות הוא יותר תל אביבי, כזה שמדבר על מערכות יחסים ואני מול הקולקטיב, אלה דברים שאלינו דיברו פחות, ונראה לנו יותר טבעי לעסוק במיעוטים שאין להם קול וגם לא יכולת להתבטא".

מה אתם מרגישים כשאתם על הבמה?

 "השאיפה של כל אמן היא לבטל את המחיצה הזו בין מה שקורה על הבמה לבין הקהל. יש לי תחושה שזה לא האמן מול הקהל, אלא הקהל והאמן יחד מול העולם. תחושה פמיליארית כזו".

יש חשש שמלהקה אנדרדוגית תהפכו למיינסטרים?

"לא ממש. נתוני המכירות אומנם מפתיעים, אבל מעודד אותנו שזה קרה בלי להיטים ברדיו ובלי טלוויזיות, מה שאומר שכנראה השיטה הזו של מפה לאוזן עובדת. חוץ מזה, המוסיקה קיימת, בלתי מתפשרת, מונצחת על הדיסק, ומה שיקרה עכשיו פחות מכריע בשאלת ההתמסדות שלנו. השאיפה שלנו היא להופיע כמה שיותר".

חברי הלהקה משתדלים להתפרנס ממוסיקה.

ברק משמש גם כמתופף של "נקמת הטרקטור" ומנגן גם במופע המחול "שקטק", רייס מנגן ב"גאיה" ופדידה מנגן עם שלום גד ו"פונץ'".

גדג' עסק עד לאחרונה בעבודות מזדמנות, "סבלות, אינסטלציה, קירות גבס", הוא מפרט. "גם הייתי טבח שנתיים בקפה בצפון ת"א. בשלוש השנים האחרונות עבדתי בקיוסק, והתפטרתי לפני חודש. מה יהיה בהמשך? נראה. בינתיים מתגלגלים".



גדג' ובלחסן עברו לתל אביב ושניהם חוו הידרדרות נפשית, ניסו להתאבד ואושפזו, זה לצד זה, בבית החולים אברבנאל. ב-2004 הוציאו את "מנועים קדימה", שהדיו נשמעים עד היום. בעיני רבים זהו אלבום הרוק הישראלי הטוב ביותר שנוצר בעשור האחרון. בהופעת ההשקה של האלבום התמוטט בלחסן על הבמה. לפני כן הוא הוציא שני אלבומי סולו.

ב-2005 היתה "אלג'יר" בשיא הצלחתה. המטען האישי והתרבותי של חבריה, שמערב את צלילי בית הכנסת עם דיסטורשן ועוצמת רגשות מחניקה כמעט, התגבש למוסיקה שסחפה קהל מסור, אקסטטי. בדיוק אז הם פירקו את הלהקה.

להקה של כל החבר'ה

גדג' מתראיין עתה לראשונה מאז הפירוק. הדירה שלו קרובה לחוף הים בתל אביב אבל הוא מודה שאינו מרבה לפקוד אותו.

הקומה שלישית ואין מעלית. בסלון ספה מכוסה בד ושתי כורסאות ישנות. פסנתר, גיטרה, רפרודוקציות קטנות, קצת דהויות, של ציורי החדר והכיסא של ואן גוך. משטח משחקים צבעוני של תינוק, בנו הפעוט של גדג', תלוי על הקיר.
הוא מגיש ערק "עלית" מהפריזר. אוושת המאוורר נשמעת לאורך כל ההקלטה של הראיון.

באלבום החדש, הוא אומר, "החלטתי לכתוב על העולם שמסביבי ועל הסביבה שלי, ופחות על עצמי. פחות לנבור, כי זה התחיל לשעמם אותי.

זו הגרסה שלי לשירי ארץ ישראל, רק שזו ארץ ישראל החדשה והרעה". "עיר בלי זיכרון", השיר שפותח את האלבום, ממחיש זאת. גדג' כותב בו על חיים בלי היסטוריה, בלי ללמוד מהעבר ולהביט אל העתיד; ובלשונו: "האופוריה הזאת, שאין לנו עבר ואנחנו יכולים להיות מי שאנחנו רוצים, וגם לעיר הזאת אין עבר ויש תחושה שכל מה שנעשה בה יישכח ממילא. אפשר לעשות הכל".

בתקליט ובהופעות מנגנים אתו אביב ברק בתופים (שניגן אתו ב"אלג'יר" ולפני כן היה מחברי "נקמת הטרקטור"), רון בונקר בגיטרה (שניגן בכמה משירי "מנועים קדימה"), יהוא ירון בבס ובוריס מרצינובסקי באקורדיון. "להקת החלומות", מכנה אותם גדג'.

"מרגע שהכרתי אותם לקח לי שבוע לגמור לכתוב את התקליט, כי הם נותנים לי כל כך הרבה השראה. ב'אלג'יר' הייתי ממש דיקטטור. זאת לא היתה להקה במובן שיוצרים ביחד וישנים ביחד. אני באתי עם החזון שלי. ודווקא פה היתה עבודה דמוקרטית יותר. על העיבודים וההפקה אנחנו חתומים יחד. פשוט נתתי להם את המפתחות. הסרתי מעצמי אחריות. הרבה פעמים אני לא יודע איך קוראים למה שאני עושה במוסיקה, אז בוריס מביא את הצד המדעי הזה. יהוא הוא אלתרמן המודרני; איש של שפה ומלים. כיף לעבוד עם בן-אדם שכל הזמן שואל אותך על המלים ולאו דווקא אם לנגן את זה בשמיניות או רבעים. רון ואני מביאים את הצד הנותן בראש".

בחזרה בשבוע שעבר התאמתו התיאורים האלה. מעבר למוסיקה שנשמעה מצוין, הרגישות הקשובה שלהם זה לזה אכן נראתה יוצאת דופן. גדג' לא משווה את הדינמיקה הזאת ישירות ל"אלג'יר".
"התקליט נקרא 'תפילה ליחיד', אז ברור שהתעסקתי בהבדל בין להקה ליחיד", הוא אומר, "אבל לא התעסקתי יותר מדי ב'אלג'יר" ובגיבנת הזאת. כי זאת היתה גיבנת. רציתי להתחיל מחדש. רציתי להמשיך הלאה והיו לי השיטות שלי לעשות את זה. לא היה שבר או קטיעה אחרי 'אלג'יר'. כתיבת השירים נמשכה. פשוט החלפתי את האנשים.

"היה משהו ב'אלג'יר' שמהר מאוד סטה מהכוונה המקורית, איבד דרך. אני לא מאשים אף אחד, אבל הדברים הלכו במסלול שיכולתי להסתכל קדימה אל העתיד והוא היה מלא בוועדי עובדים וחברות סלולריות וזה לא מתאים לי.

אני לא רוצה להיות פקיד רוק. העתיד נראה מצליח אבל לא מזמין.

יש דברים שמצליחים וגם מצליחים לשמור על הזהות שלהם. עם 'אלג'יר' זה לא קרה. זה שיטח את המהות ונטל מהלהקה את האופי שלה. היא נהפכה ללהקה של כל החבר'ה".

"'אלג'יר' היתה להקה של קונצפט אחד. זאת היתה להקה של עולם פנימי ורוחני מסוים. לא רציתי להישאר עבד של הרעיון הזה ולא ראיתי את הלהקה מתגלגלת לכיוון אחר. היה לי דחוף לעשות משהו אחר. לגמרי. ללכת הכי הפוך שאפשר. למרות שבסוף, אני לא יודע עד כמה התקליט הזה שונה מכל מה שעשיתי בעבר".

השינוי שניסה לחולל - להתמקד בעולם שמסביב ולאו דווקא בו עצמו - נבט בתקופת עבודתו בקאמרי.

השהות מאחורי הקלעים היטיבה אתו, הוא אומר, השיבה לו את הצניעות וגרמה לו להבין עד כמה לא מובנת מאליה העובדה שכשהוא מספר סיפור, אנשים מקשיבים לו.

"כיף להיות מאחורי הקלעים", הוא אומר. "'אלג'יר" היתה ברדיו ואנשים הכירו את הלהקה אבל לא הכירו אותי. מדי פעם הייתי נראה מוכר למישהו, ואז הייתי עונה לו שכן, אני הסולן של 'בית הבובות' ואנחנו עושים המון כסף".

התפטרתי מהתפקיד של סולן להקת רוק שמייצגת את החלשים והנדכאים

בשנים האלה כתב לא רק את שירי "תפילה ליחיד", אלא גם עוד רבים, חלקם יופנו לתקליט הבא, אחרים מיועדים למחזה שהוא מתכוון לכתוב. "רציתי מאוד להיות במאי קולנוע או סופר", הוא אומר, "אבל בשביל קולנוע צריך המון כסף ובשביל להיות סופר צריך סבלנות. אז מוסיקה בעצם נורא מתאימה לי. ושכל תקליט יהיה כמו מחזה, לא כמו רשימת מכולת של השירים שכתבת בשנה האחרונה".

חצי עובד סוציאלי

ואמנם, השירים בתקליט ארוכים, מפותלים, לא קלים. "זה לא תקליט לשטיפת רצפות", הוא מסכים.

"אם כבר קיבלתי שעה של תשומת לב מהמאזין, אני מעדיף להגיד דברים כבדי משקל. יש מספיק אנשים שיודעים להנעים הרבה יותר טוב ממני".

"אולי כן. החיים שלי הם לא דיכאון מתמשך או משהו כזה. אני לא בן-אדם שנוטה לדיכאון ולרצינות יתר".

"בדיעבד, ההיסטוריה שלי היתה בדיוק בגלל זה. יותר מדי דברים חסמו את חדוות היצירה הטבעית שלי, גם מבפנים אבל בעיקר מהסביבה. כל השירים שכתבתי אז נועדו מבחינתי להיות ניצחון עולם הרוח על עולם החומר. מבחינתי זה היה שיר הלל לחיים וליצירה.

בסופו של דבר מה שנהיה מזה היו ילדים בני 14 שמתקשרים אלי באמצע הלילה לספר לי שהם חתכו את הוורידים. קרו המון דברים מהסוג הזה. לא ייאמן באיזה מצב נפשי העולם נמצא", הוא צוחק במבוכה.

"אני ממילא חצי עובד סוציאלי. אחותי עובדת סוציאלית ואח שלי גם סוג של עובד סוציאלי.
לאנשים אין יותר מדי מחסומים או אי-נעימות.
הם מרגישים שהם מזדהים אתך ורוצים לחלוק בזה".

איך הרגשת כשהכניסו אותך לתפקיד הזה?

"עשיתי אותו הכי טוב שאפשר, והתפטרתי. התפטרתי מהתפקיד של סולן להקת רוק שמייצגת את החלשים והנדכאים ואלה שאין להם קול וכל זה".

הרגשת אחריות למצב שלהם?

"אני לא יודע. זאת שאלה טובה. הרגשתי שהשירים של 'אלג'יר' יכולים לעשות נזק במידה מסוימת אם הם לא יובנו נכון.
אבל היום אני כבר לא חושב ככה. אין לי באמת אחריות. ההשפעה שלי על הדברים האלה כל כך קטנה.
אני חושב שהפתרון היחיד הוא לא לחשוב על זה יותר מדי, על אחריות ועל מה יגידו.
במשך שנים התרגלתי לכתוב מבלי שאף אחד שומע. הגעתי לתל אביב וכתבתי שנים על גבי שנים ולא קרה עם זה כלום. אז ממילא זה נהפך לתהליך אישי ופרטי שאני עושה כדי להפיג את השעמום. בסופו של דבר שום דבר לא הפריע לי ואני אסיר תודה שלפחות בדקה ה-90 גילו את 'אלג'יר'. אבל זה מיצה את עצמו שנייה לפני שזה הצליח. גם מבחינתי וגם, למרבה הפלא, מבחינת גבריאל שהיה השותף העיקרי שלי. היה ברור לנו שאנחנו רוצים ללכת למקומות אחרים".

בזמנו נראיתם בלתי- נפרדים.

"זה מצחיק, כי כל מי שמכיר את גבריאל בלחסן ואותי אומר, מה עשו מכם, אתם כל כך שונים, אתם הפכים. וזה רק הולך ומחריף, אנחנו רק מתפצלים ומתרחקים. לא מבחינה חברית, אבל מבחינת פילוסופיה.

זה נכון, באמת התאמנו מאוד זה לזה. אבל התאמנו כל כך טוב שבערך באותו שלב הגענו למסקנה שיותר טוב לו לבד ולי לבד. כמה שהיינו חברים טובים, ובאמת למדנו לנגן יחד, אף פעם לא כתבנו שיר ביחד".

במרחק נשימה

"אין דבר כזה להוציא תקליט בלב שלם", הוא אומר בתשובה לשאלה איך ידע מתי התקליט מוכן.
"זה לא נורא; גורמים לך להבין שזה שהתקליט שלך לא מושלם רק אומר שצריך להוציא אותו כדי שתהיה לך ההזדמנות לעשות את התקליט הבא מושלם".

אין בזה משהו מייאש?

"לא ממש. היו לי תקופות של אושר מושלם בחיים והן לא היו יותר מדי מעניינות. קונפליקטים זה דבר אדיר. אלה בדרך כלל הרגעים שבהם מתגלה הטבע האמיתי של הדברים. שלווה, קבלה, פיוס, אלה לא דברים מעניינים במיוחד".

אז אתה לא חותר אליהם?

"יחסית לאקלים הרוחני מסביב, שכולם רואים את האור ויש שיטפון רוחני בלתי נתפש, הדחף הראשוני שלי הוא ללכת לאכול חזיר בשבת רק כדי לתת לזה קונטרה.

אושר הוא דבר חשוב, אבל בשבילי זה לא כל כך משנה.

לא כל כך חשוב לי להגיע לשלום עם עצמי או לשלווה או למצב של אושר. אני נולדתי מאושר; לפי כל העדויות הייתי ילד מאושר. ואני מאושר להסתפק במועט. אני מכיר אנשים שהחיים שלהם כל כך קשים שאני מאחל להם את המקום הזה".

כשהשיחה על האושר נהפכת לדיון בטוב ורע, הוא ממסמס את ההגדרות המנוגדות ואומר שאצלו האור והחושך תמיד היו שלובים.

או כפי שהוא מגדיר זאת: "ראיתי את אלוהים ואכלתי מהידיים של השטן".

בתקליט החדש כתב מנקודת מבט של גיבור שפגמיו חשופים, "של מי שהמאזין מתכווץ כשהוא שומע אותו". והוא מוסיף:

"שיר תמיד נמצא במרחק נשימה. הוא תמיד שם.

אני מרגיש שהיום אם אני אתיישב אני אכתוב. אני רק צריך את ההזדמנות להיכנס למצב היפנוטי ולהוציא את זה ולא לדוש בזה יותר מדי".
הוא מספר שאת אחד משירי התקליט, "נחש בעשב", כתב תוך כדי העבודה בתיאטרון. "לא כתבתי הרבה זמן וזה לחץ ולחץ, ותפסתי לעצמי כמה דקות בשירותים ובפינת עישון שם וזה היה כמו שיטפון. זה היה מדהים, כי לא תמיד זה קורה ככה".

לכאורה, אמירת אמת אמורה להיות פעולה פשוטה למדי, כי בניגוד לשקר היא לא מצריכה יצירתיות, זכרון מצוין והתמדה.

האמת קלה לביטוי ומצריכה מינימום מאמץ.

אז איך בכל זאת קורה שלא פעם ולא פעמיים נעדיף את את הדרך הפתלתלה והשקרית על פני שביל האמת?

אולי כי לפעמים אנחנו חושבים שמי שניצב מולנו לא יצליח להכיל את האמת, או שלא מתחשק לנו להכאיב, אז נעגל פינות ונמרח מייק-אפ על המציאות. אבל יכול להיות שיותר מהפחד להכאיב קיימת האימה להישאר לבד, מנותקים, מופרדים מהאישור החברתי שמפטמותיו ינקנו מגיל אפס.

 
חלק מהאנשים ישקרו ויתחתנו למרות שאינם מאמינים בזה.
חלק ישקרו ויעסקו במקצוע שאין להם שום זיקה אליו. ישקרו ויביאו ילדים, ישקרו שהם מאושרים.
כמה בודדים יוולדו חסרי מזל, נטולי יכולת לשקר, רואים את הגהנום ולא מצליחים לכנות אותו גן-עדן, ואת הגהנום הפרטי שלהם הם ישייפו, יהפכו את ההכרח לכלי מלחמה וייצאו לקרב.
מהבחינה הזאת אפשר לומר שאביב גדג' נולד חסר מזל, כמו שאפשר היה להבחין עוד בימים של אלגי'ר.

אבל למרות שהוא הסתכל על העולם וראה אותו כמו שהוא, עירום, עם כל הצלקות והכיעור, הוא שרד כדי להמשיך וליצור, לירוק לנו בפנים את האמת הגדולה והמגוחכת אבל בפרספקטיבה שונה ובוגרת יותר.

"ילדים של מהגרים", אלבומו האחרון שיצא בשנת 2013, לא נוח לעיכול בחלק מהזמן. הוא נע מהחוץ לפנים, מהחברה ליחיד ומהיחיד עמוק פנימה לנבכי הנשמה.

"לא מקום לחלשים" משמש כסטירת לחי מהממת לפתיחת האלבום, כשאין שום נסיון להסתיר את הביקורת החריפה על החברה שלנו.

"צדים ומלקטים, צדים ומלקטים/ מגוידים, מגובבים, חסרי פנים/ חסרי שם, שקופים ורעבים/ חסרי בית וילדים של מהגרים / אל תבוא עם ציפיות גדולות מדי / כולם רעבים בשדות היהלומים"

אבל חברה מטבעה מורכבת מיחידים ולפעמים הם רעים אחד לשני, פוצעים ומחלישים, וגם בהם גדג' מתפנה לטפל.

"ונוס בתמוז" הוא לא פחות מכתב-אישום מזהיר על ריקנות אנוכית מצופה ב'שיפור עצמי' שגובל באוננות.

"הלכת לאיבוד/ רק בשביל להיוולד מחדש/ ונשארת בלי כלום/ זיקוקים בכלוב/ לא יצליחו להאיר עולם צר וחשוך"

על פני 13 שירים גדג' לוקח אותנו יחד איתו לגהנום הפרטי שלו שבעצם שייך לכולנו, ובדרך חזרה הביתה, על הכביש המהיר, הוא מפציר בנו "דבר חזק כשאתה מדבר אמת".

אביב גדג' בהופעה

מתוך אתר הארץ | מאת יוסי חלילי, עכבר העיר

זה עדיין בלתי נתפס שיוצר כמו גדג', שלא חורש את מצעדי ההשמעות ולא ממש מכוון לקיסריה, הופך לשיאן הדסטארט בישראל של סוף שנת 2016. במקום שבו כולם רוצים הכל הכי מהר והכי גדול ומקדשים את תרבות הפלסטיק, מתמקם גדג' כגביש טהור של אמת.
מה שהתחיל כזעקת שוליים שמבקרי איכות אוהבים לאהוב, צבר בעקביות עיקשת קהל שהלך והתהווה לקהילה מתרחבת, כזאת שסימנה אותו כנביא המהפכה של הרוק המקומי. כעת, כשבוחנים את הדיסקוגרפיה הכמעט מושלמת שלו, מתגלה בסיפוק התגשמות הנבואה הזאת.

אביב גדג' הוא היוצר המקורי, החשוף והעוצמתי ביותר של המוזיקה הישראלית בעשור האחרון.

"פקח את עיניך", הרצועה הראשונה באלבום, פתחה  גם את המופע והציגה דווקא כאוס בימתי מבולגן. משהו בסאונד ובתיאום לא ממש ישב כראוי והעלה חשש קל.
בשיר "פקח את עיניך" הוא שר לילד (לילד שהוא היה?) "פקח את עיניך/ ילד בלי ילדות", "רוץ הביתה/ כבר כמעט מחשיך"; הוא קורא לילד הזה להקשיב לו, לקול מהעתיד.

אבל "כאבי גדילה" שהגיע מיד אחר כך (גם באלבום) עשה קצת סדר.

בשיר  זה הוא שר על כאבי גדילה, ומנסה לנתק את חבל הטבור: "אומרים שאין תרופה לכאבים; לא מלמדים אותנו איך לאלף געגועים/ מלמדים אותנו איך להעמיד פנים", "רק קצת כאבי גדילה/ אלה רק דמעות שמחה". כמה עצב, כמה יופי, כמה אופטימיות, למרות הכל.

גדג' הוא לא מסוג הזמרים שפוגעים תמיד בטון הנכון או נבנים על גוון קול כובש וייחודי.

כוחו העיקרי טמון ביכולת ההגשה הכנה ובתוכן הבלתי מתפשר של היצירה שלו, כזה שיודע לשרוט ולצרוב ולהרגיע מעט לפני המכה המטלטלת הבאה.

כך קורה שגם בפעמים המעטות בערב הזה בהן התוצר הבימתי מהודק פחות מההקלטה, הקסם החי שמצליחים לייצר גדג' והחברים סביבו מביא לסוג של קתרזיס.
"עיר בלי זכרון" זרק אותנו לראשונה אל האלבום הראשון עם ביצוע מצוין וקצבי, כשלאחריו המשיך את הקצב "דבר אליי" מאלבום המופת ההוא.
גדג' הגדיר פעם את הקטע הזה כניסיון מוזיקלי לחבר בין זוהר ארגוב לפרודיג'י. הפעם את הגיטרה האלג'יראית במקור החליף סולו זורנה (מין חליל עץ מאזור הקווקז) והוסיף עוד קיסם למדורה. תורו של אלבום הסולו השני, "ילדים של מהגרים", הגיע אחר כך עם האפלה המרתקת של "אמונתי מתנגנת בלילות" ועבודה נהדרת של כלי המיתר (העיבודים של מאיה בלזיצמן) ובייחוד הוויולה של גליה חי שבלט לטובה.
כך התרחש לו מעגל הקסמים הזה, כשכל קטע עוקב ממשיך וסוחף מעלה ומטה כמו במערבולת.

המילים הפוצעות וסימני השאלה של שיר הנושא, העצב המובנה ב"טרף קל", האובדן והתבוסה של "דם על הים", האהבה הנכזבת של "ונוס בתמוז", זעם, עוצמה, אושר. כל קטע הוא עוד צעד במסע אל נבכי נשמתו של גדג', עוד שכבה שמתקלפת מרצון. כל שיר הוא זעקה, כל הברה היא תחינה.

אביב גדג' פורש את הרגשות שלו לראווה והדבר היחידי שאפשר לעשות הוא להרגיש אותם יחד איתו.

"כל החומות הגבוהות" ו"חמסין" הגיעו בהמשך, כשאת האחרון כינה גדג' כ"יצירה פסיכית", ולא בכדי.
המקצב הערבי התערבב יפה עם הפסיכדליה הרוקיסטית של רון בונקר והשאיר רושם עז, לפני המעבר אל הקצב המטורף של "קיטש" והסיום עם "לא מקום לחלשים".

"אל תשמרו דברים בראש, תוציאו הכל החוצה, לעולם",

גדג' הפטיר לפני ההדרן ונתן דוגמה אחרונה עם ביצוע שברירי וקסום ל"כמעט אמיתי", שחותם את האלבום. "אני כל כך קרוב עכשיו, אני כמעט אמיתי" שר והשאיר בתוך ים הכאב גם לא מעט תקווה, "כל החיות באות לשתות מהפצע שלי, האוויר מתוק והשמיים פתוחים, ואני לא לבדי".


זה יכול היה להיות סיום נהדר לערב הזה, אבל אף אחד אף פעם לא רצה לסיים דבר כל כך טוב. "טוב יאללה, עוד אחד והביתה" הכריז לפני ההתפוצצות בהדרן השני עם "מנועים קדימה", שהביא את הערב הזה לשיא חדש ואת גדג' להשתחרר ולקפוץ כאילו רק התחלנו.

כמו סיפור החיים המטורף שלו, גם המופע שאביב גדג' מספק הוא רכבת הרים רגשית בלתי פוסקת.

המילים שלו לופתות, לא מרפות לרגע, מעלות אט אט מעלה ואז משחררות לצניחה מהירה שמסתיימת בכמעט חבטה. לתמהיל המוכר והאהוב של עצב, זעם וזרות מתווספים כעת גם עוצמות רגש ונתיבים מוזיקליים חדשים ומבורכים. אבל נדמה שהבשורה העיקרית מהערב הזה הוא כוחה הכביר של האמת שלו שממשיכה להדהד ולצרף אליה מאמינים, כאלה שיכולים לזעוק יחד איתו ולגלות שבסופו של הלילה הזה מבצבצים ועולים רסיסים חמים של אור.

מתוך: נטע עמית כותבת על "שרף אורנים":

כמו עם אלבומיו הקודמים של אביב גדג', יש בו כמה וכמה רבדים של עומק ומשמעות, והאזנה אחת לא מספיקה על מנת לחשוף את כולם. וזה עוד אחד מהדברים שאני אוהבת באלבומים שלו: בכל האזנה אני מגלה דברים חדשים, שלפני כן לא שמתי לב אליהם.
לאורך כל האלבום ניסיתי לזהות את מי (או את מה) הוא מזכיר לי; איזה סגנון מוזיקלי או אמן, איזה מקורות השפעה. בשלב מסוים הבנתי שאני מתאמצת לשווא: הוא מזכיר לי את אביב גדג'. זה הקול שלו, המילים והלחנים; זאת טביעת האצבע הייחודית שלו בכל מילה וצליל. והוא לא מאכזב גם הפעם.

אביב גדג' לא ממציא את עצמו מחדש בכל אלבום, כמו בוב דילן או פיג'יי הארווי, למשל; במידה רבה האלבום הזה הוא המשך ישיר ל"תפילה ליחיד" ול"ילדים של מהגרים", שהם בתורם ממשיכים את הקו של "מנועים קדימה" המופתי של אלג'יר. יחד עם זאת, קשה לומר שאביב גדג' ממחזר את עצמו או דורך במקום. יש באלבום הזה גם לא מעט התפתחות, גדילה וצמיחה.

"שרף אורנים" הוא יצירה שלמה; כמו אלבומיו הקודמים, גם הוא מעין אלבום קונספט. יש קו, או קווים, שמחברים בין השירים, יש בו שירים שמתכתבים זה עם זה ("מעין" בתחילת האלבום עם "כמעט אמיתי" בסופו, למשל), יש בו מוטיבים חוזרים, ובעיקר, לתפיסתי לפחות, יש בו לא מעט קונפליקטים שחוזרים ועולים לאורכו של האלבום. מדובר ביותר מאסופה של שירים, כמו שקורה הרבה פעמים באלבומים בימינו (כי מי כבר מאזין לאלבום שלם, כאמור; היום צריך לייצר להיטים לגלגל"צ. אני לא בטוחה שבאלבום הזה יש כאלו, וזה לא בהכרח אומר עליו דברים רעים).
האלבום הוא יצירה שלמה; אפילו מצאתי בו את ארבעת היסודות של העולם: אדמה, אש, רוח ומים. במיוחד חוזרים בו, בוריאציות שונות, היסודות של אש, רוח ומים. אחד הקונפליקטים הבולטים באלבום הוא אולי זה שבין האש למים, בין הבעירה והכוויה של האש ששורפת- "אתה בוער ולא כלה", ב"פקח את עיניך" שפותח את האלבום, אל מול "עד שיקלו המים/ עד שנגיע אל החוף" ("כל החומות הגבוהות"). העוצמה והבעירה של האש מצד אחד, והשלווה שבהגעה אל חוף מבטחים, מצד שני.

בשני המקרים הוא משתמש במילים שנשמעות אותו הדבר: "כלה" ו"קלו", והמשמעות שלהן דומה (הסוף של האש לכלות; הסוף של המים לקלות ולהתייבש), גם אם הכתיב שונה. בשני המקרים הוא מדבר על סוף אבל בעצם חוזר להתחלה, לבראשית; לסיפור של הסנה שבוער ואיננו אוכל, ולסיפור תיבת נוח, ששלח את היונה לבדוק הקלו המים מעל פני האדמה. יש באלבום די הרבה רפרנסים לספר בראשית: החל מסיפור גן העדן, דרך קין והבל, ועד למשה והסנה הבוער.

ולא רק לבראשית הוא חוזר, אלא גם להתחלה שלו, לילדות.
ב"שרף אורנים", שיר הנושא, הוא מעלה רשימה של שאלות, שנשמעות לעתים כמו שאלות שילדים שואלים את הוריהם: "מי מחזיר את הים אל החוף?" "האם הכל באמת תלוי באמונה?" "האם יש יופי חבוי ונסתר בכל דבר?". לכאורה חלק מהשאלות נשמעות בנאליות, קלישאתיות אפילו, קצת כמו בשיר "מי אוהב אותך יותר ממני?" של ארקדי דוכין בזמנו;

אבל ברווח שבין סימני השאלה בשיר של אביב גדג' מתגלה שיר כאב, שיר של געגועים ואובדן; שיר של ילד בלי ילדות, ילד שהתייתם מוקדם מדי ושואל: "אמא, אמא, האם את עוד שומעת אותי? האם את עוד אוהבת אותי?", ונותר ללא מענה.

הלוואי שהיו תשובות; הלוואי שהיה אפשר לענות על שאלה כמו "לאן הולכים ומה עושים עם כאלו כיסופים?". כמה עצב וכמה בדידות יש בחוויה הזאת.

זה אלבום ששואל הרבה שאלות, אבל לא בהכרח מנסה או מתיימר לענות עליהן.

יש פה קונפליקט בין הרצון לקבל תשובות ופתרונות לבין ההבנה והקבלה של העובדה שלא תמיד יש כאלו. יש פה מאבקים וקונפליקטים: קונפליקט בין ראיית המציאות כפי שהיא לבין העיוורון ("אתה רואה רק את האור ואתה לא רואה אותי"); קונפליקט בין האור לחושך, קונפליקט בין האמונה (באל, באדם) לבין האכזבה ממנה ואף הכפירה בה (על היחסים המורכבים בין אביב גדג' לבין האמונה והדת אפשר לכתוב ספר. או לפחות תזה, אבל זה נעשה כבר למיטב זיכרוני).

זה אלבום שיש בו חיפוש פנימי;

אם באלבום הקודם, "ילדים של מהגרים", אביב גדג' מפנה את מבטו החוצה, אל החברה (בעיקר את שולי החברה) ואל העוולות שנעשים פה; ב"שרף אורנים" הוא מפנה את המבט פנימה, אל נפש האדם, אל יצר האדם וטבעו; ובמיוחד פנימה אל עצמו.

אמנם הוא עדיין בועט ונוקב ב"נשמות מנייר" הקצבי והמצוין, כשהוא שר "מצלמות הורגות יותר מהר מרובים" (תרבות השיימינג?), "הכל חולף לנגד עיניי/ הרחק הרחק מעל ראשי" (ומזכיר לי את תחושת הריקנות ב"החלל הריק", מילדים של מהגרים) "אנחנו נשמות מנייר; מדברים במבטים"; "רובוטים יניחו פרחים על קברי". מראה שחורה, גרסת אביב גדג'. הקונפליקט הזה בין האמת לזיוף מופיע שוב גם בשיר "הופ!" ("מחיאות כפיים מוקלטות"; שאולי מתכתבות עם "אני לא זוכר ששמעתי שם מחיאות כפיים" של גבריאל בלחסן ז"ל, שרוחו מרחפת מעל עוד כמה שירים באלבום). אבל בניגוד ל"ילדים של מהגרים", השירים האלו הם יוצאי הדופן; רוב השירים באלבום הם אישיים וחשופים יותר.

בניגוד לאלבומים הקודמים, נראה גם שמה שמניע את החיפוש הפנימי הזה הפעם הוא החיפוש אחרי אהבה ושייכות.

אם באלבומים הקודמים הוא עדיין היה עסוק בהישרדות, בחיפוש אחר ביטחון ויציבות; באלבום הנוכחי הוא "עולה שלב" בפירמידת הצרכים של מאסלו, ומנסה לענות על הצורך שלו באהבה ובשייכות.

נראה שבאלבום הזה אביב גדג' יוצר ממקום יותר בטוח, ממקום שמאפשר לו "לעלות שלב" ולהתעסק גם בדברים אחרים. החיפוש אחרי שייכות ואהבה מאוד בולט פה:

"כל האנשים דומים כשהם זקוקים לאהבה" ("פקח את עיניך"). לאט לאט, יש באלבום מעבר מהצורך בקבלה ואישור, מהשאלה "האם גם לי מגיעה אהבה?" ("שרף אורנים"), בתחילת האלבום, לאמירה באמצע האלבום ש"גם לי מגיע להיות מאושר", ולבקשה/ דרישה של "תן לי מחסה מהקור" ("כל החומות הגבוהות").

כמה כוח ואמונה בעצמו צריך בשביל להיות מסוגל לומר "גם לי מגיעה אהבה; גם לי מגיע להיות מאושר". הקונפליקט והמאבק הפנימי הזה בין הקושי לתת אמון והפחד להיפגע ולהתאכזב לבין הצורך בקרבה והשאיפה לזכות באהבה אמנם עוד נמשך אחר כך לאורך האלבום ("בכל גן עדן יש נחש"), אבל הכיוון כבר ברור.
בשיר האחרון, "כמעט אמיתי" (שלפרקים הזכיר לי דווקא את "בכלל לא אמיתי" של יהוא ירון; בעיקר בכנות שלו, בחשיפה, ובאופן שבו הוא משלים וסוגר את היצירה).

בשיר הוא עונה לעצמו על השאלה מתחילת האלבום: "האם גם ללב מלאכותי יש נפש תאומה?", כשהוא נהיה כמעט (ילד) אמיתי, ושר שם: "האוויר מתוק והשמיים פתוחים/ ואני לא לבדי", וברקע קולות של זיקוקים, כמו בשיר ההוא שסוגר את "מנועים קדימה" של אלג'יר. הוא כבר לא לבדו בסוף האלבום; ויש בזה נחמה.

יש באלבום הזה יותר חמלה והשלמה מאשר כעס ותוכחה, בהשוואה לאלבומים קודמים של אביב גדג' ושל אלג'יר יש בו גם אור וחושך, אובדן ואהבה, דמעות עצב ושמחה;. יש בו כאבי גדילה וכאבים של פצע פתוח ומדמם.

אחד השירים באלבום נקרא "מוזיקה היא פצע". אביב גדג' שר בו: "מוזיקה היא פצע שדוקר בלי הבחנה". בנקודה זאת אני דווקא רוצה לחלוק עליו: אולי המקום שממנו יוצרים מוזיקה הוא פצע מדמם, אבל מוזיקה יכולה להיות גם התחבושת, התרופה.
כמו שדויד גרוסמן כתב ב"קצר פה כל כך האביב": "איך שיופי יכול לרפא". אז כך לגבי המוזיקה של אביב גדג' עבורי; היא התרופה.
וגם עבורי! (ביפולרית)
______________________________________________________________________________________________

להקת אלג'יר
מתוך ויקיפדיה

אלג'יר הייתה להקת רוק ישראלית שפעלה החל מראשית שנות התשעים ועד לשנת 2005.

היסטוריה

אלג'יר הוקמה בתחילת שנות התשעים על ידי אביב גדג', יחד עם חבריו למושב תלמי אליהו - גבריאל בלחסן ודביר לביא.

אביב גדג' - שירה, גיטרה, קלידים | גבריאל בלחסן - שירה, גיטרה | גיל פדידה - גיטרה בס, כינור | אביב ברק - תופים | עופר קורן - גיטרה | עמי רייס - קלידים, אקורדיון | דביר לביא - תופים.

נאמנות ותשוקה

חיים שמש, מפיק מחברת הד ארצי, ראה את הלהקה מופיעה בתל אביב והחתים את הלהקה על חוזה בחברה. בדצמבר 1995 יצא האלבום הראשון של הלהקה שנקרא "נאמנות ותשוקה" והופק על ידי אסף שריג, חבר להקת "איפה הילד?". להקלטות הצטרף אחיו של אביב גדג', שלום גד, בגיטרה בס.
סגנון האלבום היה רוק שהושפע ממוזיקה אתנית ומחזנות והוא לא הצליח מסחרית.

לאחר הוצאת האלבום הראשון עברו חברי הלהקה חוויות שונות, ביניהן תקופה של חזרה בתשובה, ניסיונות התאבדות ואשפוז מרצון של גיטריסט הלהקה בלחסן בבית החולים הפסיכיאטרי "אברבנאל".

שמונה שנים אחרי הוצאת "נאמנות ותשוקה" חתמה הלהקה על חוזה עם שאול מזרחי מנהל הבארבי, בלייבל "בארבי רקורדס", בו הוציאו בשנת 2004 את אלבומם השני, "מנועים קדימה", מתוכו בעיקר בלטו השירים "בתוך הצינורות", "דם על הים", "דבר אליי", "קיטש" ועוד.

הרכב הלהקה באלבום השני השתדרג, וכלל את המייסדים גדג, ובלחסן, אביב ברק בתופים (מלהקת נקמת הטרקטור), עמי רייס בקלידים וגיל פדידה בגיטרה בס. אל ההקלטות הצטרף הגיטריסט רון בונקר (רון בונקר הוא כיום חלק מההרכב הקבוע שמלווה את גדג' בהופעותיו כאמן סולו).

האלבום השני הצליח מבחינה מסחרית וזכה לביקורות נלהבות. לאחר צאת האלבום, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות ארוך, שבחלקו לא השתתף בלחסן מסיבות בריאותיות, ועופר קורן החליף אותו כגיטריסט. חלק מההופעות לוו על ידי רביעיית מיתרים ובחלקן התארחו אמנים שונים, כמו אהוד בנאי, ברי סחרוף, שלום גד ועוד. אלג'יר קיימה גם שתי הופעות עם הרכב מיוחד שהקים גדג' לצורך ההופעות ונקרא התזמורת האנדרלמוסית. ביוני 2005 סיימו את סיבוב ההופעות ויצאו להפסקה.

ב-2005 הודיע גדג' על פירוק הלהקה.

מקורות נוספים:

ביקורת על נאמנות ותשוקה, באתר השרת העיוור (עותק שמור) | ביקורת על מנועים קדימה, באתר השרת העיוור (עותק שמור) | אלג'יר, אתר המעריצים | עינב שיף‏, בגלל המוזיקה - על השקת "מנועים קדימה", באתר וואלה! NEWS‏, 2 ביוני  2004 | שחר בוזגלו‏, הגענו לנירוונה, באתר וואלה! NEWS‏, יוני 2004 | קובי בן-שמחון, היישר מתלמי אליהו - ריאיון, באתר הארץ, יוני 2004 | אלג'יר - הסוף, באתר וואלה! NEWS‏, פברואר  2005 | ציפי גוריון, האדמה תפתח - מוזיקה ובית הכנסת של תלמי אליהו, חיבור לתואר שני, אוניברסיטת בן-גוריון, ספטמבר  2011 | נדב מנוחין‏, קשוב מאוד 50: עשר שנים ל"מנועים קדימה" של אלג'יר, באתר וואלה! NEWS‏, 2014 | נחום מוכיח, להקה שיגעון -ריאיון, באתר ynet

החלל הריק

מלים ולחן: אביב גדג'

כאן הדברים עומדים
כאן כל החברים שלי דמיוניים
וכל החלומות שלי מתים יפים
אל תיתן לי סטרואידים וסמי גדילה
אל תיתן לי טלוויזיה וקבוצות תמיכה
אל תיתן לי אושר של חצי דקה
ואל תיתן לי סיפוקים זולים
או רגשות במיליון צבעים
כי זה לא ימלא לי את החלל הריק
זה לא ימלא לי את החלל הריק.

קח אותי רחוק מפה
קח אותי מהר מפה
קח אותי לרישיקש, לחוף השנהב או לארץ האש
אולי עדיין לא מאוחר קח אותי אל העבר
אבל זה לא ימלא לי את החלל הריק
זה לא ימלא לי את החלל הריק.

אני סתם עומד כאן
ומחכה למשהו שכבר קרה.

כאן הדברים עומדים...

אני סתם עומד כאן
ומחכה למשהו שכבר קרה.
 

כמעט אמיתי

מילים ולחן: אביב גדג'

זה קורה לעיני השמש, חרש חרש
אור מתוק שורף הכל
מצמצתי לרגע ונצח חלף
הרוחות משתנות, אין זמן לספק
אני הענף ששברת
אבל הפכתי לעץ
אני כל כך קרוב עכשיו
אני כמעט אמיתי
כל החיות באות לשתות
מהפצע שלי

ובתוך הברזל, ומתחת לאבן
ומחוץ לזמן...מעין

זה סיפור חיי
אפשר לספר אותו בשלושים שניות
דבר מוזר מאוד לראות את הנולד
זה קורה לעיני השמש
מצמצתי לרגע ונצח חלף

ובתןך הברזל ומתחת לאבן
ומחוץ לזמן...מעין
 

כל החומות הגבוהות

מלים ולחן: אביב גדג'

אני כותב על הקירות כדי שלא יפלו
אני מדבר עם המתים שלא ייעלמו
הלכתי אחרי קסם זול, פולחן של צער וספק
ואני לא מתחרט, אני לא מתחרט
אני לא מתחרט, כל שקר שאמרתי היה אמת
הלכתי לסוחר הרגשות
גם לי מגיע להיות מאושר, גם אם זה רק לכמה דקות
אל תשאיר אותי מאחור...
תן לי מחסה מהקור
תן לי מחסה מהקור
תן לי מחסה מהקור
עד שיקלו המים
עד שנגיע אל החוף
הלכתי אחרי קסם זול, פולחן של צער וספק
אבל שוב יורד הלילה ואני כל כך רעב
אני כותב על הקירות
על השולחנות ועל הכיסאות ועל כף היד
בחושך הצר הזה...
תן לי מחסה מהקור
תן לי מחסה מהקור
תן לי מחסה מהקור
עד שיקלו המים
עד שכל החומות הגבוהות יתפוררו
עד שיקלו המים
עד שנגיע אל החוף.
 
  

לא מקום לחלשים

מלים ולחן: אביב גדג'

אלוהים אדירים כמה רעש עושה הכלום/ אני מביט במראה ולא רואה בה השתקפות/ איך נתתי לחתול לצאת מן השק/ איך נתתי לשד לצאת מן הבקבוק/ אלוהים אדירים, זה לא מקום לחלשים/ זה לא חיוך זו רק מתיחת פנים. / תמיד אחד בשביל כולם/ תמיד כולם בשביל אף אחד/ תמיד כל הערוצים פתוחים/ יש רעש אבל לא שומעים./ אנחנו לא צריכים כאן גז מדמיע/ אנחנו כבר ממילא בוכים/ זה לא מקום טוב, זה לא מקום לחלשים./ אלף כהני מין חוזרים ואומרים 'זה לא מקום לחלשים'/ אלף לוחמי חופש אומרים 'זה לא מקום לחלשים'/ אלף אצבעות מתוחות מונחות על הדופק שלי/ ידיים אוהבות קורעות אותי לגזרים./ אלוהים אדירים האם חזרתי לשנות ה-80?/ אני פותח טלוויזיה ורואה את אותם דברים./ איך הגעתי לכזה מצב? האם לנצח אשאר לבד?/ אי אפשר לקבל אהבה בלי להוריד לעצמך איזו רגל או יד?/ ובסוף רק איש אחד מרים את עיניו/ כל השאר משחקים בנייד./ ואין שום טעם להתנגד/ ואין שמחה כמו שמחה לאיד/ זה לא חיוך זו רק מתיחת פנים/ עיוורים מובילים עיוורים אחרים/ אל תבוא עם ציפיות גדולות מדי/ זה לא מקום לחלשים/ זה לא מקום טוב, זה לא מקום לחלשים/ צדים ומלקטים, צדים ומלקטים/ מגוידים, מגובבים, חסרי פנים/ חסרי שם, שקופים ורעבים/ חסרי בית וילדים של מהגרים/ אל תבוא עם ציפיות גדולות מדי/ כולם רעבים בשדות היהלומים.
 

פקח את עיניך

מלים ולחן: אביב גדג'

פקח את עיניך
פקח את עיניך
פקח את עיניך היום
ילד בלי ילדות
אתה בוער ולא כלה
מתי שרק תרצה
רוץ הביתה
רוץ הביתה
כבר כמעט מחשיך

פקח את עיניך
כל האנשים דומים
כשהם זקוקים לאהבה
למה אתה זקוק
אתה בוער ולא כלה
מתי שרק תרצה
רוץ הביתה
רוץ הביתה
כבר כמעט מחשיך

אתה שומע קול מהעתיד
ואתה לא שומע אותי
אתה רואה רק את האור
ואתה לא רואה אותי
רוץ הביתה
רוץ הביתה
כבר כמעט מחשיך

עיר בלי זיכרון

מלים ולחן: אביב גדג'

הייתה לי דרך על שפת הים התיכון
סלעים ושמש, זהב של ערב ים תיכון
אבל זו דרך אל עיר בלי זיכרון
החול יבער מתחתייך

חלומות בכיסים מתעייפים מהחושך
אין בהם צורך בעיר בלי זיכרון

על קצה העצב, מבעד לעשן לבן
את מערבבת געגוע ופורקן
על חוד של תער לא מרגישים כמעט
שום דבר בעינייך

חלומות בכיסים מתעייפים מהחושך
אין בהם צורך בעיר בלי זיכרון

דם על הים

מילים ולחן: אביב גדג'

יש לי עין אחת אדומה ועין אחת צהובה
אחת מאלכוהול, אחת מחוסר שינה מחוסר אהבה
יש לי תיבת נגינה ושיר אהבה

כל העולם כולו הוא גשר צר מאוד
ואי אפשר שלא ליפול, לקרוס את תוך תהום ולאבד הכל
תראה, שעות הלילה נגמרות, שעות הבוקר מתחילות
והשמש מתחילה לשרוף

לא חשבתי שאמות צעיר כל כך
שאהיה לבד כל כך, הם הרגו אותך לאט לאט
אולי אני איבדתי כל תחושה
חושב שאני עף ואני בעצם על הרצפה
אז שותה את הגשם המלוח
מסומם מהים או שיכור מהרוח
בלי נשימה הפעם לא נכנע
תחנות רוח מאיימות מתחבאות בכל פינה
אולי אני איבדתי כל תחושה
חושב שאני עף ואני בעצם על הרצפה
השירים ניבאו את עצמם
הם חזו את מה שקרה השאירו דם על הים

אולי בסיבוב הבא אני עוד אקח הכל
הגיע זמן להיפרד יומני היקר אלו מילים אחרונות
אלו מילים אחרונות

מוזיקה היא פצע

מילים ולחן: אביב גדג'

נאומי נצחון נשמעים כמו תפילה לעזרה
השדה יפה ועיוור וליופי אין סיבה
מוזיקה היא פצע שפתוח לרווחה

בערב נלך לראות מתפללים על החוף
בא לי לבכות מרוב אהבה
שלכל היופי אין מוצא
מוזיקה היא פצע שדוקר בלי הבחנה

חום, תן לי חום
כל האורות זורמים לפה
כמו נחל של אור

מוזיקה היא פצע

מילים ולחן: אביב גדג'

נאומי נצחון נשמעים כמו תפילה לעזרה
השדה יפה ועיוור וליופי אין סיבה
מוזיקה היא פצע שפתוח לרווחה

בערב נלך לראות מתפללים על החוף
בא לי לבכות מרוב אהבה
שלכל היופי אין מוצא
מוזיקה היא פצע שדוקר בלי הבחנה

חום, תן לי חום
כל האורות זורמים לפה
כמו נחל של אור

כאבי גדילה

מילים ולחן: אביב גדג'

אומרים שאין תרופה לכאבים
לא מלמדים אותנו איך לאלף געגועים
מלמדים אותנו איך להעמיד פנים.
הכל צומח, הכבישים, הבניינים, העצים, האנשים
הכל צומח, שולח שורשים, אתה לא תאמין
אתה לא תאמין...

בכל מקרה אותך כבר אי אפשר עוד לתקן
אתה בטח כבר רעב
איש זאב - אתה נועץ שיני חלב
במשהו חולף, במשהו עובר.

רק עוד קצת כאבי גדילה
אלה רק דמעות שמחה.

אתה עוד קשור בחבל הטבור
לדברים שמזמן הלכו כבר לאיבוד
וכאב שכבר נטש את הגוף
לאהבה שלא תשוב.
איך לב נדיב יכול להיסגר
איך דבר כל כך נצחי יכול להיגמר
אתה בטח כבר עייף
איש זאב - אתה נועץ שיני חלב
במשהו חולף, במשהו עובר.

רק עוד קצת כאבי גדילה
אלה רק דמעות שמחה.
מתוך: הארץ | מאת נויה כוכבי | 14.08.2009| מתוך כתבה שפורסמה ב-YNET | מאת נחום מוכיח |  30/06/2004

אחרי הפירוק של "אלג'יר" נסע אביב גדג' לתקופה ארוכה לסיני. סולן הלהקה רצה ללכת שם לאיבוד, להיעלם. כשנגמר לו הכסף, חזר לתל אביב והתחיל לעבוד כפועל במה בתיאטרון הקאמרי.

העבודה הפיסית הקשה, ארוכת השעות, אוששה אותו, הוא מספר: "אתה מרים משקלים מטורפים ועושה דברים הזויים. עבדתי ב'כנר על הגג' והורדתי את השלג שם. כשנתן דטנר ושרית וינו אלעד נרדמים על הבמה בסוף סצינה, הייתי צריך להיכנס מהר-מהר בלי שאף אחד יראה אותי ולגלגל את המיטה החוצה. זה פתח לי את הדמיון. התחלתי לחשוב על לכתוב מחזה, על לכתוב עולם בתוך עולם. שם נבט הרעיון לכתוב תקליט שהוא יותר מרשימה של שירי פופ".

התקליט הזה, "תפילה ליחיד", הוא אלבום הסולו הראשון של גדג', (אז בן 29, היום בן 40).

ילדה

מילים ולחן: אביב גדג'

ילדה
כבר לא נחיה באושר
ילדה
רק אל תבכי לי עכשיו
אולי הכל יסתדר
את יודעת שאני משקר...
אנשים ברחוב מסתכלים עלינו
ממש עוד מעט
רק עוד קצת...
תחזיקי כל דבר שלא נשבר לשניים
את שנאחזת בכל אחיזת עיניים
מחר
כבר לא נחיה באושר
אולי אני אתקשר
את יודעת שאני משקר...
כאב זה הסם היחיד שמשפיע עלינו
ממש עוד מעט
רק עוד קצת...
תחזיקי כל דבר שלא נשבר לשניים
את שנאחזת בכל אחיזת עיניים
אם יש עוד משהו שלא נשבר לשניים
שלא נשבר עדיין

מנועים קדימה

מילים ולחן: אביב גדג'

מי משחק במגרש הטניס עם אחותי הקטנה?
כל הילדים בורחים החוצה הילדים משחקים בגינה.

כל האצבעות קדימה
כל המנועים קדימה - מנועים קדימה.
וכל האגרופים קפוצים.
סוף סוף אתה מקבל אישה עטופה בלבן,
אחרי שנים של עשרים אלף תמונות מתחת למזרון בישיבה.
נערת השער הגרמנייה מעניקה לך את כל מה שיש לה.
אבל האם היא בכלל אוהבת אותך?
אם היא בכלל אוהבת אותך,
מנועים קדימה.

נערה דתייה חוזרת מבית-ספר לבית בנתיבות,
חייל גולני משוחרר עולה חדש מחבר העמים,
תופס אותה חזק על הרצפה,
תפילת הדרך לא עזרה.
מנועים קדימה.

מה אתה מחביא בתוך הגרון?
אני מחביא המון המון רעל.
ומה אתה מחביא בתוך הבטן?
אני מחביא תרופה.
ומה אתה מחביא בתוך התחתונים?
אני מחביא המון המון אהבה.

ונוס בתמוז

מילים ולחן: אביב גדג' |

מבחוץ את מלאה קוצים
ומבפנים, עוד ועוד קוצים
אין לך זמן לים
אין בך מים מתוקים.

הלכת לאיבוד רק בשביל להיוולד מחדש ונשארת בלי כלום.
זיקוקים בכלוב לא יצליחו להאיר עולם צר וחשוך.

ונוס בתמוז
מבחוץ את מלאה קוצים
ומבפנים, עוד ועוד קוצים
אין לך זמן לים
אין בך מים מתוקים.

הלכת לאיבוד כמו שורה בשיר, פגעת בקיר ונשארת בלי כלום.
פרח ערירי, מלאך כחול, ונוס בתמוז.

תפילה ליחיד

מילים ולחן: אביב גדג'

בסוף אלה היו עלים דקים של סתיו שהכריעו אותי בכל כובד משקלם
את לא תצטרכי להחזיר לי את כל אלף פעימות הלב שהחסרתי בגללך
ישנתי מעט וחלמתי הרבה ורציתי אותך מאוד מאוד
רציתי אותך...
אבק של חרטה הולך ומכסה ריסים
תלתל של משי, לב עופרת, אצבעות זריזות
היא טהורה עכשיו כמו שלג
היא אמיצה פתאום כמו ילד
ובבוא הבוקר לעיני השמש
האמונה לבדה לא מספיקה אף פעם
והעתיד הוא חתיכת אבן גיר קטנה
שנזרקת לחלל החדר
הרי געש לא יכולים למות אף פעם
ודמיון זה הדבר הכי קרוב אל האמת
הברבורים קפאו באגם, באביב הם יפשירו חזרה
חזקים, אני יודע, נופלים חזק יותר
ואני נפלתי חזק ומהר
נזהרתי שהרוח לא תשבור אותי
וזהירים נפצעים הכי הרבה
ישנתי מעט ובזבזתי הכל וגם אם אני אצעק מי ישמע אותי
קראתי לך...
זאת תהיה תפילה ליחיד
זאת תהיה תפילה ליחיד
ובבוא הבוקר לעיני השמש
הדקלים זזים ומתלקחים ברוח
ילד של שד זז, רץ בין האנשים
שרואים את השמש דרך הגדר
אומר: ״העיניים שלי הן רק זכוכית מגדלת שרוטה
יש לי גאווה מלאכותית שעוד תיפול על הרצפה״
הוא אומר ונשבר בעודו מדבר
חרש חרש בצעקה
לאורך הגדר החשמלית בנו בתים
ואלף דונם של שדות זרועי מוקשים
אהבת חינם רק מתחילה לתבוע
את מחירה שייגבה בדם
שמחת הנפלה כעומק הבאר
שמחת הנפילה כעומק הבאר
אני הייתי שם כשהיא נפלה
אני הייתי שם כשלא היה לה שום דבר אחר
אם זה היה כאב אז זה מה שהעיר אותי
פעם אחרי פעם
הם לוקחים ממך את כל מה שאתה אוהב
הם לוקחים ממך את כל מה שאתה אוהב
אולי אין להם נשמה בכלל
אולי זה לא באמת כואב להם
יש להם ידיים ארוכות כל כך
אבל הם לא יכולים עכשיו לנגוע בי
אני משחיז את הלהב שממשיך לפצוע אותי
אני מצית את האש ששורפת אותי
בשולי שביל החלב על שפת הר געש
בחדר ללילה ברחוב הכי חשוך
כל הגיבורים שלי נולדו על הנייר
והם קופצים עכשיו מקצה הצוק
ובבוא הבוקר לעיני השמש
אני משחיז את הלהב שממשיך לפצוע אותי
רסיסים קטנים ממנו כבר צומחים בתוך תוכי
הם פוצעים אותי כשאני ישן
הם פוצעים אותי כשאני חולם
האלים הלא מושלמים שלחו אותי
זאת גלותי וזאת גאולתי
מוזר... אני נפתחתי ואז הכל סגר עלי
הם פוצעים אותי כשאני ישן
הם פוצעים אותי כשאני חולם
ישן עם עין אחת פקוחה כמו נוסע סמוי
שנודד במחשבות של אחרים
לך תוכיח שאתה חי כשאתה לא בטוח בזה
לך תוכיח שאתה חי כשאתה לא בטוח בזה
אני כל כך רגיל לכאב אהובתי
פלא שאני עדיין עומד
ובבוא הבוקר לעיני השמש...

אל תלכי בלעדי
עם לב נעול בפני
אל תצטערי כל כך
השדות העירומים מחכים רק לך
הם יקחו רק אותך
לפני שתלכי
נחל שלי אכזר
לפני שתלכי לבדך
גלי את עצמך
גלי את עצמך
צאי אהבה, צאי אלי
צאי אהבה, צאי אלי
את יודעת שכבר חשוך מכדי לראות
אז את מי את עכשיו מנסה לשחד בדמעות?
אל תשקרי
גלי את עצמך
גלי למי שהיה פעם חלק ממך
צאי אהבה, צאי אלי
צאי אהבה, צאי אלי

דבר אלי

מילים ולחן: גבריאל בלחסן ואביב גדג' | אלג'יר

בוא בוא נרד במדרגות.
נחלום אלף חלומות.
נרד את כל הירידות עד השער הנעול.

דבר אלי עכשיו לפני שיהיה מאוחר,
כי אין מי שיגיד ואין מי שידע
כמה שאתה עצוב כשהיא עצובה.

פעם ראשונה שהוא אהב כמו ילד,
כשנרדם בלי חלומות, כשבלע כדורים.
זריקות הרגעה, ועכשיו הוא ישן.
כשחיכה לך שעות. כשחיכה לך שבועיים.
כשחיכה לך שנה, כשהסתמם עד שנפל על הרצפה.

אבל את את כמו כולם.
את בדיוק כמו כולם.
את אין לך לב, אין לך לב בכלל.

שהיית יכול לאהוב אותה.
פעם אחת, פעם אחרונה.
פעם אחרונה.

שרף אורנים

מילים ולחן: אביב גדג' |

  
מי מחזיר את הים אל החוף
מי מדליק את האור
מי ישאר כדי לספר
מי ישאר
האם הכל באמת תלוי באמונה
האם יש יופי חבוי ונסתר בכל דבר
האם יצר האדם רע מנעוריו

למה העגל רץ אל הלהב
למה השמש עליזה
אין עננים והפרחים פורחים
אין עננים והפרחים פורחים
דם דובדבן ושרף אורנים

אמא, אמא, האם את עוד שומעת אותי
אמא האם את אוהבת אותי
האם את אוהבת אותי

האם המסיכה היא הפרצוף האמיתי
המסיכה היא הפרצוף האמיתי
למה האמת נשארת במקום
אבל השקר תמיד נשאר חופשי
לאן הולכים ומה עושים עם כאלה כיסופים

אלוהים, האם אהבה היא אובדן
אלוהים, האם אתה עדיין מאמין באדם
האם גם לי מגיעה אהבה
האם גם ללב מלאכותי יש נפש תאומה

אמא, אמא, האם את עוד שומעת אותי
אמא האם את אוהבת אותי
האם את אוהבת אותי

אלג'יר: נאמנות ותשוקה

כשהאלבום יצא, אביב גדג' היה בן 26, גבריאל בלחסן בן 29. דביר לביא, חבר למושב שעזב את הלהקה אחרי צאת האלבום וכיום אינו עוסק במוזיקה, היה בן גילם. שלום גד ניגן את תפקידי הבס.אסף שריג, חבר להקת "איפה הילד", הופקד על-ידי "הד-ארצי" על הפקת האלבום ומבחינת השלושה, שרק רצו לבעוט, היה זה חיבוק ממסדי גדול מדי. לפיכך בחרו את השירים הכי פחות קומוניקטיביים שלהם ויצרו אלבום בן שבע רצועות.
התכנים מכילים סיטואציות מטושטשות במכוון, אלכוהול, מוות, אלוהים, זעם, תפילה ודם.
על עטיפת האלבום תמונה של הסבתא של גדג' וגד, סוזאן גדג', צעירה ויפה, יושבת, בגווני אדום וחום. סביב התמונה-מריחות גואש אדומות. על מריחות הגואש האדומות הללו כתובים בלבן מילות השיר בחוברת עצמה, ואין מנוס מלחשוב על דם. הביקורת שיבחה, הרדיו והקהל התעלמו.
_____________________________________________________

אלבום הבכורה של להקת אלג'יר חריף, נוטף דם, זרע ודמעות. יש בו המולה גדולה, נרגשת, של אנשים בני 17, שנולדו וגדלו בדרום החם של מדינת ישראל ומחוברת לנשמת הוריהם, שהיגרו לכאן מאפריקה, שנלחמים על שפיותם וזהותם ויודעים שהעולם לא מקשיב ואולי גם לעולם לא יקשיב

מאת: בועז כהן בתאריך 21/04/04

בין האימה לבין היופי - ''עיניים עצובות שוקעות באוקיינוס הגדול''

רק שבעה קטעים נכללו ב''נאמנות ותשוקה'', אלבום הבכורה של להקת אלג'יר. חיים שמש, אז מנהל המחלקה העברית ב''הד ארצי'', היה בשוונג של החתמת כשרונות ולהקות. אסף שריג, גיטריסט 'איפה הילד', הפיק מוסיקלית את היצירה.

אלג'יר היו אז שלישיה ממושב תלמי אליהו, בדרום החם – יותר קרובים למצרים מאשר למדינת ישראל – והחברים היו אביב גדג' (Gedge) שניגן בפסנתר, גיטרה ושירה, גבריאל בלחסן, גיטריסט מדהים, ומתופף בשם דביר לביא. את תפקידי הבאס ניגן שלום גד, האח הגדול של אביב גדג'.

אביב גדג', שכתב והלחין בעצמו ששה משבעת שירי ''נאמנות ותשוקה'', הוא מנהיג פוטנציאלי של הדור השרוט. מוטרף ורב-קסם. אחד שהוא גם נמר שמבקש לטרוף, כזה שקופץ, שורט, תופס אותך בגרון וגם, בעצם, חתול, שמחפש לטיפה. הדואליות הזו היא שמשאירה אותך מתוח ונרגש מול היצירה של אלג'יר. בין האימה לבין היופי.

לא רק מוסיקלית, גם טקסטואלית מדובר באלבום חריף, נוטף דם, זרע ודמעות, יש בו מהומה גדולה, נרגשת, של אנשים בני 17, שנולדו וגדלו בדרום החם של מדינת ישראל ומחוברת לנשמת הוריהם, שהיגרו לכאן מאפריקה, שנלחמים על שפיותם וזהותם ויודעים שהעולם לא מקשיב ואולי גם לעולם לא יקשיב.

יש כאן עומס צלילי וגודש מילולי אדיר (''נאמנות ותשוקה'' הוא קטע שמחזיק תשע דקות ו-38 שניות!) וגם מינימליזם נזירי (השיר האחרון באלבום, ''אזהרות לנפש 1995'', כולל 4 מלים בלבד: ''חורף. מלחמה. מבצעי הנחה''. זהו.
גדג' על פסנתר, פורט ליין רפטטיבי. ויש איזושהי אזהרה באוויר. סכנה שאורבת מעבר לשקט.

'שלי', רצועה מספר 2, הוא משירי העצב הגדולים שאני מכיר בעברית. שלי, הנערה שמנסה ''לבדוק איך כדאי לחיות יותר טוב'', שלי ש''נושכת את השפתיים. נושכת אותם חזק''. אני מכיר לפחות שתי נשים חכמות, יפות וסוערות כאלה, שחיות לבד, בדירה בתל אביב, ומחפשות איך לחיות יותר טוב. ''עיניים אדומות היו לה, אז עם המכחול. עיניים עצובות שוקעות באוקיינוס הגדול. לנצח שלי, שלי. אגיד תפילה מגומגמת. ואז אפתח את הדלת''.

התפילה של אביב גדג' ב'מכתבים למיכלי' היא: ''אלוהים. אל מלא רחמים. תוריד אהבה וגשמים''. האהבה שקולה לגשם. ואם תשאלו אותי - אז בצדק. גם אהבה, גם רחמים, גם גשמים - דרושים כדי לחיות.
השיר מסתיים במלים: ''ואיך כל זה נגמר? עם הטעם הטוב או עם הטעם המר. פותח את החלון. פותח את כל התריסים, וצועק: אלוהים. אלוהים. אל מלא רחמים. תוריד אהבה וגשמים...''
הזעקה הזאת, ב-1995, טרם נענתה. אם יש אלוהים בשמיים, הוא לא מלא רחמים. הוא לא מוריד עלינו לא אהבה ולא גשמים. ''קח את הזעם ותתחיל לירות'', הם שרים רגע לפני שהאלבום מסתיים, ''קח את הזעם ותתחיל לעוף. כל יום מתעורר עם אותה תקווה שהשמיים ייפתחו או שהאדמה תיקרע''.

''נאמנות ותשוקה'' של אלג'יר נפל עם צאתו לשוק כמו זרעים טובים על אדמת בור יבשה. הלב היה נעול בפני הדיסק המהמם, הקורע-לב, של שני מג'נונים נסערים עם גיטרות במקום רובים, סרבני שירות טעוני מחאה, עם לב שכמעט ומתפקע מעוצמת הרגשות, עם כאב שמתחנן להישמע. להיקלט.

אבל הלבבות היו ערלים. רגע אחרי שהדיסק יצא נפל דבר בישראל. נרצח ראש ממשלה ונולד לרגע דור ילדי הנרות, ששר ''לבכות לך'', הרגיש אחדות נורא חזקה, אבל אחר כך לא עשה הכל כדי למנוע מביבי נתניהו לעלות לשלטון.

''נאמנות ותשוקה'' בתחילת המאה ה-21 עדיין מהבהב באותם אורות אזהרה. עדיין חריף ועצוב, מתוק וכאוב, נוגע ופוגע. ורלוונטי. כן. לגמרי. השושנים עדיין נוטפות דם.

שלי

מילים ולחן: אביב גדג' | אלג'יר

שלי, שלי: מנסה לבדוק איך כדאי לחיות יותר טוב.
שלי, שלי: נושכת את השפתיים, נושכת אותם חזק.
עיניים אדומות היו לה אז עם המכחול.
עיניים עצובות שוקעות באוקיינוס הגדול לנצח.
תסתכלי למעלה. ירח מלטף. בוא אלי למרתף, בוא ותישאר.
עיניים אדומות היו לה אז עם המכחול.
עיניים עצובות שוקעות באוקיינוס הגדול לנצח.
שלי, שלי. אגיד תפילה מגומגמת. ואז אפתח את הדלת.
עיניים אדומות היו לה אז עם המכחול.
עיניים עצובות שוקעות באוקיינוס הגדול, באוקיינוס הגדול,
באוקיינוס הגדול. תנסה למצוא את שלי עכשיו.
ותחביא אותה? תחביא אותה לנצח.

מכתבים למיכלי

מילים ולחן: אביב גדג' | אלג'יר

מתעורר מטושטש בחדר מפואר.
לילה בלי שינה בחדר העבודה.
מתעורר מעוצבן בקרון הישן.
מכתבים למיכלי נהיים יותר ויותר עצובים.
מהרחוב ועד החוף געגועים.
אלוהים, אל מלא רחמים.
תוריד אהבה וגשמים. אלוהים, אל מלא רחמים.
תוריד אהבה וגשמים. האשה שאני אוהב,
היא האשה שאני מאכזב.
מכתבים למיכלי נהיים יותר ויותר ארוכים.
מהרחוב ועד החוף געגועים.
אלוהים, אל מלא רחמים. תוריד אהבה וגשמים.
אלוהים, אל מלא רחמים. תוריד אהבה וגשמים.
ואיך כל זה נגמר? עם הטעם הטוב או עם הטעם המר.
פותח את החלון פותח את כל התריסים. וצועק: אלוהים.
אלוהים, אל מלא רחמים. תוריד אהבה וגשמים.

אלג'יר: מנועים קדימה

אלג'יר, כך נראה, לא מבינים משהו בטרנדים. הם, ממש כמו בשם שהם נתנו לאלבום, פותחים את המנועים קדימה, שולפים את החשמלית הרצחנית של גבריאל בלחסן ומחברים אותה לפלאג תלת-פאזי, מצרפים את אביב ברק שירביץ בתופים בלי רחמים, ומקנחים בכלי מיתר, אם נשאר לכם עוד כוח

מאת: sageeb בתאריך 26/06/04

זרמים תת-קרקעיים של יופי

המפגש המשמעותי הראשון שלי עם אלג'יר היה ממש במקרה. אצבע, שהיתה ודאי שייכת ליד הגורל, לחצה על השלט של הטלוויזיה והעלתה את ''הבמה המרכזית'' של קוטנר, שם הבטתי באביב גדג', עטוי שחורים, שר את המלים הכל-כך סמליות: ''אולי אני איבדתי כל תחושה, חושב שאני עף אבל אני בעצם על הרצפה''. סמליות כל-כך, ומייצגות כל-כך טוב את המוסיקה של אלג'יר, עד שהן מופיעות באלבום פעמיים – פעם אחת בתחילתו, ב''דם על הים'', ושוב לקראת סוף האלבום, ב''בתוך הצינורות''. וכך, ממש במקרה, המוסיקה של אלג'יר תפסה אותי, ולא הניחה לי יותר.

כל מיני פרטים קטנים, פיסות של מידע, היו לי בראש למשמע השם ''אלג'יר'' – העובדה שהם ממושב בדרום, קישור כלשהו לכנסיית השכל, האלבום הראשון ששמעתי מזמן והיה כבד ופסיכדלי מדי בשבילי אז, הזמר שהוא אחיו הקטן של שלום (''סוף המדבר'') גד.

אחר-כך באו הכתבות ה''צהובות''-משהו, שסיפרו על החזרה בתשובה, נסיונות ההתאבדות, האשפוזים בבתי משוגעים. כל אלה לא סיפקו את הרעב שלי לשמוע עוד מאלג'יר, והיות שעל הרדיו אי אפשר לסמוך בעניין הזה, וממילא הוא אינו משמיע את השירים של אלג'יר, שלחתי את הציפור לתור בשמי הרשת ולהביא לי מטעמים. והיא, כמו יונה עם עלה של זית השבה לתיבה, חזרה ובידה ה''סקיצות'' שאלג'יר הקליטו לאלבום הזה. האיכות היתה רחוקה ממושלמת, גם ההפקה והעיבודים, אבל היו שם הרים של כישרון ומלים מדהימות והרבה רעש ובלבול. כמו שצריך.

תמיד תמהתי איך זה דווקא אצלנו, במדינת היאללה-בלאגן, כאשר הכל מסביב גועש ורועש, פוליטיקאים צורחים בטלוויזיה, ילדים זועקים מרעב, חיילים בוכים בטלוויזיה – דווקא אצלנו הרוק יישר קו עם ה''נעים'' של גלגל''צ והוריד פרופיל. התרגלתי, אבל כמה טוב זה עושה לגלות ש''על חורבות ירושלים, על הריסות תל-אביב... על שרידי תלמי אליהו'' אלג'יר מביאים איתם פעמונים של רעש.

האסוציאציות שעולות בי אינן מקריות. מקרה אלג'יר מזכירים במידה רבה את היהודים - עם האנרגיות העודפות, ההתעלמות הפושעת של הרדיו (לא ברור לי מי העורך המוזיקלי שיכול להתעלם מכמות הלהיטים הבלתי נגמרת שיש באלבום הזה) והאהבה וההערצה הכמעט פנאטיים של הקהל. כמו אהוד בנאי וברי סחרוף, גם אלג'יר לא מוותרים על המורשת, שואלים צלילים אתניים והשפעות מהתפילה, ועושים את זה בדרכם הם, בלי להתנצל. כי אלג'יר, כך נראה, לא מבינים משהו בטרנדים. הם, ממש כמו בשם שהם נתנו לאלבום, פותחים את המנועים קדימה, שולפים את החשמלית הרצחנית של גבריאל בלחסן ומחברים אותה לפלאג תלת-פאזי, מצרפים את אביב ברק (טרקטור, זוכרים?) שירביץ בתופים בלי רחמים, ומקנחים בכלי מיתר, אם נשאר לכם עוד כוח. וזה נשמע בן זונה. זו לא הגדרה מדעית ממש, גם לא פוליטלי קורקטית, אבל גם אלג'יר לא כאלה. החל מהצלילים הראשונים, מהקול המרוסק של גדג' המבשר כי ''תיפתח האדמה'', ברור שלמרות שזה דומה לכל-כך הרבה דברים, זה בעצם לא דומה לשום דבר אחר. המוסיקה של האלבום הזה גדולה ומנופחת, חזקה והמנונית, ברורה ולא מתפשרת.

''אנחנו משתמשים בקלישאות רוק'', אמר אביב גדג' באירוח חי ב-YNET, ''אבל מנסים ליצוק בהן תוכן חדש''. מנסים ומצליחים.

יש ב''מנועים קדימה'' שירי רוק נהדרים - שלושה כאלה פותחים את האלבום. ההפקה המוסיקלית (גם היא של גדג', כמו גם כתיבת כל השירים) לא הולכת עד הסוף. ממש כמו השירה שלו היא מהוססת, כמעט נבוכה. ובכל זאת, כשהוא שר על כך ש''השירים ניבאו את עצמם, הם חזו את מה שקרה, השאירו דם על הים'', אתה רוצה לצלול לשם יחד איתו, וכשהוא מייחל למישהי ''שהיית יכול לאהוב אותה פעם אחת, פעם אחרונה'', אתה שונא אותה בדיוק כמוהו. כל כך הרבה רגש יש במילים של גדג', כל הרבה כאב מתוק. מתוק כמו ''קיטש'', שהוא פשוט שיר מעולה. מעולה עד כדי כך שהוא חדר את גדר הפלייליסט של אותה תחנה צבאית מושמצת, מעולה עד כדי כך שאני מכיר אנשים שהתמכרו בגללו ל''הפיצוציה''. המנון רוק של ממש.

אבל המוסיקה של אלג'יר לא מסתכמת ברוק גיטרות וכסאח. דווקא השירים השקטים, הרכים, הפסכידליים באלבום הם השירים היפים ביותר. שירים כמו ''מתנה'' המסונתז והילדותי, שם גדג' נוגע בשיא הרגש. ''מתחת לשמיים השחורים אפשר כבר להרגיש זרמים תת קרקעיים של יופי'', הוא שר שם, וזה כל-כך יפה, שאתה יכול להרשות לעצמך לשחרר בשקט דמעה. נכון, לא תמיד זה מושלם (ב''הביאו את הנגרים'' חסר משהו לטעמי), לא תמיד זה עובד עד הסוף (''שיר הבתולים'' קצת מפוספס בעיניי), אבל אין ספק שבכל סטנדרט, האלבום הזה הוא יצירת מופת. וככזה, הוא מנפק למוסיקה העברית את ''יום אחד'', שהוא לדעתי אחד השירים העצובים ביותר שנכתבו כאן וללא ספק אחד היפים שבהם, שיר שאפשר לשמוע בו את הדכאון והלחץ ואי השפיות בכל תו, לחוש איך ''התקוות של היום הן הכשלונות של מחר'', להתפלל עם גדג' שיום אחד הוא יהיה מאושר, וכל זה לצלילי לחן קורע לב, שמזכיר בעיקר שיא של סצנה דרמטית מתוך סרט קולנוע ים-תיכוני.

ההתחשבנות עם העבר עוברת באלבום הזה כמו חוט שני - החיים בדרום, על העליבות שלהם והקושי והאונס והגועל (''שיר הבתולים'', ''מנועים קדימה''); הרצון לברוח, להרוס (''פעמוני המאה''); האושר, בין אם אמיתי ובין אם לא (''זיקוקין'', יום אחד''); ובעיקר, היחס האמביוולנטי לדת. גדג' ובלחסן גדלו במושב דתי, שניהם גם חזרו בתשובה. בהתחשב בנתונים האלה, לא מפתיע שהאלבום כולו מכיל אסוציאציות, ציטוטים וטקסטים הנוגעים לדת. כמו אלמודובר בסרטים שלו, כך גם גדג' מנהל יחסים מורכבים עם הדת, אוהב ושונא, מעריץ ומתעב, תקוע לנצח ''עם ספר תפילות וספר קללות''. נדמה שכל האלבום נמצא בצילם של היחסים האלה, מיטלטל כמו החיים של גדג', שמעיד ב''ירח במזל עקרב'' איך ''החיים שלו מתהפכים: טמא, טהור, טמא וטהור''.

נדמה שגדג' ובלחסן כבר ראו הכל, והכל הותיר בהם סימן. ב''מנועים קדימה'' יש דוגמאות לכך, אבל בעיקר חשבון נפש, כשגדג' שואל וגם עונה: ''מה אתה מחביא בתוך הגרון – אני מחביא המון המון רעל. ומה אתה מחביא בתוך הבטן – אני מחביא את התרופה''. ועוד לא הזכרתי את ''בתוך הצינורות'', השיר היחיד ששר בלחסן, שיר שהוא מעין סיכום, אולי ניצחון, אבל בעיקר שש דקות של כאב מזוקק דק-דק לתוך המיתרים של הגיטרה, שפתאום מפלחת את השקט, פוצעת את הבשר החי ומאיימת להפיל מחדש את ''החומה'' עליך. בלחסן שר על ''מוסיקה של מחלה, מוסיקה של גיהנום'', אבל הצלילים שלו מתדפקים על שערי מרום. כמה כוח יש בשיר הזה, כמה רגש. וכמות ענקית של פסיכדליה, ברמות שלא זכורות לי בעברית. זה שיר שאי אפשר להישאר אדיש אליו, גם בלי לדעת את הסיפור שמאחוריו (שלא קשה לפענח אותו מהמלים). אבל כשיודעים את הסיפור, ובמיוחד כששומעים כמה השיר הזה אוטוביוגרפי, מבינים שמדובר ברגע של חסד.

בלחסן, בתוך הצינורות

קוטנר אמר פעם שהוא משמיע כל הזמן מוזיקה מזרחית בתוכנית שלו, ונתן כדוגמה את ברי סחרוף. באותה נשימה ניתן גם לכנות את האלבום של אלג'יר מזרחי. המזרחיות נמצאת שם בכל נשימה, גם כשהיא נסתרת – בצלילים של ''האדמה תיפתח'', בלחן של ''פעמוני המאה'' – אבל היא זוקפת את ראשה בגאווה ב''ירח במזל עקרב''. מדובר ביצירה מורכבת, לא קלה לעיכול, ארוכה מאוד, עם מלים גבוהות וקטעי חזנות, שהמושג ''רוק מתקדם'' נראה תפור עליה בדיוק. אף אחד לא כותב היום שירים כאלה, אפילו לא שלמה בר (ש''ירח'' מתכתב במידה רבה עם ''אצלנו בכפר טודרא'' שלו), וגם זה מעיד על הכשרון הגדול והוורסטיליות של גדג' והלהקה שלו. ''הייתי רוצה להגיד תפילה ולהתכוון בה כוונה שלמה'', גדג' מבקש במילים של השיר, אבל בעיניי השיר הזה הוא תפילה גדולה, אמיתית ונהדרת.

לאחר כמעט שעה של מוסיקה, שמטלטלת אותך לכל הכיוונים בלי רחמים, ''מנועים קדימה'' מסתיים עם ''זיקוקים'', תרתי משמע. כמו השיר עליו גוללים את כותרות הסיום, אלג'יר אומרים ''להתראות ילדים וילדות'' ומשאירים אותך על הרצפה, כואב ומדמם, אבל גם קצת מאושר, כמו שרק מוסיקת רוק יכולה לעשות. אני מוצא את עצמי שומע את האלבום הזה שוב ושוב מאז הפעם הראשונה, מגלה בכל שמיעה משהו חדש, אחר. אני מוצא את עצמי חושב שחבל שאין הרבה אלבומים כאלה אצלנו. אני מוצא את עצמי מברך אנשים כמו אביב גדג' (וגם שאול מזרחי), שלא מתייאשים בקלות, שנלחמים בטחנות (וגם בתחנות...) רוח, שיוצרים אלבומים כאלה.

''מנועים קדימה'' הוא לא אלבום הרוק הטוב ביותר בעברית, כפי שחלק מהמבקרים כתבו עליו. לא צריך להיסחף. אבל אין ספק שמדובר פה ביצירה מדהימה, מאת להקה חיה ובועטת, שצפוי לה עתיד גדול, אם רק תוסיף להתקדם ולהתבגר. ואם יש צדק בעולם (והתחלתי לפקפק בכך כבר), אלג'יר תוציא – בעוד שנה, שנתיים, שמונה שנים – את המאסטר-פיס שלה, וזו תהיה יצירה גדולה וחסרת תקדים. ואז, בשיא כוחה האומנותי, היא תחרים את תחנות הרדיו שסירבו לנגן את ''מנועים קדימה'', היא תבוז לחברות התקליטים שלא פרגנו, והיא תחזיר באהבה גדולה לאנשים הפשוטים אי-שם, שהאמינו בה, אז היום והלאה. אני אחכה בסבלנות, עכשיו רק צריך לצאת לדרך, מנועים קדימה.

אביב גדג' - ביוגרפיה

מתוך ויקיפדיה

גדג' נולד וגדל במושב תלמי אליהו בנגב המערבי, להורים יוצאי אלג'יריה.

בתחילת שנות ה-90 הקים עם חבריו למושב גבריאל בלחסן ודביר לביא את להקת "אלג'יר". הראשון שזיהה את כישרון הלהקה היה אחיו הגדול של גדג', שלום גד (מלהקת פונץ'), שהחליט להקליט ללהקה קלטת, וזו הופצה ועברה מיד ליד במושב. זמן קצר לאחר מכן, החלה הלהקה להופיע בתל אביב, וחיים שמש, מפיק וראש המחלקה העברית ב"הד ארצי" שנכח באחת ההופעות, החתים את הלהקה על חוזה.


אלבומה הראשון של להקת אלג'יר, "נאמנות ותשוקה", שיצא בדצמבר 1995 לא הצליח מסחרית. את האלבום הפיק הגיטריסט והמלחין אסף שריג מלהקת "איפה הילד" והוא התאפיין בצליל ייחודי ושונה, שילוב של רוק מאפיינים של מוזיקה מזרחית ופיוט.

בשנת 2004 הוציא אביב גדג' יחד עם חברי "אלג'יר" גבריאל בלחסן, אביב ברק וגיל פדידה את האלבום "מנועים קדימה" מתוכו יצאו הסינגלים "קיטש" ו"דם על הים". שירי האלבום נכתבו על ידי גדג' בשנים 1996–2002, והם עוסקים בבדידות קשה, בתחושת אובדן ויאוש, אפוקליפסה אונס ואלימות.

אלבום זה זכה להצלחה מסחרית, נמכר בלמעלה מ-18,000 עותקים והפך את הלהקה למוכרת ומוערכת. המבקרים שיבחו את האלבום והלהקה ולימים אף כינו את "מנועים קדימה" "האלבום הישראלי הגדול ביותר של שנות ה-2000".
על אלבום זה זכה גדג' בפרס אקו"ם למחבר השנה לשנת 2004.

בשנת 2005 הודיע גדג' על פירוק הלהקה.

כשהוא מלווה ברון בונקר (מלהקת Midnight Peacocks), אביב ברק (שותפו ל"אלג'יר"), יהוא ירון ובוריס מרצינובסקי (מההרכב פאניק אנסמבל) הקליט גדג' את אלבום הסולו הראשון שלו שיצא בשנת 2009, "תפילה ליחיד".

לאלבום קדם הסינגל "עיר בלי זיכרון", ובהמשך יצאו גם השירים "בוסר", "ילדה", "הגולם" ו"יוון". גם אלבום זה זכה לשבחי המבקרים ונמכר בכ-20,000 עותקים.

בתחילת 2013 זכה גדג' בפרס אקו"ם לעידוד פרסום היצירה למחבר. השופטים ציינו בנימוקי הזכייה כי "במילים עמוקות, צורבות, דוקרות ומלטפות מצליח גדג' לברוא תמונות עשירות וצבעוניות, מהפנטות ולופתות בגרון. ומעל לכל, הוא עושה זאת בצורה מקורית מאוד וחשופה להפליא. בעולם של מילים בנאליות ובליל של רגשות מבולבלים, נעים למצוא יוצר מקורי שבולט מעל פני השטח".

ביוני 2013 יצא אלבום הסולו השני של גדג', "ילדים של מהגרים". לאלבום קדם הסינגל "אמונתי מנגנת בלילות" ולאחר מכן יצאו מתוכו השירים "החלל הריק" ו"לא מקום לחלשים". גם אלבום זה זכה לשבחי ממבקרי המוזיקה.

בנובמבר 2016 יצא אלבום הסולו השלישי של גדג' "שרף אורנים" שבו שיתף גדג' פעולה עם אמנים רבים, ביניהם בנו הנדלר, מאיה בלזיצמן, מארק אליהו ושלומי שבן. לפני צאת האלבום יצאו הסינגלים: "כאבי גדילה" ו-"נשמות מנייר". במאי 2017 הוכרז כי "שרף אורנים" זכה בתואר אלבום השנה של אקו"ם לשנת 2016.

כמו נפש

מילים ולחן: אביב גדג'

נשיקה של מלח בין סדיני השלג
צוואר, טבור ולחי
דבש ניגר
בעיני הכסף השתוקקות והרס
את תהיי הקשת שתשבור אותי
וכמו נפש שחוזרת אל הגוף את תשובי אליי

מכאיב ובלתי נשכח
ייקח כמה שייקח
יום אחד אני אכבוש את כל אלף הלבבות שלך

ארבע עשרה אלף ימים ארוכים
אבק של פרברים עוד מכסה את הריסים
'גם אם אלחש אתה תשמע אותי'

בת קול, שירי לי שיר
מכאיב ובלתי נשכח
ייקח כמה שייקח
יום אחד אני אכבוש את כל אלף הלבבות שלך
וכמו נפש שחוזרת אל הגוף את תשובי אליי

מתוך: ילדים של מהגרים

התפילה של אביב גדג'

אלבום הסולו השלישי של אביב גדג', "שרף אורנים", הוא אלבום של טיפול נפשי, גדוש בשאלות קשות, שעטופות במוסיקה מזככת ונותנת תקווה

מאת יואב קוטנר | ישראל היום | 21.11.2016

"פקח את עיניך היום, ילד בלי ילדות, אתה בוער ולא כלה, רוץ הביתה, כבר כמעט מחשיך.
אתה עוד קשור בחבל הטבור לדברים שמזמן הלכו כבר לאיבוד. לכאב שכבר נטש את הגוף, לאהבה שלא תשוב.
אני הענף ששברת אבל הפכתי לעץ. כל החיות באות לשתות מהפצע שלי.
זה סיפור חיי. אפשר לספר אותו בשלושים שניות.
אמא, אמא, האם את עוד שומעת אותי? אמא, האם את עוד אוהבת אותי?
אלוהים, האם האהבה היא אובדן? אלוהים, האם אתה עדיין מאמין באדם? האם גם לי מגיעה אהבה?"

הציטוטים האלה לקוחים מארבעת השירים הראשונים באלבומו החדש של אביב גדג', "שרף אורנים". מהציטוטים האלה אפשר להבין שלא מדובר באלבום של "פזמונים". זהו אלבום של טיפול נפשי, של חיטוט במקומות הכי כואבים, של ניסיון להבין, של לשאול שאלות קשות על נאמנות ותשוקה.
כל אלה עטופים במוסיקה כל כך יפה, מזככת, מרימה ונותנת תקווה.
התפילה הפרטית של גדג' שהופכת את הכל לחוויה רגשית מטלטלת.

"מוסיקה היא פצע שפתוח לרווחה", הוא קורא לזה באחד השירים. מה אין פה? דיכאון, חרדות, הזיות, אלימות, אונס, סקס, אהבה וחיפוש משמעות שהופכים אצל גדג' לשירי נשמה מלאי עוצמה, לרוק גיטרות ומוסיקה מזרחית, לאקסטזה דתית עם רית'ם אנד בלוז חילוני.

עיבודים נגישים

אביב, אחיו הצעיר של שלום גד, גדל במושב דתי ברובו של עולים מאלג'יר שנקרא תלמי אליהו, אי שם בנגב בין אופקים לרצועת עזה. ב־1992 הקים עם חבריו למושב גבריאל בלחסן ודביר לביא את להקת "אלג'יר". אלבום הבכורה "נאמנות ותשוקה" יצא ב־1995 ולא זכה לתשומת לב מספיקה.

חברי הלהקה המשיכו ליצור, ובעיקר לשרוד. להתגבר על מחלות נפש, אשפוזים, לימוד בישיבה ואפילו ניסיונות התאבדות - ולהפוך את "החומרים" האלה לאמנות. ב־2004 יצא אלבום המופת של הלהקה "מנועים קדימה", ובתחילת 2006 הודיעה "אלג'יר" על פירוקה. אביב גדג' יצא למסע חיפוש, כולל תקופה ארוכה של התבודדות בסיני. כשחזר לתל אביב עבד כפועל במה בתיאטרון הקאמרי והחל ליצור את השירים לאלבום הבכורה שלו "תפילה ליחיד" שיצא ב־2009 - 72 דקות של מסע מרגש עד דמעות.

ארבע שנים אחרי, ב־2013, יצא אלבומו השני, "ילדים של מהגרים", ובו שירה־זעקה־תפילה של הדפוקים/המיוחדים/הדחויים/ה"לא נורמלים".
חודשיים לאחר יציאת האלבום הלך לעולמו חברו ל"אלג'יר", גבריאל בלחסן, שנמצא מת בביתו בגיל 37 לאחר שסבל במשך שנים מהפרעה דו־קוטבית ומדיכאונות.

עכשיו חוזר גדג' עם אלבום סולו שלישי, והוא מצליח לעשות משהו חדש. להקת הבית כוללת את רון בונקר בגיטרות, בנו הדלר בבס, גדי פטר בתופים, ארז מונק בכלי הקשה שונים ורננה נאמן בנבל. אליהם מצטרפת קבוצה גדולה של נגני כלי נשיפה ומיתרים וגם אורחים מיוחדים: שלומי שבן בפסנתר, אהוד בנאי במפוחית ומארק אליהו בקמנצ'ה וסאז.
גדג' כתב, הלחין והפיק מוסיקלית ומאיה בלזיצמן עיבדה כלי מיתר ונשיפה. אני מציין את השותפים, כי הם חלק משמעותי מהפיכת "שרף אורנים" למאסטרפיס. מאוד לא פשוט ליצור אלבום בעל עומק כזה שיהיה גם יותר נגיש מבעבר. והוא אכן נגיש יותר, מבלי לאבד מעוצמתו. משהו בעיבודים קצת יותר קל לעיכול. או שאולי התרגלתי.

נחש בעשב

מילים ולחן: אביב גדג' 

אחי תפס נחש בעשב
הוא שחרר אותו בשדות
הוא יכול גם לתפוס את העצב
הוא יכול לרמות את השמש
שום אדמה לא תחזיר אהבה
שוב אלימות הצדיקה את עצמה
כוח נמשך לכוח
כוח נמשך לכוח
הילדה שאהבתי נסעה אל העיר
כשהיא חזרה היא לא דיברה שלושה חודשים
רק נישקה אותי על המצח
ואחר כך חתכה את האצבע
היא לא מפחדת מכלום והיא לא תתייאש
היא רק פרפר שנמשך אל האש
יושבים יחפים על הגג הלוהט
ואלול בועט
לעץ הברזל אין ענפים
זה שטח אש עוד משנות השבעים
אוטובוס אחד ביום
קיץ כל השנה
הילדים מצביעים עלי וצוחקים
אני מפנה להם עורף ומדבר אל האבנים
נתתי את כל שהיה לי לתת
ואלול בועט
אחי התגייס בשישי בספטמבר
ישר אל תוך המלחמה בצפון
הוא שלח לי תמונה מהשלג
של ירח בורק על עץ לבנון

לה לה לה

מילים: גבריאל בלחסן | לחן: אביב גדג'

מתוך בדידות אני כותב
בתוך יאוש אני מתפלל
לה לה לה...
וכשזה לא עובר כשנגמר הכוח
אני הולך לשכב ולעצום עיניים
ולחכות ולחכות ולחכות
או כאבים ארורים נבזיים
אני לא נכנע בנתיים
לה לה לה...

נאמנות ותשוקה

מילים: אביב גדג' | לחן: גבריאל בלחסן ואביב גדג' |  אלג'יר

כשרואים אותה היא לגמרי מבולבלת.
היא הרבה זמן כבר לא חולמת וצוחקת.
רק האצבע על הדופק הקוצים בשיער.
וכשרואים אותה היא לגמרי מבולבלת.
היא הרבה זמן כבר לא חולמת וצוחקת.
רק האצבע על הדופק? הקוצים בעיניים.
הנאום: "יופי כיופייך לא ראיתי מימי
מי את? השושנים, המשרתות,
הזרועות הפתוחות? סכין גילוח על הפנים.
קשת הכינור נשברת, האקרודיאון נקרע,
קצף לבן ושיניים של סוס מת.
אז חיתכו את חבל הטבור
כבוד המשפחה מתפרק שושנים נוטפות דם?
זה מה שקורה למשורר שנהיה זונה.
סוסים מצריים, נעליים איטלקיות, כלי דם תפוחים.
היא צועקת בוא אלי "בוא אלי, בוא אלי, בוא אלי".
אצבע ועוד אצבע על הבטן החמה
הוא תופס אותה נושף בעורפה וכולם מוחאים כפיים.
כולם מוחאים כפיים. כולם מוחאים כפיים.
אצבע ועוד אצבע על הגרון היבש שממשיך להכות
השמן בשיער, המשחות על הגוף.
מה שתרצה תיקח ומתי שתרצה תברח.
אני איתך בלב ובנפש בלב ובנשק.
שפתותי סוכר ושפתותייך דם.
את חושפת את העור שלך.
השמש יורקת אש על הפצעים הפתוחים שלנו.
רגלי תפשק, שפתי תפתח:
"שפתי תפתח, שפתי תפתח, שפתי
תפתח, שפתי תפתח, שפתי תפתח"
שפתי תפתח:
"מפעיל את מכונת הדמעות.
העולם דרך עיניים של נמר.
הילדים השחורים, הילדים הלבנים.
מסתובב מתחת לגשר חולה כלבת
מסוכן בודק את הדופק? הדופק נעלם.
אבל אני, אני לא עשיתי שום דבר רע.
רק הטבעתי את כלב הציד שלי בנהר
וזה בגלל שהוא גסס וסבל יותר מדי.
וכמה שהעונג הופך אותך
למקצוען וכמה שהיד הופכת אותך לסגור.
משחקי היגון שלך טורפים רק אותך.
הקוצים בשיער? הקוצים בעיניים.
ריחות טובים מהמטבח, כיתת יורים בסלון"
כולם מוחאים כפיים. כולם מוחאים כפיים.
כולם מוחאים כפיים. כולם מוחאים כפיים.
מעלי שמיים אירופאים ו- 7 גברים בחדר השינה.
ו 7 נשים מחכות בחצר.
פתאום היא צוחקת: הכאב המופלא.
אלף כלבי ציד לא יקחו אותה.
אלף כדורי שינה לא ירגיעו אותה.
ועכשיו שנה אחרי הסוף.
הילדים של יום שישי חוזרים ביום ראשון מאוכזבים.
שברי חלום, שברי דיבור שברי מילים.
פתאום היא צוחקת: הכאב המופלא.
אלף כלבי ציד לא יקחו אותה.
אלף כדורי שינה לא ירגיעו אותה.
כשאת חולמת אני מתמוטטת.
וכל השמיים יפלו. וכל הילדים יתחילו לרוץ.